ממרחק מסוים אני יכולה לנסות ולנתח את ייגרגייט ולהסביר שוב את התגלגלות הפרשה. אני נענית בכך (חלקית) לבקשת תמיס, הכותב כעת את הבלוג עומדים בשער - לכתוב פוסט על חופש הביטוי, המלווה בעצומה שפתח לנושא.
בלוג ביקורת תקשורת הספורט עומדים בשער עלה לאוויר בתפוז במרץ 2007 כשכותביו כינו עצמם Rosk. מלכתחילה הבנתי שעומדים מאחוריו עיתונאים. איך? ע"פ דרך הכתיבה, הניסוח, ההבנה של חוקי לשון הרע והוצאת דיבה וכן הלאה.
בתחילת אוגוסט 2007, ימים ספורים אחרי שהתחלתי לעבוד בתפוז נמאס לשני כותביו, רביב שכטר ועודד קרמר, הם יצאו מהמחתרת והתוודו שהם כתבו את הבלוג. ראיינתי את קרמר, וזהו, פנו השניים לדרכם, לא לפני שאיתרו מחליף, שכינה את עצמו ייגר.
(הם לא ידעו את זהותו עד ערב יום הזיכרון, לפני שבוע, כששלושתם קיבלו כתב תביעה מאופירה אסייג ו-one, אבל אני מקדימה פה את המאוחר).
בראשית ימי בתפוז דיברתי הרבה על ייגר. בדקתי את נתוני הכניסות לבלוג שלו (יחסית לבלוגים אחרים), ופמפמתי לכל על חשיבותו לתפוז. מודה, לא קראתי אותו על בסיס יומי, בעיקר משום שהבנתי בעיתונות הספורט קרובה לאפס המוחלט, כך שגם כשקראתי, לא תמיד יכולתי להבין את הניואנסים ויחסי הכוחות ומי הטובים ומי הרעים מבין כל הכותבים והעורכים בשלל ערוצי ועיתוני הספורט. מה שכן, הבנתי שזה תחום ייצרי במיוחד.
בפברואר 2008 הגיע לתפוז המכתב הראשון מ-one בו התבקש האתר להסיר מהבלוג של ייגר אמירות פוגעניות לכאורה ולדעתם על אודות האתר שלהם ועל העורכת שלו, אופירה אסייג, תוך איומים בתביעה. המכתב הועבר ליועצת המשפטית, ובמקרים כאלו, כתמיד, עוברים ימים, לעתים שבועות עד שמבררים הכל, איפה נכתב ומה - בעיקר כשמדובר בבלוג עתיר ועמוס פוסטים. פה נכנס לתמונה נוהל הודעה והסרה: מישהו מבקש שנסיר משהו פוגעני, ובעצה אחת עם היועצת המשפטית מחליטים מה לעשות. נוהל הודעה והסרה, צריך להבין, כלל לא קשור למצב המשפטי, כלומר להחלטות שופט. זהו נוהל קודם.
(עורכי הדין שבין הקוראים מוזמנים לתקן אותי).
במאמר מוסגר אציין שחוקי האינטרנט נבנים עכשיו, שלב אחרי שלב. כל פסיקה כמעט הופכת לתקדימית, ומערכת המשפט והחוק - זהירות, קלישאה - מפגרת מאוד אחרי הטכנולוגיה. להרבה מאוד בעיות ושאלות הכרוכות באינטרנט, בכתיבה בו, מי האחראי ומי נותן את הדין אין עדיין תשובות חד משמעיות, פשוט אין, בעיקר מאחר שמדובר בשטח כל כך פתוח, עצום ומורכב. הכל קורה ונבנה ברגעים אלו ממש, כך שהרבה מאוד מקרים וסוגיות משפטיות נמצאים בתחום האפור והלא ברור.
(עו"ד - ראו לעיל).
מהרגע שהתחלנו לבחון את הבלוג לעומקו, קראתי כבר כל מילה כמעט שנכתבה בו. הרחבנו את מעגל ההתייעצויות עם עורכי דין מחוץ לתפוז כדי לנסות ולבדוק את תחומי האחריות וכן הלאה.
במקביל התכתבתי עם ייגר. מאחר שחיבבתי אותו מאוד אז, המיילים הראשונים היו מטבע הדברים רכים ונעימים, ומלאי הסברים למה כן ולמה לא. כתבתי לו בהנחה שמדובר באדם שלא בקיא ברזי החוק.
בתחילה - אחרי מו"מ קצר - הסכים ייגר להסיר את הביטויים והאמירות הפוגעים לכאורה. בהמשך, כשהתבקש להסיר את הביטוי "אתר הריכולים והמסיבות" (שוב, בעצת העו"דים שליוו את התהליך בתפוז) שהופיע מאות פעמים בפוסטים שלו נשבר, והחליט לסגור את הבלוג.
יש לציין שביקשנו ממנו חזור ובקש שלא יסגור. אמרנו לו שנוכל להגן עליו בפועל אם נדע את זהותו, הבטחנו לו סודיות באמצעות חתימה על מסמך מחייב, אבל ייגר סירב לכל ההצעות. ואז פרצה המהומה - תפוז הוכרז כמי ש"סגר את הבלוג" "פגע בחופש הביטוי" ו"מכר את ייגר" (בבלוגים, בטוקבקים) - שלוש טענות שהקשר בינן לבין המציאות מיקרוסקופי במיוחד.
עברו עוד חודשיים בדיוק, ו-one הגישו כתב תביעה נגד שלושת הכותבים. תפוז לא מופיע בכתב התביעה. תשאלו למה? אני מניחה שמאחר שעורכי הדין של one הבינו (או הסיקו, או שיערו, או חישבו) את האחריות המוגבלת העלולה להתברר בביה"מ של האתר המארח. ואולי, בגלל ש - כפי שעולה מהמכתב המשונה שהעו"ד שלהם, שי אליאס, כתב לתמיס - כי "תפוז סגרו את הבלוג" - אמירה, שכאמור, מופרכת בעליל ובפירוש.
כמה שאלות פתוחות
איך השיגו ב-one את פרטיו של ייגר ועלו על כך שמדובר בשלמה מן? הרי גם אם היו מקבלים את ה-IP מתפוז חס וחלילה - וזה לא קרה כמוצהר וכמובטח - כדי להגיע לפרטי האדם דרך ה-IP צריך צו שופט.
למה פוטר מן ממעריב? הרי בפוסט האורח שלו אצל תמיס כתב שיצא משיחת הפיטורין מחויך. למה? מה קרה שם? האמנם, כפי שנרמז במארקר, מאחר שהשתמש במידע פנימי?
ובחזרה לחופש הביטוי
כמו כל אחד, כנראה, גם אני מאמינה בחופש הביטוי. אני מאמינה בזכותו של כל כותב - לא משנה איפה - להביע ביקורת נחרצת וחד משמעית. כזכור, כתבתי את הבלוג הזה תחת הכינוי Velvet Underground במשך חצי שנה, מבלי שאיש ידע מי אני. אז כן, זכיתי (ועדיין) לעלבונות בטוקבקים, למיילים מזהירים מאנשים מסוימים, לשיחות טלפון דוחות במיוחד, אבל לא קיבלתי שום כתב תביעה. לא בזמן שהייתי אנונימית, ולא לאחר מכן.
זה לא אומר שאני נגד אנונימיות - לאנונימיות יש את יתרונותיה המרובים, אבל כל מי שמשתמש בכך צריך לחיות עם התחושה שהוא עומד עירום בכיכר העיר, לא פחות, ולהשגיח על מוצא פיו ומקלדתו בהתאם. להשגיח לא במובן של לצנזר, אלא במובן של להיות אחראי על דבריו. זה הכל.
כשלעצמי נהגתי בהתאם - תמיד חשבתי על הרגע שבו אצא מהמחתרת - האם אוכל להסתכל בעיניים לכל מי שכתבתי עליהם, והתשובה שלי היא כן, תמיד, מאז ועד היום.
ולמה? מכמה סיבות:
אף פעם לא קיללתי איש ולא השתמשתי בביטויים העלולים להיחשד כפוגעניים.
זה לא קשור רק לחוק היבש, אלא גם, ובעיקר, לתרבות כתיבה. אין שום סיבה לצבוע את הביקורת בצבעים גסים ועזים. העובדה שמישהו אחר, המבוקר, משתמש בשפה ירודה או פוגעת לא נותנת לגיטימציה למי שמבקר אותו לעשות את זה. בשום פנים ואופן.
תמיד תיקנתי את הטעויות שהיו לי (ועוד יהיו, ועוד אתקן). למרות השאיפה שלי לשלמות, אני טועה, לא פעם ולא פעמיים, ומכל מיני סיבות. נכון שאני משתדלת לצמצם את מנעד הטעויות לאפס, אבל אין אדם/עולם/עיתון/ מכונה שאינם טועים. השאלה היא מה עושים לאחר מכן.
ושורה תחתונה
יש המבלבלים בין "חופש הביטוי" לבין פגיעות לא לגיטימיות בזולת. חופש הביטוי צריך לעמוד בגבולות החוק. כל אדם כותב, ולא משנה מי הוא ומי עומד מאחוריו, בין אם הוא אנונימי ובין אם גלוי לעין - צריך להבין שהוא אזרח שווה זכויות וחובות. מותר לכתוב הכל בתנאי ש -
* כל הדברים שלך מגובים ומתוחקרים עד הקצה - כתבת שפיטרו 30 איש - בבקשה, תהיה/י מגובה במכתבי הפיטורים של כל ה-30 או בהצהרות שלהם.
* את/ה שומר/ת על כבודו של המבוקר, גם אם לדעתך הוא לא הקפיד על כך ביחסו לאחרים.
שני הכללים האלמנטריים האלו יכולים לשמור עלייך מפני כל כוח מרושע שהוא, וגם לא לפגוע בציצית ראשו של אותו חופש ביטוי מפורסם.
אמת דיברתי.
vlvtunderground@gmail.com
. 
