חלום בלהות של בלונדינית שיום אחד הפכה להיות גיבורת פרק של ER .
כרישים, כרישים, כרישים. חיה שלא נתנה את דעתה עליה קודם, ופתאום היא בכל מקום. בריאות. בורידי הרגליים. אצל אנשים סביב. מריעין בישין. כרישין בישין. וודי אלן אמר פעם שכרישים הם כמו מערכות יחסים, אם הם לא בתנועה מתמדת, הם מתים.
כך מצאה את עצמה יום אחד, שוכבת תחת השגחה מוגברת במחלקה פנימית ו‘, מחוברת באלקטרודות ועוד כמה צינורות למכונה שעושה "פינג", כשמערכת היחסים הכי רצינית שניהלה באותו רגע היא עם קריש ששחה מהרגל לעורק הריאה. אור פלורסנטי כואב ורעשים מסביב. קול נפיחות נמוך של מכונת ההנשמה, סטקאטו של ציפצופים גבוהים, זקנים שהמוות מסתכל להם מהעיניים, צינורות תחובים לכל נקב זמין. והם הופכים קטנים, הולכים ומצטמקים, מתכווצים עוד יותר, נשאבים פנימה בכמעין ואקום, ורגע לפני שהם מתים כמעט מתנדפים מעצמם, אולי להקל על הסחיבה.
”קיבלת את החיים במתנה", הכונן מ"טיפול נמרץ" נשלח לדאוג שתעבור את הלילה. "דר' איתי משהו", לא קלטה את שמו. הכלאה של דר‘ גרין מ"אי. אר" עם משה בקר, ארוך ומשרה בטחון. בכל שעה עגולה הוא התייצב כמו שעון במדי ה"ירוק בית חולים" בחיוך שניסה להסוות דאגה אמיתית. מתוך שינה טרופה הביטה בו מפוחדת, לא באמת קולטת את מה שקורה. בבוקר אמה ודודתה התייצבו בפתח בארשת פולנית חוקרת. ”בן כמה הוא? ביררת אם הוא רווק? איך הוא נראה? בעצם מה זה משנה, העיקר שהוא רופא".
שתי דקירות להוצאת דם מהעורק שביד ימין; סימן כחול שחור בקוטר 5 ס‘‘מ, מחט שננעצה בידי מתמחה לא מיומנת; עשרות נקבים קטנטנים בחלק הפנימי של היד; בבטן זריקות, פעמיים ביום; פרפר בחלק הפנימי של יד שמאל, אפשר לחבר קשית ולשתות ישירות את הדם. הגוף שלה נראה כמו מסננת. מעבירים אותה לחדר שבע, מול חדר הרופאים בסוף המסדרון. "מקרה מעניין", זכתה ליראת כבוד של מתמחים. רופאים מכרכרים בלי הרף, שומרים מעלימים עין מביקורים מאוחרים, פרוטקציה אצל האחיות הלא ממש רחמניות ורכבת יבשתית בלתי פוסקת של חברים ומבקרים. אין ספק שהכניסה חיים לבית הקברות שנקרא ”פנימית ו".
לידה שכבה "טניה" אוקראינית כבת 35 שנשואה לגבר מכה בן 70. ציסטה בריאה הימנית, רשלנות רפואית של רופא שיניים. ממול, קליפטומנית עם הפרעה דו קוטבית, אחרי ניתוח מעקפים והחלפת מסתם בלב, יוצאת כל כמה דקות לשוטט במסדרונות לצרוך את מנת הניקוטין היומית, שתיים וחצי קופסאות של טיים, ועוד הזרוע נטויה. על המצח תחבושת אה-לה-ג‘ון מקנרו דוחפת את ראשה לכל דלת אפשרית.”זה מחדר 4 מת", באה לשתף בדיווחי היום. מהמסדרון נשמע בכי מצמרר. במיטה השלישית שכבה רבקה עובדיה, קרישי דם ברגליים ובריאות כמו אצלה. תוך יומיים כבר הכירה את כל ההיסטוריה הרפואית של משפחת עובדיה, הכוללת עשרה אישפוזים ומחדל רפואי, בעל מתאגרף אחרי ששה ניתוחי לב, בן עם טרומבוזה ברגל השמאלית ושתי בנות הסובלות מהשמנת יתר ולא מוצאות חתן. "ותגידי לג‘יזל שתפסיק לשתות כל כך הרבה דאיט קולה, יש לך השפעה טובה עליה", חייך לעברה הבעל עובדיה בחיוך מלא באין שיניים.
