נסעתי לשדה התעופה להביא את וילמה נקאלאבן כדי שתסייע לי לטפל באבי. כדי שנוכל לשמור עליו איתנו ולא להעבירו למוסד מוגן יוקרתי- כאילו. וילמה הגיעה מ-מינדנאו, בפיליפינים. כשחזרנו משדה התעופה היא הניחה בצד את המזוודה הקטנה שלה והתעקשה להתחיל לעבוד – עם סירוב מחוייך לבקשה שתנוח מעט אחרי הטיסה.
אני זוכר היטב את הרגעים הראשונים שלה בבית. את השקט בו ניגשה למלא את משימת הטיפול בקשיש חולה. את העדינות הלא ישראלית שהיתה בכל תנועת יד. את דרך ההגשה של משקה למיטת החולה. את דרך הטבת הכרית.
ובעיקר- את החיוך המרוצה הראשון שעלה על פניו של אבי, הפנים שהמחלה עיוותה – אך לא גזלה עד תום את ניצוץ השובבות שנותר בעיניים. כשהיא הורידה ממנו את מסכת החמצן הוא ביקש ממנה להביא לו סיגריה ובלי שאף אחד ידע. אני מוכן להמר כי אחר כך- כשהוא התאושש והם היו עושים טיולים – שלובי זרוע - בחצר – היא הביאה לו אחת. מפני שכשהם חזרו הביתה היה לו חיוך רחב עוד יותר.
בימים הראשונים של מלחמת המפרץ הסברתי לוילמה שאין לדעת כיצד יתפתחו הארועים ויתכן שלאוכלוסיה האזרחית בישראל נשקפת סכנת חיים. הצעתי לה לבחור בין כרטיס טיסה הביתה לפיליפינים לבין קבלת מסכת אב"כ והישארות בירושלים כולל הצורך להיכנס מדי פעם למרחב מוגן ואטום עם קשיש שמצבו הבריאותי הלך והתדרדר.
וילמה הביטה בי כמי שאינה מבינה כיצד אני מעלה על דעתי שאלת ברירה ובחירה שכזאת והשיבה בנימה שהיתה הקרובה ביותר לנזיפה ששמעתי ממנה לאורך כל השנים שחיה בביתי – בחדר אחד עם ילדי.
היא אמרה בפשטות: אני איתכם.
כשהיה צורך להיכנס לחדר האטום ולהוציא את החולה ממיטתו ראיתי שוב בפליאה כיצד הצעירה הצנומה וקטנת הקומה שבאה אלינו מצליחה להרים – בלחץ של אזעקת חרום - איש כבד ולהושיבו בכסא גלגלים. הכל מבלי לאבד את שלוות רוחה. כל תנועה מחוייבת ומוקפדת עד תום. אני לא הייתי יודע איך לעשות זאת.
כשהמטופל שלה – שמואל ז"ל – נפטר, וילמה עזבה אותנו ובבית נפער חלל שלא מולא מעולם. למדתי מעט מילים בפיליפינית ומדי פעם אני מצליח להצחיק עובדת פיליפינית שיושבת ומתחממת על ספסל בשדרה הסמוכה למקום מגורי לצד הקשיש המטופל שלה כשאני מנסה לברך בקר טוב במבטא פיליפיני מדויק.
וילמה חזרה לארצה ועם השנים הקשר נותק. היא לא הביאה מחלות וסמים – כנטען על ידי שר הפנים אלי ישי כלפי העובדים הזרים שהוא מנסה לעצור. ציטוט: "יבואו מאות אלפי עובדים זרים עם מחלות צהבת, שחפת, חצבת, איידס, סמים ונתונים קשים". היא הביאה אור. היא הפכה לאחותנו הזרה- האהובה. ואחר כך היא לא היתה זרה עוד.
מי שמעליב את העובדים הזרים בישראל – מכל מוצא וצבע - מעליב אותי.
לא שאני מתפלא מאד על הניסיון של השר אלי ישי להדביק אות קין מרתיע שכזה על מצחם של עובדים זרים. זה בהחלט תואם את המתווה הכללי והמרחב הצר כקיטון של מה שיש לאיש הזה להביא לשיח של החברה הישראלית במגוון של תחומים – בין החברתי לבין המדיני.
אז אלה איחולי הלא זרים והמקומיים מאד לאלי ישי: כבוד השר, אני מאחל לך חגיגית שהרב אריה דרעי יחזור להיות המנהיג המוכר והמוביל של תנועת ספרדים שומרי תורה. נראה לי כי לדרעי– אחרי כל הקלון - יש יותר ממה שיש לך להציע.
איך אומרים יובא דרעי במקום ישי ---בפיליפינית?
בצילום: וילמה
ובאשר לטווח הרחוק ואפילו הרחוק מאד - אני לא אזדעזע אם תהיה בישראל קהילה של זרים שיהפכו את הארץ הזאת לביתם. אפילו אם לא יעברו גיור כהלכה. 
דרג את התוכן:
דבריו אכן מעליבים ומקוממים.
היטב כתבת ומרגש.