שער ירוק וחלוד. השומר, יעקב, לא אוהב להיות כאן אבל זה התפקיד שלו.
הוא מחליש את הווליום בטרנזיסטור, יוצא מהבודקה אל הגשם הסוער ופותח את המנעול.
אבא מסובב את הידית של החלון של הפיגו 504 ומחכה לדו שיח הקבוע.
יעקב שואל מה עם הילד, אבא אומר שאלוהים יעזור. אבא מוציא סיגריה מחפיסת האירופה ונותן לו. יעקב טופח לאבא על השכם, מסתכל עלי, ואומר לי בקול הכי רך שלו: "תוציא את המעיל מהפה, זה לא טעים".
אבא מעביר לראשון והפיג'ו הישנה מקרטעת פנימה.
השער חורק מאחור, אבא חונה ליד המכוניות של הרופאים. אנחנו הולכים על שביל חצץ שזור בפקקי מתכת חלודים, בדלי סיגריות רטובים, ועטיפות וופלים ששטות על שלוליות אקראיות. אני עם דש המעיל בפה, זה עושה לי ביטחון.
אבא שואל אותי למה אני עוצר. אני עונה שקר לי ומסתכל על הגלים בשלולית שעוד מעט יטביעו את עטיפת הוופלה.
אם תעצור יהיה לך עוד יותר קר, הוא אומר.
ממשיכים ללכת, הקור הזה ממשיך איתי גם בתוך החדר המחומם.
יש שם ארבע מיטות, אני מזהה את התלתלים של אחי. על הקיר שצמוד למיטה שלו, הדבקתי פוסטר של רוקי, מהחדר שלו בבית. תזכורת לימים של צחוק מתגלגל ושפיות. חשבתי שיהיה לו עוגן מהשכונה, תמונה טעונת משמעות שאולי תחזיק אותו קרוב לעצמו.
הוא היה בן 17 והוא חשב שהוא דומה לסטאלון. רק שהוא היה הרבה יותר יפה ממנו.
אני נדחק אל המיטה של אחי ומחבק אותו. הקור נעלם.
לימים החיבוק הזה נעקר ממני, וזה מרגיש לי כמו איבר כרות.
אבא אומר שיבוא בבוקר, ויוצא. אנחנו נרדמים.
בבוקר אנחנו משחקים טניס שולחן. דוד מצליח לנצח את אחי תוך כדי אוננות על שולחן הטניס. ואני נעלב בשבילו.
אם דוד היה פוגש אותו לפני חצי שנה הוא לא היה משיג אצלו חצי נקודה, עם הזריזות, הגמישות וחכמת הרחוב שהיו לו.
אחי לא נעלב, הוא תקוע. חיוך מטופש וגוף מלא תרופות.
אני זוכר שלקחתי את אחי הצידה הושבתי אותו בעדינות על ספסל העץ, לקחתי את המחבט, וחזרתי לשולחן כדי לנצח את דוד בחמת זעם. אבל למה? לא הוא מכר לאח שלי את הטריפ המזוין הזה.
"מצב קטטוני" אומרים הרופאים. טעות במציאות אני חושב, תבדקו שוב. הוא בסך הכל יצא לטריפ, עוד מעט יחזור.
בלילה אני מרגיש את ריח הסיגריות של המעיל של אבא ומתעורר.
חוזר לחבק את אחי, מתכרבל אל חום גופו ומסתכל על הצללית של אבא שמתחיל עכשיו ישיבה של שעות על הכיסא. מה הוא מרגיש עם שני הילדים האלו שלו? ומה מרגיש אחי עם תהומות האימה המשתקות שלתוכן הוא צלל? איך הוא יצליח לטפס משם את כל הגובה הזה?
הוא אמר שהוא רוצה הביתה, אמרתי לפסיכיאטר העייף.
הוא כבר שנה לא מדבר, מחזיר לי הפסיכיאטר.
אבחנה מדויקת.
"יוצאים לחופשה?" זה יעקב מהבודקה.
"כן, חופשה קצרה".
"אבא יודע?" הוא שואל בחשש.
"אם הוא יבוא תגיד לו שאנחנו בבית".
שעתיים הליכה עד הכביש הקרוב זאת מלאכה לא פשוטה, בעיקר כשאח שלי עוצר כל כמה צעדים,
נתקע. אולי בגלל שהוא במקום אחר, שמה הוא מוציא את כל האנרגיות המדהימות שלו. אני מקלל את המרחק מהכביש, מהקהילה, מקלל את הגשם ואת החיים וממשיך ללכת, בוכה. רועד ובוכה.
אמא נורמה שונאת כשאנחנו לא מכוונים. יש חוקים נגד להרגיש יותר מדי. אסור להרגיש טוב מדי ואסור יותר מדי רע. יש חוק חמור מאד נגד פחדים.
העבריינים נענשים בהרחקה מהקהילה. עם יעקב השומר, הפסיכיאטר העייף, דוד שמאונן על שולחן הטניס ורינה שכל הזמן מתנדנדת על המיטה.
זה לא מקום לחזור אליו. זה מקום לברוח ממנו.
בגלל זה אח שלי תלה את עצמו בחדר ההתעמלות של בית החולים הפסיכיאטרי לנוער בנס ציונה.
הוא רצה לברוח משם. לא ממני.
דרג את התוכן:
מוקדש כתשובה לכל אלה ששואלים אותי כל הזמן למה נהייתי פרסומאי חברתי, ומה פתאום אכפת לי מכל החלכאים והנדכאים, ולמה אני לא הולך לעשות כסף, ולמה ולמה ולמה...