שמונה בערב, ה"פריים טיים" של הביקורים, קרובי משפחה עם שקיות מרשרשות ואורחים עם זרי פרחים מדובללים שועטים במסדרונות ומתפזרים לחדרים. סביבה מעגל של חברים המומים, והיא עושה כדרכה סטאנד אפ בית חולים. חיקויים של זקנים מחוברים לזונדות, נעים קדימה ואחורה לקצב מכונת ההנשמה. קופסאת פלסטיק עם כרישי גומי, קיבלה במתנה.
עוד יום חלף. עבר שבוע. המיטות מתמלאות ומתפנות בקצב מסחרר. לאט לאט חודרת לתודעתה ההכרה שאף רופא לא עומד לבשר לה שחלה טעות, כי למשל מרקורי בנסיגה. "מה לעזאזל אני עושה פה? אולי זה סימן לעצור? אולי אני כאן כדי לכתוב את הסיפור הזה? אולי כדי להכיר רופא? אולי את דר‘ איתי משהו, שלא נראה במחלקה מאז אותו לילה בהשגחה מוגברת", המחשבות שייטו בראשה.
הגברת "מקנרו" שוחררה ובמקומה הגיעה אוקראינית בת 22, רזה וחיוורת, כמעט שקופה. אירנה. יתומה מאם, מתגוררת עם סבתה באשדוד. דלקת כליות. היא כבר לא הכי צעירה במחלקה. גם אירנה שוחררה ואת מקומה תפסה אישה מבוגרת חולת סכרת, שיער לבן ועיניים עצובות. היא ובעלה הובהלו לבית החולים בשני אמבולנסים נפרדים. ”פודל שחור, גם היה חולה לב, גם על תרופות, המנוח. הוא מת, עם העיניים השחורות, היה מסתכל עלינו. בעלי בכה וגם אני בכיתי‘‘. התקף לב, גם הם, גם הכלב, המתמחים ניסו לכבוש את צחוקם. ”כאבים בחזה, עייפות, אלרגיה לאספירין, רגישות לפניצילין, כליות לא פועלות, לוסק עושה לי רע". דקלמה ברהיטות את שמות הכדורים כאילו היו שירה מודרנית. ”הטרוקסין 100 מיליגרם, יוד רדיואקטיבי בגלל פעילות יתר של הבלוטה, ניתוח מעקפים, סכרת, נורמוברזן 150 מיליגרם, קורדין שלוש פעמים ביום, פוסיט ארבע , כאבים בחזה, בכי חזק, עצב גדול, סחרחורת, קוצר נשימה, דופלר עיניים, ריסוק אבן בכליה הימנית, אין אחים ואחיות, ברוך השם שהם לא סובלים כמוני, גם עצירות, לקסה פורטה ונרות גליצרין". עפעפיה עלו וירדו באיטיות ועיניה השחורות התמלאו דמעות של זכרון. סיפור קרדיו-קומנטרי קורע לב.
ריח של אקונומיקה מהולה בשתן עמד בחלל האויר. רבקה עובדיה לעסה בפה מלא לשון ושפתיים פירה נוזלי ועוף מכובס בצלחת פלסטיק כחולה שבעלה הביא מהמטבחון. אנשים סהרוריים הסתובבו עם קטטרים במסדרונות במקצב מטורף, אחיות נעות בקצב מונוטוני עם מכשירים למדידת חום על הכתף, כאילו מדובר בתיקי יד אקסלוסיביים. פוטנציאל ההיכרות עם רופא מזהיר ירד כמעט לאפס, והתחוור לה שהגבר היחיד במחלקה הוא מתמחה דרוזי בשם אמיר. פנימית ו‘ הפכה להיות כל עולמה ואווירת המוות והשעמום שחררו את הליבידו שלה לחופשי. תסחיפים של ליבידו, טרומבוזות של ליבידו, אבל בפנים שוחים להם קרישים.
היא התגעגעה לאמבטיה, "כל ממלכתי תמורת אמבטיה", וגם שניים שלושה כרישים. הזקנה עם עיני הכלב שוחררה עם בעלה. "הלואי שהמיטה תישאר ריקה", שיוועה לפרטיות. מתמסרת בהנאה לאורח החיים הכפוי, מרגישה כמו כוכבת שמבוזבזת על סדינים של משרד הבריאות, על וילונות מעופשים משנות השמונים ועל מבטיו החודרים של המתמחה הדרוזי דר‘ אמיר.
