מה שמדהים בישראל, בין היתר, זה שהפעולות הרדיקליות ביותר נעשות מלב ליבו של המיינסטרים. קחו למשל את ההבלחה האחרונה מבית הנדבן ארקדי גאידמק, לחלץ את תושבי שדרות ולמקם אותם הישר מול הפרצוף של ראש הממשלה, בגן סאקר. שיהפוך, בהתאמה, ממקום ירקרק ופורח לפצע פתוח של הריבונות הישראלית.
כזה דבר אין בתפוצות. הרעיון לקחת את תחלואי החברה ולהציבם מול בית הנבחרים משמש בעיקר לפוליטיקה רדיקלית, כזו שהביאה פעילים באקט אפ לפזר אפר של חולי איידס סביב הבית הלבן במחאה על ההתעלמות מגוויעת הסצינה ההומואית בתחילת שנות התשעים; או כזו שעומדת בבסיס כל מאהל מחאה שמציבים מול הכנסת.
אלא שבמקרים כאלה, המחאה היא דוגמית, סמפלר. אוהל המילואימניקים מול הכנסת אחרי מלחמת לבנון לא כלל את כ-ל המילואימניקים באשר הם; מאהל הנכים איגד סביבו כמה פעילים בולטים ותו לא; כך גם בנוגע למאהל החד-הוריות. הקונצפט הזה הוא, כמובן, מחאה ראויה ומתמסרת, אלא שיש בה משהו שמרפרר לקבצנים המצורעים של ימי הביניים: ישובים במקום מרכזי, נאמר בדרך לוותיקן, אבל בשולי הדרך. מכירים בנחיתותם כמי שמצויים מחוץ לסדר, אבל דורשים, במפגיע, כמה מעות. מגיע להם. זוהי צדקה.
היוזמה של גאידמק, להבדיל, אינה משהו סימבולי, אלא ה-דבר עצמו: מחנה פליטים קטן בלב הבירה, קרע של ממש בסדר החברתי מול סממני הריבונות. זה אולי המהלך הכי חתרני שאפשר לעשות במדינה הזו, שכולה אינה אלא טלאים המכסים על פליטוּת ועוני במסווה של אסתטיקה ו, כאמור, סדר. גאידמק הזה, הכי פוסט מרקסיסט, אני אומרת לכם. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
דרג את התוכן:
ואולי זה פשוט רק עוד קמפיין מיתוג מתוחכם, הלובש חזות חברתית כמו בנטון נגד גזענות, קלווין קליין נגד הומופוביה ובודי שופ למען הסביבה? אלא שכאן המותג הוא גאידמק האיש.
"הו הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא..."