בדיוק גמרתי לסמס לחבר'ה.
זה קצת מוזר להזמין למסיבה הזאת.
ולא שאני אחד שלא רגיל להזמין לאירועים.
פשוט יש את הפעם הזאת בשנה שאיכשהו זה יוצא ממקום קצת אחר. מהחיבור של הלב והבטן.
אני זוכר את הלילה הזה כאילו אתמול.
ורק מלהריץ את זה בראש עולות לי דמעות מחורבנות לעיניים.
והידיים רועדות קצת על המקלדת.
אבל אני כבר יודע להשתלט.
תשע שנים.
תשע שנים מאז אותו לילה שהתעוררנו ממנו בהרכב חסר.
בלי אבא.
אחד מהרביעייה הסודית החליט לחתוך מוקדם בלי להודיע.
דום. לב. חמש דקות והוא היה בחוץ.
ומאז יש לנו את המסיבה השנתית הזאת.
ולפעמים אפילו לנו זה נראה קצת שחוק, לעשות עוד פעם אותו דבר.
כי הרי אבא הוא הכי לא אותו דבר בעולם.
אבל איך לעזאזל מישהו קטן כמוני יכול להמציא את זה מחדש בסדר הגודל שלו??
ואיכשהו, כשהסמס או הטלפון או המייל משתחרר, אני נזכר למה בכלל אנחנו עושים את זה.
למה כל שנה אנחנו מזמינים את כל הקרובים והיקרים לנו הביתה לכמה שעות, עם אוכל, ולהקת ג'אז וויסקי משובח.
למה בעצם האמירה הזאת שכולנו כאן, ולא סתם כאן - אלא ביחד, היא כל כך חשובה.
בשבילי לפחות.
יש כל כך הרבה דברים שרציתי שתראה.
ושתדע.
שיצאתי לקצינים, וסיימתי בהצטיינות את הצבא ששנאת כל כך (ואולי בצדק...), שדג"ם לא יצאה לפועל בסוף - אבל אחריה באו כל כך הרבה עמותות אחרות.
שאני ומיה כבר לא. וגם לא ... מה זה חשוב.
ושאני וגליה דווקא כן.
שסיימתי אוניברסיטה.
והקמתי עסק.
לבד.
והייתי כבר כמה פעמים בעיתון ובטלוויזיה אפילו שאני יודע שזה לא משנה לך בכלל, וגם לי לא כל כך.
ועברתי לדירה משלי לא רחוק משי ואמא.
ושיש המון דברים שלא כל כך הצליחו לי וכל כך רציתי להתייעץ עליהם ולקבל את הזווית המיוחדת והאנאליטית שלך.
ושיש גם כמה שכן הצליחו.
כמו נובה. וכמה רעיונות מצחיקים אחרים.
ובטח גם לא דמיינת שדווקא הבן שלך ישב פעם בוועדת כספים בכנסת - או אולי כן. כי אף פעם לא יצא לנו לדבר באמת על התקופה שלך שם.
וגם שאיכשהו, תשע שנים אחרי, באופן מדהים השם שלך עדיין פותח דלתות אצל לא מעט אנשים.
ואני לא ידעתי אפילו כמה היית מוכר ואהוב.
וגם רציתי לספר לך על שי ועל אמא.
וכל הדברים המדהימים שיצאו משניהם, שרק על זה אפשר למלא מחברת שלמה.
אבל לא יצא לי.
ובדרך כלל זה בסדר, כי אני מריץ אותך בראש רגע וזה כאילו עובר.
אבל אוף, כמה הייתי רוצה שיהיו לנו רק כמה דקות מחורבנות ביחד, שאני אוכל לספר לך באמת ולא רק בראש.
ואיכשהו הסמס הזה לחברים תמיד משחרר לי נצרה שנמצאת בבלוק כל שאר הימים בשנה.
כי אני יודע שהם עוד פעם יבואו ויהיו איתי ועם כולנו. כמו שהם שם תמיד.
ואפילו שזה לא מחליף אותך שכבר אין, זה בכל זאת לא טריוויאלי בכלל.
והחיבוק הזה שלהם עוזר להחזיר את זה למקום הנכון שלו. קצת פחות בלב וקצת יותר בראש - איפה שאני יודע להתמודד כשצריך.
שלא תחשוב חס וחלילה שזה ממקום רע או אפל.
זה מהמקום הכי אוהב ומתגעגע בעולם.
ושלם.
לא מעט בזכות אמא ושי וכל מי שיבוא בשבת או לפחות שירצה להגיע.
לפחות למדתי שאסור לחכות למחר.
וצריך לרוץ עד הסוף, וכמו שהיה אצלך, תמיד יש את המקום הזה שממנו מתחילים ואפשר להגיע ממנו עד קצה העולם. ואפילו קצת אחרי אם רוצים באמת.
ודווקא עכשיו, כשהדמעות המטופשות שלי מתייבשות כבר, והנשימה נהיית סדירה מחדש, תדע שבכל זאת אני יודע שהייתה לי זכות אדירה, ושככל שאני מתבגר המפעל המדהים שלך ושל אמא נראה לי הרבה יותר מיוחד.
ושבשבת ננסה גם לדבר קצת עליך, שכולם יוכלו להכיר ולקחת חתיכה קטנה אליהם.
אז מה אם פעם בשנה הלב רוצה להתפוצץ למיליון רסיסים קטנים.
מזל שיש כל כך הרבה אנשים יקרים איתנו שדואגים שזה לא ילך לאיבוד.
ויורכב מחדש יותר חזק ויותר טוב.
אתה יודע שניפגש עוד כל כך הרבה פעמים לפני שנחגוג לך עשר, אבל בכל זאת - עד הפעם הבאה...
אוהב יותר ממה שאפשר לדמיין,
שלך
עידו
אז מה לעזאזל מהירות החושך?!?
דרג את התוכן:
וואו!!
מדהים
מרגש
איזה רעיון מקסים לעשות מסיבה.