בבוקר יום שלישי (14:00 בצהריים היה בוקר בשבילי באותו היום) ישבתי עם מאיה בשיעור מבוא לפוסמודרניזם.  אני ומאיה שידועות בכושר הריכוז שלנו או יותר נכון בהיעדרו לחשנו אחת לשנייה שאנחנו מתות לצאת מהעיר. הודעת סמס נשלחה לטייל המדופלם יובל בן עמי "יובל, אני ומאיה ממש צריכות לטייל. תהיה המדריך שלנו?"

אחרי השיעור יובל הציע שניסע לנצרת ונישן בהוסטל של פאוזי, לאחר בירור נוסף נודע לי שלא ניתן להביא לשם כלבים.  אני לא הייתי מוכנה להפקיר את כלבתי מאחור, הודעת סמס נוספת נשלחה לעודד: "אני רוצה לבקר. אפשר היום?"

עודד פשטקי, משורר הברים הפלורנטינאי עקר לא מזמן ממרירות הבירה השחורה למתיקות האוויר במשגב עם בצפון הרחוק, כמה רחוק? על הגבול עם לבנון, כי  אם כבר טיול אז עד הסוף. עודד היה קצת המום מהבקשה, לא כל יום מגיעים אליו בספונטניות אנשים מתל אביב, והוא נשאר המום גם כשהגענו, לדעתי הוא אפילו שפשף את עיניו כמה פעמים כשראה אותנו.

בערך בשש אני, מאיה, עודד, מישה והגיטרה יצאנו מתל אביב, בערך בעשר הגענו למשגב עם. בתחתית ההר, אספנו טרמפיסט לכפר גלעדי, הוא המליץ לנו שוב ושוב על ה"פאב, אחלה פאב" שנמצא בכפרו במעלה ההר 'הבועה'. כשהגענו עודד היה שקוע בפגישת לימוד למבחן בכימיה, לדעתי הוא לא באמת האמין שנגיע למרות שסידר לכולנו מיטות לישון בהן אצל חבריו. לא רצינו להפריע ללימודים אז ביררנו אם יש פאב בקיבוץ שלהם, עודד אמר שהיה אבל אנשים שיכורים היו נופלים כל הזמן מההר בדרכם למטה אז סגרו אותו, עודד לא מפורסם באמינותו כמו שהוא ידוע בחוש ההומור שלו אך כך או כך הקיבוץ היה נטול מקום הגון לשתות בו. 

שקלנו ללכת ל"פאב, אחלה פאב" במורד ההר אך לא מצאו נהג תורן, יובל לא נוהג ואני ומאיה לא מוכנות לוותר על השתייה  במיוחד לא בפאב, אחלה פאב. במקום זאת נסענו כולנו, עם עודד ואלדי- שכן וחבר, למרגליות, מבצר עתיק או סתם ישן ליד הקיבוץ, שם הסתכנו בנקיעת רגליים בטיפוס לילי ונהנינו מהנוף- אורות הלילה של ערי לבנון והסביבה.

עודד לא הסכים להכניס את מישה לביתו, משהו שקשור במכנסיים שהיא פעם אכלה לו, אז אני, מאיה ומישה ישנו אצל אלדי. המארח שלנו  כיבד אותנו בקפה שחור נהדר ובריבות המופלאות שאבא שלו הכין מנקטרינה וקרמבולה ובכלל היה חמוד מאד.

בבוקר התעוררנו ויצאנו לדרך, יובל נסע לקריית שמונה כדי לעשות השלמות לספר שלו ואני, מאיה ואלדי נסענו לטייל. התחלנו את הבוקר בבניאס ומשם הרחקנו לגולן, למפל סער (היבש) למבצר נמרוד (מבצרים, ראית אחד ראית את כולם)  שם כבר התחיל לרדת גשם, המשכנו משם למסעדה לאכול סלטים אצל אבו נידאל ונסענו לבריכת רם (שאני התעקשתי שוב ושוב קרוא לה בטעות תל כביר) ששיקפה שמיים אפרוריים וזולגים.אני יודעת שטיול בצפון ביום סגרירי וגשום לא עונה להגדרה של טיול אידאלי, אך בעיני זו חוויה  שונה ומהנה לא פחות מטיול ביום שמשי ואביבי. נהניתי מאד מהנסיעה, מאביתר בנאי שהושמע במערכת, מהאוויר הקר והנקי  ובמיוחד מחברתם של מאיה ואלדי.

חתמנו את הטיול בהר בניה שהיה קפוא מאד, פסלי צלליות של חיילים מכוונים בנשקם אל לבנון וסוריה חרו לי עד מאד. לאתוס הציוני הלוחם יש השפעה שלילית מאד על עצבי הפוליטיים. צילמתי שם תמונות על רקע שלטי הכוונה ללבנון ולסוריה, מאחוריהם צללית של חייל יורה. כל הגבעה זעקה "אנחנו עוד נכבוש את כולם". חבל, בלי החיילים המיותרים שלטי ההכוונה יכלו לרמז לנו כמה אנחנו קרובים ושאולי יבוא יום בוא ונוכל  לעקוב אחרי השלטים לא רק במבטנו.

בדרך חזרה אספנו את יובל מקריית שמונה והלכנו שוב לאלדי, עודד לצערי נרדם ולא יצא לי לבלות איתו שוב. אחרי מנוחה קלה יצאנו אל הדרך חזרה והגענו חזרה לתל אביב מכורתי.

אחרי הטיול הזה אני מרגישה מחודשת, ההתרחקות מתל אביב, האוויר הנעים והחברה הטובה עשו לי טוב. אני מקווה להפוך את הטיולים האלה להרגל.

דרג את התוכן:

0

מומלץלא מומלץ