יוצאים לטיול. קצת אקשן בסדר היום המונוטוני. סניטר משופם דוחף את כסא הגלגלים שלה במסדרונות בית החולים. לוקחים אותה ל"דופלר" לבדוק את הקריש ברגל. הבדיקה מצחיקה אותה, בעיקר הסאונדים התת מימיים.
בלילה הביאו תימניה זקנה לחדר. קטנה ומצומקת כמו שזיף מיובש, מטר וארבעים, בעברית מהולה בתימנית נאנחת אנחות עמוקות מהסרעפת. תזוזות משונות מאחורי הוילון הסגור, קולות מאמץ ואנחות, בגדים מורמים ומושלכים, חירחורים לא ברורים, ממש כמו בסרטים מצוירים. ”בתימן אין תאריך, אין גיל, אני חושבת אני בערך בת 82. כל אחד באמונתו יחיה‘‘, אמרה לאחות הלילה המנומנמת מיד כשסיימה להתלבש.
כבר עשרה ימים בבית החולים. פחד אלוהים, אירמה השמנה מתקרבת, לקחת את דמה. כמו דחליל שמן ששוקל 200 קילו, מתנהלת בכבדות מצד לצד, עם הבעה מטומטמת, וכישורים מיוחדים להפחדת מטופלים. אחרי סימן שחור שסירב להעלם במשך שבוע, הכריזה שמעכשיו היא מרשה רק לדר' אמיר, נרקם ביניהם קשר דם. נמוך קומה עם מבט ממזרי בעיניים, כבן שלושים, דובר צ'כית, פולנית, צרפתית, רוסית, אנגלית, עברית וערבית וסיים בהצטיינות את לימודי הרפואה, וחוץ ממאושפזים בני שבעים פלוס, היה השריד היחיד לטוסטסטורון במחלקה. בבוקר סיפרה לה הגברת עובדיה, שבשתיים בלילה הגיע ה"ערבי הזה" לקחת ממנה דגימת דם, ”הוא לא הסתכל אפילו על הוריד, רק מצא תירוץ להסתכל עלייך ישנה", אמרה באימה. חום התפשט לה בכל הגוף. את התימניה הקטנה שותפתן לחדר לקחו לטיפול נמרץ ולא עזרו לה המחאות על אפליה וגזענות וגם כמה קללות בריח חוואייג. דר' אמיר סיים את משמרת הלילה והלך לפני ביקור הרופאים.
במוח עברו לה כל סרטי הדרמה מ"הולמארק", על קנוניות ואשפוזים בשביל כספי הביטוח וניסויים בבני אדם. "אולי זו קונספירציה של שאיבת הדם שלי, ועד שלא ייקחו הכול אשאר לנצח בחדר עם הוילונות הכתומים ירוקים, האחיות הרוסיות, והרופא הדרוזי שמת לעשות לי טובה. ח-ח-ח. לחץ הדם שלי נמוך, אולי כי לא נשאר כבר כל כך הרבה". בינתיים התווספו לה שני סימנים כחולים, אחד מהם מזכרת מדר‘ אמיר.
זמירה מהבנק התקשרה לפני כמה דקות להציע איזו קופת גמל חדשה וטיפשית. חבל שעם כל הפק‘‘ם, מק‘‘ם, חש‘‘ק, חטף פתח אין איזו תכנית שנקראת חש‘‘ן - חשבון נפש. כמה קל היה להפקיד מצבים נתונים, להיפטר מאובר דראפט של פחדים ומעצורים, לצבור הצמדה על תקוות וריביות של אומץ וחוסן. "אם זה היה עובד כך, החשבון שלי היה בטוח בבלאנס, וצובר ריבית", עברה מחשבה במוחה. "ולמה דר' איתי משהו לא בא יותר לדרוש בשלומי עם הצ'ארם של דר' גרין והירוק בית חולים? " כמה קל לשקוע בסי טי, או במוניטור של חולה לב מונשם, ברכילויות האחיות או בהיסטוריה של המחלות גריאטריות. היא התמסרה לשלווה בלי צורך לאמץ את הצרבלום, שוברת שיא חדש בפתירת תשחצים, 76 שניות, היעד הבא בעיניים עצומות.
