לפני כשבוע ומשהו התפרסם ראיון מרתק עם דן מרידור, שבו הביע בצורה הכי ברורה עד היום את תמיכתו בחלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית, כדי למנוע את המעבר "לפרדיגמה של מדינה אחת". סכנת ה"מדינה האחת" נזכרת לעתים תכופות יותר יותר מעל דפי העיתונות בארץ, ומרידור גם אינו הפוליטיקאי הראשון יוצא ה"ליכוד" שעושה זאת: ציפי לבני ואהוד אולמרט התחילו להשמיע את האזהרות האלה לפני שלוש וארבע שנים.
אני רוצה להביא קטעים מהראיון כדי להראות את המלכוד של ההנהגה הישראלית, שמצד אחד קוראת נכון את הסיטואציה (שהיא די פשוטה בסך הכול), ומצד שני אינה יכולה באמת לשנות כיוון כדי להתמודד איתה.
מרידור מנסח את זה במלים ברורות: הברירה היא מה שהוא קורא "רודזיה" לחלוקת הארץ. מרידור אומר שהוא לא מוכן לחיות ב"רודזיה", או דרום אפריקה, במשטר שמפלה באופן קבע קבוצת תושבים גדולה. וזו סיבה מספיקה מבחינתו לשנות עמדות. ואני מאמין לו. המחויבות שלו לעקרונות ליברלים אמיתית משל רוב הפוליטיקאים בארץ. למשל ההתייחסות החדה והחותכת שלו לרעיון האווילי ש"הפלסטינים בגדה יצביעו לפרלמנט הירדני" (רואים את זה הרבה בטוקבקים):
בסוף 2002 מינה אותי אריאל שרון להכין תוכנית מדינית יחד עם דב ויסגלס, עמוס גלעד ואפרים הלוי. ישבתי איתו כדי להבין מה הוא רוצה, והגענו לעניין ההצבעה של הערבים. ואז הוא אמר: 'אולי הם יצביעו בעמאן?' אמרתי לו: 'מאה אחוז, ואתה תצביע בג'מייקה'. הוא שאל: 'למה ג'מייקה?' אמרתי: 'למה עמאן? הם גרים פה. הצבעה זה לא טקס. אדם רשאי לקבוע את החוקים שלו ואת חייו במקום שבו הוא גר'.
אבל כשאחרים, פחות ליברלים ממרידור, כמו ארי שביט למשל, כותבים על האפשרות של קריסת מתכונת "שתי מדינות לשני עמים", הם מוטרדים פחות מהשאלה המוסרית ויותר מההבט הבינלאומי. כי רודזיה, או דרום אפריקה, אינן רק שתי מדינות שהיה בהן משטר גזעני. אלה שתי מדינות שבהן השלטון איבד את הלגיטימציה הבינ"ל, ספג סנקציות ובידוד, ובסופו של דבר התמוטט. לכן, משטר אפרטהייד אינו באמת אופציה לטווח רחוק. זה קלף מפסיד.
אז מה האלטרנטיבה? חלוקת הארץ, עם קווים האדומים שאותם אתם (אם הגעתם עד לפה) מכירים היטב. גושי התנחלות, לא לזכות השיבה, שליטה באגן הקדוש בירושלים. שמענו את זה כבר מאה אם לא אלף פעמים. זה הקונצנזוס הישראלי, והשאלה אם הוא כולל את הרובע הארמני או לא שולית. " הליכה מעבר למה שאני מציע היא הימור ביטחוני ושבירת האתוס הציוני ההיסטורי."
עכשיו בואו נחשוב רגע בקור רוח. תלכו איתי פה כמה צעדים למקום שאתם לא רוצים ללכת. נניח שהברירה היא באמת בין חלוקת הארץ לתסריט רודזי, אז האם זה הגיוני להתעקש על מעלה אדומים? על ריבונות בהר הבית? ואפילו על שלילה גורפת של זכות השיבה? איך מרידור אומר בתחילת הראיון על מלחמת לבנון השנייה, לא מספיק להרגיש צודקים. צריך גם לדעת לאן הולכים.
ואם בהעדר חלוקה יש סיכוי סביר מאד לדמוקרטיה דו לאומית עם שוויון בין האוכלוסיות, ברור לחלוטין שכל הקווים האדומים האלה שווים כקליפת השום. מדינה דו לאומית תחוקק (במוקדם או במאוחר) חוק שבות פלסטיני. מדינה דו-לאומית תעשה לאתוס הציוני ההיסטורי כביסה בתשעים מעלות, תגהץ ותתלה לייבוש. מדינה כזאת תחלק מחדש את הקרקע, ואולי גם תפנה התנחלויות שיושבות על שטח פרטי פלסטיני. וכהנה וכהנה.
אני רוצה להגיד את זה בצורה הכי קיצונית שאפשר. אם חלוקה היא עניין אפשרי (וצריך להדגיש שאני כופר בכך) ואם האינטרס העליון הוא לשמור על מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, אז כל הדברים האחרים משניים .כולל גוש עציון. כולל הר הבית. וכולל אפילו ה"אתוס ההיסטורי הציוני". נכון, הסדר לקליטת מיליון פלסטינים בתחומי הקו הירוק ישנה את אופי המדינה. אבל קליטה של חמישים אלף איש - לא. וגם הכללת הנכבה בתכנית הלימוד לא תשנה הרבה, וגם אפילו לא יום זיכרון לאומי לנכבה. דהיינו: מנהיג שבאמת סבור שהברירה היא בין חלוקת הארץ לדומקרטיה דו לאומית, צריך להכין את הציבור הישראלי לטיפול שורש. ואני לא רואה את מרידור, אולמרט, לבני, וודאי לא נתניהו, הולכים לכיוון הזה.
בואו נחזור רגע לראיון. מכיוון שהוא עצמו אומר שהסיכוי להסדר נמוך, אז מה הוא מציע?
"אם אי אפשר יהיה להגיע להסדר בטווח הנראה לעין, צריך לאפשר לנו אורך נשימה לנהל את הסכסוך הזה עד שהצד השני יסכים להסדר. אורך נשימה פירושו שנישאר בתוך העולם של שתי מדינות ולא נעבור לעולם של מדינה אחת. צריך למקד את המאמץ כולו לשינוי הגבול לטובתנו בגושי ההתיישבות וליצור הבחנה בין החלקים שהם ישראל, לרבות מה שאנחנו רוצים שיהיה חלק מאיתנו, לבין החלקים האחרים שבהם אנחנו מוכנים לאפשר הקמת מדינה פלסטינית".
תוציא את הצבא מהאזורים האלה?
"לא נוכל להוציא את הצבא משם, כי ראינו את התוצאה הקטסטרופלית בעזה אחרי ההתנתקות. אף אדם שפוי לא יציע להוציא את הצבא משם. אבל מצד שני צריך לאפשר באותו זמן את בניית היכולת של הפלסטינים לשלוט בעצמם, לאפשר לכלכלה הפלסטינית לפרוח, לאפשר להם בניית מוסדות ושלטון עצמי ככל הניתן, כהכנה להסדר. זה ניתן לעשות, זה לא אין-תהליך, זה תהליך. ברגע שהפלסטינים יבינו שאנחנו לא חוששים מחלוף הזמן ושאנחנו לא מדברים על מדינה אחת, הם יבינו שהם צריכים להתפשר. אחת הסיבות שהם לא מתפשרים יכולה להיות שהם חושבים שאין לנו זמן".
וזו, למרבה הצער, אשליה גמורה. את התשובה למרידור נתן הערב סאא'ב עריקאת:
אם ישראל תמשיך לבנות בהתנחלויות, וארה"ב לא תעצור אותה, ייתכן שהפלסטינים ייאלצו לזנוח את שאיפתם להקים מדינה עצמאית - כך אומר היום (רביעי) סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני. במסיבת עיתונאים שכינס ברמאללה, אמר עריקאת, כי ייתכן שהגיעה העת בה על יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) לומר לעמו את האמת "שהמשך הבנייה הופך את רעיון שתי המדינות ללא ריאלי".
אל תטעו לרגע: עריקאת מושקע עמוק, עמוק בתוך "פרדיגמת שתי המדינות". כל הקריירה שלו בנויה עליה. דמיינו את ביבי אומר "אולי הקפיטליזם נכשל". זה בערך אותו סיפור. די דרמטי. עריקאת הוא הראשון מקרב הפוליטיקאים הפלסטינים של השורה הראשונה שמעלה את האפשרות הזאת (קדמו לו אחרים אבל לא ברמה הזאת).
האם הוא רציני? אין סיכוי. כי עריקאת הוא גם עורך דין ממולח. לא צריך לקחת אותו במילה. כרגע זה לא יותר מבלוף. אבל אני מדגיש, כרגע. בעוד שנה, או שנתיים או חמש, זה יהיה איום על השולחן. או הפגנות ברחובות.
מה הפואנטה שלי?
מי שיקבע אם הולכים למדינה אחת או לא זה לא אנחנו, ולא אובמה. אלה הפלסטינים. פשוט מאד. ברגע שהאליטה הפלסטינית תשנה כיוון לטובת מדינה אחת, המשחק נגמר. מאותו רגע זה רק עניין של זמן. המדינה הדו-לאומית תקום. זה ייקח חמש או עשר שנים, זה יכול ללבוש כל מיני צורות, אבל כמו בכדורת: ברגע ששלחת את הכדור, הוא יגיע לקצה המסלול. והדבר שהכי משכנע פלסטינים לנוע בכיוון של "מדינה אחת" זה מפעל ההתנחלות. כמו שברור מהדברים של עריקאת. מי שימשיך לבנות בהתנחלויות, עורם עוד רגבי עפר על ארונה של המדינה הפלסטינית, ובאותה עת, גם על מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית.
איך נסביר את הפער בין ההבנה של מרידור (ולצורך זה, ליבני ואולמרט) את המוחשיות של תסריט המדינה האחת, לבין חוסר הנכונות שלו לפעול בצורה אמיתית כדי לנסות ולמנוע אותו? הפער נובע בעיני מכך העוצמה הישראלית הנוכחית מאפילה על חולשתה המבנית, מהעובדה שהאיום עדיין אבסטרקטי, ומכך שכדי להגיע להסדר של חלוקה ,מחיר העימות הפנימי הוא גדול מאד, ולעומת זאת הרווח המיידי אינו ברור. פוליטיקאים, חכמים ונבונים ככל שיהיו, לא יזמו עימות פנימי בהעדר מפת דרכים ברורה ודיבידנד מוחשי, גם אם העדר עימות יביא (כמעט בודאות) לתוצאות גרועות מכך.
