אנחנו הישראלים לעולם לא נודה בכך, אבל הידיעות מהסוג שסיפק אתמול ראש אמ"ן אלוף עמוס ידלין ליד שולחן הממשלה מעוררות אותנו לחיים. הן מחזירות לנו את הסומק ללחיים. פעם זה יהיה דיווח על נשק, רצוי חדשני, נניח מל"טים, שיינתן לחיזבאללה בלבנון. ופעם יהיה זה טיל בעל טווח חדש שיסופק לחמאס בעזה. רצוי בעל טווח כזה שיגיע לתל אביב. הרי חיכינו לזה. ידענו שזה יקרה. זה הרי היה עניין של זמן. וואו איזה כיף. הנה הוכחה ששונאים אותנו. שרוצים לכלותנו.
איך התמכרנו לדיווחים האלה? זה כבר אצלנו בדם. הנה עוד הוכחה למי שהיה זקוק לכך ששונאים אותנו. שאנחנו מכותרים באויבים צמאי דם. אנחנו מתחברים לידיעות האלה בתאווה ובשקיקה כמו שנרקומן נזקק לסמים. אנחנו מסניפים אותן. לא יכולים בלעדיהן.
איך אני יודע שאנחנו לא יכולים בלעדיהן? הנה התשובה.
הנשק וכל אמצעי הלחימה, שאיראן מציידת בו את החיזבאללה מגיעים דרך גבולה עם סוריה. סביר גם להניח שלנמל לטקיה שבסוריה מגיעות ספינות הנושאות אמצעי לחימה שהיעד שלהן הוא החמאס בעזה. מכאן, סוריה היא מדינת מפתח. זאת אומרת שכדי למנוע מנשק איראני להגיע לידי החיזבאללה והחמאס, על ישראל להידבר עם סוריה. הידברות עם סוריה פירושה הסדרי שלום. ושלום עם הסורים משמעותו החזרת רמת הגולן לידי הסורים. זה התשלום. אין אחר. אלה הם שני חלקי המשוואה. ישראל תחזיר את רמת הגולן. סוריה, במסגרת הסדרי השלום עם ישראל (ויהיו רבים אחרים) תעשה סדר בלבנון ותביא לסילוק החיזבאללה.
אבל תחשבו רגע. מה היינו עושים אלמלא התחמשות החיזבאללה והחמאס?
יש לנו שלום עם מצרים ועם ירדן. ולא לשכוח את תורכיה. בעשור האחרון היתה תורכיה לבת הברית האיסטרטגית הכי חשובה של ישראל. סוף סוף אפשר היה לראות התחלה של אופק חדש . סוף סוף היתה תקוה שאפשר יהיה להתחיל לנשום. לצאת למרחב. כל מה שנדרש , זה לכונן שלום גם עם סוריה. שלום עם סוריה יביא שלום גם עם לבנון . וזה כל מה שצריך כדי לסיים את מעגל האיבה עם ארבע מדינות ערב שלהן גבול עם מדינת ישראל. ובל נשכח. שלום עם סוריה היה מרחיק מהגבול הצפוני של ישראל גם את איראן.
מחיר השלום עם סוריה ברור כמו שנראה בוקר מרמת הגולן ביום צח ובהיר אחרי הגשם. שלום עם מצרים חייב את מנחם בגין להחזיר לא רק את חצי האי סיני עד גרגר החול האחרון. מנהיג הליכוד, מייסד תנועת החירות, מפקד אצ"ל ששר מרבית חייו הבוגרים את המנון שתי גדות לירדן , הוא זה שחתם על הסכם האוטונומיה לפלשתינים והכיר בקיומו של עם פלשתיני על זכויותיו הלגיטימיות. חשוב לזכור שהסכם אוסלו עליו חתום יצחק רבין, והימין על כל רבדיו, מגנה כל כך, לא היה יכול להגיע לעולם אלמלא שבירת הטאבו של בגין וההכרה בקיומו של עם פלשתיני.
וכך , גם שלום עם סוריה מחייב להכיר בזכות הלגיטימית של סוריה על רמת הגולן. זה בדיוק אותו הלינקג' המפורסם שחיבר בין שלום עם מצרים לבין הסכם האוטונומיה לפלשתינים. אבל העם הזה, היושב בציון, לא מסוגל להשלים עם המחיר. עד היום חשבתי שהסיבה היא שהישראלים מאוהבים ברמת הגולן. היום אני מבין שטעיתי. לא מדובר באהבת רמת הגולן. העם הזה , שעל הנייר כתוב שזכה בעצמאות מדינית לפני 61 שנה , העם הזה מאוהב בתחושת הגטו. הוא לא יכול להשתחרר ממנה.
תחושת הגטו היא חלק מדמנו כבר 2000 שנה. אנחנו לא יכולים לחיות בלעדי התחושה הזו. אחרת איך נצדיק את הגלותיות? הרי היא חלק בלתי נפרד של המנטליות שלנו. לציונות ההיסטורית של הרצל היו שני תפקידים: להוציא את היהודים מהגולה ולעקור את הגלותיות מהמנטליות של היהודים. אבל בואו נודה על האמת. ההצלחה היא חלקית. אם כי יהיו כאלה שיגידו שמדובר בכישלון חרוץ.