שוב על כסא גלגלים, בידיו של סניטר משופם אחר, מובלת לבדיקה במחלקת הרפואה הגרעינית. ”אז למה את פה?", ברנש מפוקפק בחדר ההמתנה ניסה להתחיל איתה בז'רגון בית חולים. שיוט אינסופי במסדרונות, שוב אנשים שבוהים בחלל האוויר; איש עם מבט ללא אישונים שפרפר נעוץ לו בעורק הצוואר, שואף באדיקות מבדל סיגריה צהוב שכבה מזמן; אנשים צועדים עם אינפוזיות כמו יצאו לטיול עם חיות מחמד; הנרקומנית המחלקתית סוחבת מזרקים מעגלת הציוד, עם מבט נחוש של אין ברירה. שיער צהוב, ידיים חבושות, בצקות ברגליים. את גילה לא יכלה לנחש. היא ראתה שהבחינה בה, ודידתה משם על קביה כמו חיה פצועה לעבר קצה המסדרון.
היום השנים עשר. העבירו אותה לחדר מספר שמונה, המספר הנומרולוגי שלה. חדר זוגי המכונה ששימש קודם לבידוד של חולה שחפת, כבר לא היה לה אכפת. בחיוך של הקלה העבירה את חפציה. רבקה עובדיה לא הצליחה להסתיר את הקנאה ”למה לך לעבור, בטח נשתחרר תוך יום יומיים". צמרמורת עברה בגבה כשהגברת עובדיה קשרה את גורלן במשפט אחד. חוויות החדר הקודם איימו להטביע אותה, היא שיוועה לפרטיות. החדר החדש היה מרכזי, ועשרות ראשים בצבצו בסקרנות. "רק שמשפחת עובדיה לא תקבל רעיונות". רבע שעה אחר כך חלפה ג‘יזל עובדיה ליד הדלת מתבוננת בזוית העיין ולא הוציאה מילה. אדון עובדיה נכנס רק כדי לשאול למה השאירה את רבקה מאחור. היא הסיטה את הוילון וזכתה ללילה שלם של לבד, פרט לביקור קצר מדר‘ אמיר. לא יפה תואר, פנים מחוטטות, עיניים שחורות ממזריות, אבל רופא. היא נהנתה ממהלכי השיחה המהוססים.
בבוקר בקשה רבקה עובדיה לעבור לסוויטה שלה. פשוט לא יאומן. חמש וחצי בלטות ממנה, הגברת עובדיה שכבה מכווצת וכבר בקשה לכבות את המזגן. היא נראתה לה קטנה מתמיד, מחוברת למסכת חמצן, עורה שקוף, שיניה קטנות ויש לה קול דק וצווחני במבטא מרוקני. ”ביום ראשון עושים עלי דיון גדול עם כל הפרופסורים‘‘ אמרה רבקה עובדיה בגאווה, שתקנא. לשמחתה את סוף השבוע הורשתה לבלות בבית. שבת בערב, בחזרה לפנימית להעביר עוד לילה, משפחת עובדיה לדורותיה איכלסה כל קוב פנוי בחלל החדר, מיטות, כסאות, שידות, רצפה, קירות וסדינים מוכתמים. שנים עשר וחצי מטרים מרובעים מלאים במשפחת עובדיה.
ששה עשר יום לספירה, שלושה קילו פחות, שני סימנים כחולים על זרוע שמאל, קריש אחד במעקב ברגל ימין, חשבון נפש לא פתור, חיוך ענק שסירב להימחק, מכתב שחרור אחד, מודפס על נייר עם לוגו בית החולים. בצער לא רב היא נפרדה ממחלקה פנימית ו‘, מרחק שבע דקות הליכה מביתה, ובכל זאת עולם תודעתי אחר ולא מוסבר.
שלושה חודשים אחרי, מצויידת במטפלת הוליסטית, מאמן כושר, המטולוג ועוזרת בית חדשה, שאת כרישי הגומי במיכל הפלסטיק שקיבלה במתנה תלתה מעל הסבון הנוזלי בחדר האמבטיה. את הרופא המיועד עדיין לא פגשה. אבל לפני שבוע בערך, ליד מכונת המשקאות במרפאות החוץ, הכירה את דייויד, עולה חדש. הוא עובד בינתיים כסוכן מעליות, אבל בהשכלתו הוא ביולוג ימי, את התיזה שלו כתב על כרישים בים הצפוני.
מעניין מה וודי אלן היה אומר על זה.
Dana Ben David
דרג את התוכן: