אהרן דוד גורדון, דמות המופת של העלייה השניה, האיש ש הותיר בגיל 48 מאחוריו עתיד מבטיח כגזבר של חווה לגידולי קני סוכר, ועלה ארצה כדי להפריח את השממה ואת האומה, נודע בעיקר בזכות הכאריזמה המצמיתה שלו. אחת העדויות המיתולוגיות עליו, מפי חבריו לעבודה בשדות פרדסייה מספרת, שבעוד שהם היו מדלגים בין שורות הסלק ונחפזים למלא את מכסת הבורות כדי להבטיח לעצמם עוד שלושה-ארבעה גרושים טורקיים בסופו של יום, היה הוא עמל וטורח, מהקצע את הגומה מכל צידיה, מלטף, מיישר, מעטר ומגמר את הבור, ורק אז עובר וממשיך הלאה. מדוע המשיך להעסיק אותו בעל האדמה למרות ההספק העלוב לא ברור. אולי כן.

ההשראה שהשרה גורדון על חבריו הצעירים ממנו בעשרים שנה, להסתפק במועט, להקדיש את כל עצמותו ועצמותיו לפרי ולירק, ולדשן באהבתו את הקרקע החריבה הנמלחת, אולי הם היו שהשפיעו על אותו איכר ארצישראלי עלום לחשב לו את חישוביו, ולהכיר על אף הכל בערכו של הגבר העבדקן שהגיע זה לא מכבר מערבות אוקראינה אל פתח ביתו לבקש עבודה בפאלחה.  

תחילת דרכי המשותפת עם עלמת חמד שהכרתי לפני שנתיים, ואשר עם חלוף הזמן היתה לאחת מן הטובות שבידידותיי, היתה רוויה אופטימיות. אלא שבאותם הימים, התנאים לא כשרו לפתח, וככל שנקפו הימים, נגנז הרעיון שלה, נגנז הרעיון שלי, ורק המשכנו לחמוד זה את זאתי בפומבי, בריש גלי ומעל כל במה אפשרית. בגלל המצב שנוצר, ולאור העומס הברור מאליו, אנחנו נוהגים לחלק בינינו את התפקידים: לפעמים אני חומד אותה, והיא כמהה אלי. לעיתים היא נוהה אחרי, ואני מתאווה אליה. ופעמים אחרות אני חושק בה והיא מפנטזת עלי בלילות, כשהיא לבד במיטה, מתחככת קלות בכרית הטחובה הלחוחה שבין ירכיה, ולוחשת לאוויר שמתעבה מעוצמת הרגע: "בשורת, בשורת, לו רק היית כאן איתי בשורת..". 

לא רבים יודעים זאת אבל אהרן דוד גורדון, נולד למשפחה, שלה מלבדו עוד ארבעה אחים ואחיות, שכולם עד האחרון שבהם, הוציאו את יומם בטרם בגרו. לגורדון עצמו, שהתחתן במזל בגיל 19, נולדו שבעה צאצאים, ורק שניים מהם צלחו את הילדות והבשילו להגיע לידי בחרות. הוא היה נועז, הוא היה סופר, הוא היה הוגה, הוא היה כאריזמטי בצורה בלתי רגילה. הוא היה חזק, גבוה, הוא היה חכם, הוא היה ציוני מאין כמוהו, וגם משכיל, סימפטי, משקיען, איש רעים להתרועע, נערץ, רב און, תכול עיניים, אבל מה? אצלו במשפחה לא היה מקובל לצלוח את העֶשְׂרֶה.  

כשאדם מהרהר בנתונים הללו, ותוהה על קנקנו של הגן הגורדוני שמכלה את אדוניו בעצם ילדותו, אומר הוא לעצמו שעם משפחה כזו מה שאומרים, לא היית רוצה לבוא בקשרי חיתון. ובעצם מהפרספקטיבה של הנצח, ובמבט שמתנשא אל השמים הזרותים, מרפרף בינות לעננים ומודד את מרחבי האינסוף, ההיבט הגנטי לא נשקל דיו אגב המערכה הסבוכה של מציאות בן זוג. אולי כן. ומתחלפות להן העונות, ואירועים חדשים לבקרים, מתחדשים עלינו ימים כלילות, ולהפגש ערומים, מיוזעים, שיכורים, מהוהים, מחוקים, מתוקים, מגופפים אנה ואנה, לא נפגשנו. 

הבוקר כדרכי הסתכלתי עליה עורג בשיעור על א"ד גורדון. והבוקר כדרכו, קנה הנשימה שלי התחיל להצר את פעימותיו, והרגשתי איך דפנותיו מתקרבות זו לזו, השאיפה הופכת שורקנית מעט, וכל כולי הייתי הוויה אחת שלמה ונכספת שאומרת: "ונטולין". נפניתי אל התיק בהסטריה בוטחת לפשפש בינות לדפים הפזורים אחרי המשאף התכלכל-טורקיזי. וככה כמו שאני, בעיצומם של מאמצים חורקניים למעט חמצן אל תוך הריאה, תפסתי את עצמי באמצע הכיפוף מבחין בה שמה בפינה. שמה בפינה היא היתה בוחנת את מאמצי בעיון מסופק שיודע לנמק לו את שהיותיו, בוחנת את הגנום הקלוקל שלי איך הוא תוקע לי מקלות בנשימה.

דרג את התוכן:

2

מומלץלא מומלץ