הציונות השאירה את מרבית היהודים מנוכרים או אדישים. העולם היהודי אורתודוכסי שנא את הציונות. הרוב החילוני בקרב היהודים, שהיה באפשרותו לעזוב את אירופה בעוד מועד, העדיף את סיר הבשר של צפון ודרום אמריקה על פני הביצות והחמסין של ארץ ישראל.. רק שואה שבה נטבחו 6 מיליון יהודים, פקחה את העינים. ויהודים מבועתים ומבוהלים הגיעו לכאן באפס כל.
אבל גם עכשיו, למרות האסונות שניחתו עליו, ההיגיון הקר לא מדבר אל העם היהודי. ועכשיו אני מדבר על אלה שחיים במדינת ישראל. רובם ככולם מנותקים מהמציאות. שבויים בסיסמאות שאבד עליהם הכלח.
תחשבו, בעצם תפנטזו, לרגע על התמונה הבאה.
יום חמישי בצהרים או אחרי הצהרים. לפניך סוף שבוע ארוך (ביקשת מהבוס לחזור לעבודה ביום שני). השמים כחולים, השמש צוחקת. אתה מעיר את בני משפחתך ואומר להם: "יאללה, כולם תוך שעה במכונית". אתה מתיישב מול ההגה, תוחב את המפתח לסוויץ' ולדרך. פניך צפונה. חולף על פני חיפה. בראש הנקרה אתה חוצה במעבר הגבול והנך בלבנון. צור, צידון, ביירות. המכונית דוהרת צפונה. מלבנון לסוריה . הנסיעה נמשכת לאורך חופי סוריה. מפעם לפעם אתה יורד לשולי הדרך. נפעם מהנופים. ריחות הים עולים באפך. הגעת למפרץ איסכנדרון. מגיע בכביש החוף (ואם עדיין אין, אז עד שהחלום הזה יתממש כבר יהיה) לתורכיה. חלפו בסך הכל 6-7 שעות ואתה כבר נהנה מחופה הדרומי של תורכיה בואכה אנטליה ומשם לאיזמיר בדרך לאיסטנבול.
החלום הזה היה יכול להתממש כבר לפני שנים. כינון שלום עם סוריה, במקביל לכינון השלום עם מצרים , והחזרת רמת הגולן, במקביל להחזרת חצי האי סיני, היה מונע הן את הקמת הפתח-לנד ובדרום לבנון והן את הקמת החיזבאללה. השלום עם סוריה שהיה מביא גם לשלום עם לבנון, היה מונע את מבצע ליטני, את מלחמת לבנון הראשונה ואת מלחמת לבנון השניה. תארו לעצמכם כמה צער וכאב היה נחסך?
אבל מול חזון השלום הזה, ניצבת נצחיותה של הגלותיות. כי אם היינו חיים בשלום עם כל שכנינו: מדינות ערב והפלשתינים , היה עלינו להשתחרר גם מתפילות הקינה, הנהי והאבל. יכול להיות שהיה עלינו אולי לעדכן את ספרי התפילה שלנו. אולי לוותר גם על כמה צומות . אבל אז, איך היינו יכולים להזדעק כלפי העולם ובוראו ולמי שעוד זקוק להוכחה שרוצים ברעתנו, שרוצים להשמידנו? ואיך היתה היהדות האורתודוכסית ממשיכה להתקיים? איך היתה מצדיקה את קיומה האנכרוניסטי.
אז הנה, שיתוף הפעולה, המודע והלא מודע של מפקדיו החילוניים של צה"ל עם האורתודוכסיה היהודית/דתית. טפטוף שיטתי של דיווחים על נשק יום הדין שנמצא בידי החיזבאללה/חמאס הוא הדלק שמזין את תפיסת הגלותיות במדינת ישראל. זו הדרך שנועדה, לא רק להצדיק את: הבכיינות, ההתקרבנות, המסכנות, האומללות היהודית, אלא גם להנציח אותה. זו הדרך המיוחדת שלנו, מדורי דורות, לשכנע את עצמנו, להוכיח לעצמנו שזו המציאות. שאין אחרת. שכל העולם נגדנו. ובדרך זו גם להעמיק בקרב האזרחים כולם, את תחושת הפחד, היאוש, את תחושת האין מוצא . זה הנתיב שמוליד לא רק את השנאה, אלא גם מוביל לדרך ללא מוצא. לדרך שאין עימה סיכוי. זה החיבור בין פנאטיות יהודית , דתית וחילונית לבין הצבא. כדי להבין טוב יותר ההווה כדאי ללמוד את ההיסטוריה. כדי להבין את ההתנהגות של היהודים במדינתם, רצוי לחזור וללמוד את ההיסטוריה של העם היהודי. פעמיים איבד העם הזה את חירותו. הכתובת היא על הקיר.
אמנון ברזילי
דרג את התוכן:
אמנון יקירי, כל כך נכון! הסימפטומים שאתה מתאר הם מדויקים, וגם התרופה. בדיוק הבוקר בים אמרתי לעצמי שהגיע הזמן שנבין ששלום יכול לבוא רק מאומץ לב, ולא מפחד. אנחנו צריכים להצהיר על "שלום של אמיצים" כי "אמיץ - מי שמפסיק להרביץ"! .
באהבה, איריס.