מתנה ושמה מחלה.
לפי התפישה אותה אני חיה ומלמדת, מה שאנחנו קוראים "מחלה" , יכול להווצר רק אם לפני כן עבר חוסר האיזון שלושה גופים נוספים. הגוף הרוחני, המנטלי והרגשי.
לפי התפיסה הזאת, מחלה נוצרת קודם כל במימד הרוחני, כנתק ושכחה של החוקים הרוחניים. אחר כך היא מתגלמת כחוסר איזון מחשבתי ומנטלי, הגורר חוסר איזון רגשי. אם הנתק והשכחה מספיק חריפים, הם יתגבשו לכדי תופעה פיזית.
מחלה, לפי התפישה הזאת, היא בעצם שפה שמספרת לנו מה עלינו לעשות כדי לחזור לחיבור נפשי, מנטלי ורוחני.
המחלה היא בעצם סוג של מעצור שעוזר לנו להתבונן, להקשיב, ללמוד ולפנות לכיוונים אחרים, יותר מאוזנים עבורנו. כיוונים שיקרבו אותנו לאהבה.
עד שהגיעה המחלה, לא יכולנו, משום מה, לשמוע את הסימנים. עכשיו אין ברירה.
דוגמה נפלאה לדבר הזה, קיבלתי בגיל 17, עוד לפני שבכלל הייתי קרובה לעסוק במודעות או ברוחניות.
מלחמת שלום הגליל פרצה וחודשים מעטים אחר-כך מצאתי את עצמי מתנדבת במחלקת השיקום של תל-השומר.
פגשתי שם איש מדהים. לוחם, שהטנק שלו עלה באש והוא נפצע, נכווה והיתעוור. לפני המלחמה ולפני הפציעה היה צלם מקצועי.
חברות עמוקה נרקמה בינינו והוא לימד אותי לצלם. הוא עצמו, בחודשים ששהה במחלקת השיקום, יצר קשר עם רב בית החולים והחל ללמוד יהדות ולהתחזק מבחינה דתית.
אני זוכרת, יום אחד, ישבנו לדבר את אחת משיחות העומק שלנו ובאמצע, בלי קשר לנושא, הוא פתאום אמר: " את יודעת. אני יכול לאמר תודה לפציעה הזאת. לפניה הייתי אדם רגיל ועיוור. בלי הפציעה הזאת לא הייתי פוגש את היהדות, לא הייתי פוגש אותך, לא הייתי פוגש את עצמי. פעם ראשונה בחיי שאני רואה.
התרגשתי אז לשמוע אותו, הבנתי את עומק הדברים שאמר, אבל רק הרבה שנים אחר כך, בעזרת מה שאני עצמי עברתי ומה שעברו ועוברים תלמידי ומטופלי, למדתי לעומק, שאין מחלה או חוסר איזון, שלא טומנים בתוכם מתנה נפלאה.
לפני קצת יותר משנה הגיעה אלי לקליניקה אשה מדהימה. כשדיברנו בטלפון, אמרה, שהיא חולה במחלת ניוון שרירים מתקדמת. מצבה יחסית טוב, אבל הצפי הוא, שתוך פחות משנה היא תמות.
שאלתי אותה אם היא מצפה להחלמה (מה שברור היה לי שלא יקרה) והיא ענתה שלא. מי שהפנה אותה אלי אמר לה, שכדאי לה ללכת לבדוק מה המחלה הזאת יכולה ללמד אותה. כבר מהתשובה שלה בטלפון ידעתי, שאני עתידה לפגוש אישה מיוחדת במינה ושהולך להרקם פה קשר קרוב.
לאט לאט למדנו את אורחות חייה ואת תפישת עולמה. אשה בת 52, נשואה כ-30 שנה, אמא לשלושה ילדים גדולים וסבתא לנכדה. אישה עוצמתית ביותר ומרגישה מחוייבות עמוקה לנהל את חייהם של כל הסובבים אותה. כל מטלות הבית עליה. מעולם לא בקשה עזרה. מעולם לא הייתה להעוזרת. עבור כולם תעשה, תכין, תבשל, תקנה, תפנק. לעצמה לא קנתה בגד כבר שנתיים וחצי.
מפחדת להראות חלשה, מפחדת להתמך, מפחדת לקבל לעצמה.
"והנה באה המחלה המגעילה הזאת" היא אומרת, "ומכריחה אותי לבקש עזרה. תאמיני לי, אני לא מפחדת למות, אני יותר מפחדת מהדרך לשם".
וזאת הייתה הפעם הראשונה, שבה הזמנתי אותה לראות את המחלה מנקודת מבט אחרת. לא כמו עונש, אולי כמו מתנה. החיים היו עד כדי כך נדיבים, שהם החליטו לאפשר לה להתמך, להאהב ולהתרכך, לפני שהא עוזבת פה את העולם הזה, כולה שליטה, יציבות וריחוק עצמי.
וזה מה שעשינו כל השנה הזאת (בעוד המחלה מתקדמת), למדנו להתרכך, לקבל, להאהב.
הבית שלה פרח. פתאום לבן הזוג הנפלא שלה ולילדים היה מקום. חברים באו לעזור ונשארו למלא את הבית בשמחה. פתאום, כשלא יכלה לעשות, התחילה לקרוא ולשמוע מוסיקה. בזמן האחרון בתה עוזרת לה להכנס למחשב והיא נתרמת מכולנו פה.
על כסא גלגלים, סוף סוף היא יכולה ללכת לים בשקט, לראות הצגה או סרט והיא ובעלה בילו השנה כמו שלא בילו אף פעם בחייהם וגילו אחד את השני כמו שאף פעם לא ניתנה להם ההזדמנות.
ביום שלישי האחרון, בערב, חגגנו לה יומולדת 53. ביקשתי (כמעט הכרחתי) את בתי בת ה-13 לבוא איתי, ידעתי שזאת תהיה חוויה מרוממת.
אחד החלומות הגדולים שלה הוא לנסוע לטיול במזרח והלילה (יום חמישי), היא ובעלה טסים לשלושה חודשים, מלווים בחבר רופא. בגלל שאף אחד לא יודע אם תחזור מהטיול או לא, היתה בחדר אוירת חגיגה ופרידה ביחד.
כל אחד הביא מתנה. כל אחד הקריא משהו מהלב. שלושה חברים עשו הופעה של שירה וריקוד, בדיחות מקבריות עפו באוויר, והיה מרגש כל-כך, אוהב כל-כך.
היא ישבה בכסא הגלגלים ובתה ניגבה את הדמעות שלה.
כשסיימנו כולנו, היא ביקשה לאמר כמה מילים: "לא אדבר הרבה" היא אמרה, "אני כל כך נרגשת. אני רק רוצה להודות לכם שהייתם שותפים בשנה הנפלאה בחיי".
כשיצאנו משם והתחבקנו, שאלתי אותה אם אני יכולה להעלות את הסיפור הזה בפוסט. "אם מישהו ייתרם מזה? בטח" ענתה.
מחכה לשמוע חוויות מהטיול עצמו 
