אמות הסיפים של הבפנוכו שלי רעדו, כשנגלה לפני מראה השלשלאות המבותקות על האדמה הצרובה בסמוך למרזב תל אביבי מיותם. תחושה של עלבון צורם, מלווה בזעם, עם גוש ענק של חוסר אונים, שהותירה עצב גדול. הידיעה שיש בחוץ רוע מרוכז, ושסומנתי על ידי גנב אופניים פרופציונאל, שביצע אחרי מעקב, ויומיים שלושה לפני הטרגדיה גנב לי את מושב האופניים.
כשהייתי קטנה היו לי ראלי צ'ופר סגולים, כאלה מגניבים עם שלושה הילוכים, הייתי מרביצה רייסים עם כל הגברברים בני התשע, וביום כיפור על הכבישים המתפתלים היינו מרחיקים עד שקם גבעתיים. אחר כך היו לי אופני BMX כאלה צהובים עם אקססוריז ובגדים תואמים. גדלתי קצת ועברתי לאוטובוסים מזהמים, לאוטוביאנקי מקרטע (פוסט בפני עצמו) לדו גלגליים ממונעים שונים ומשונים, ומאוחר יותר לרכב חברה. לפני שלוש שנים וחצי קניתי את הspecialized האדומות שלי, חרשתי עימן דרכי עפר ברחבי הארץ, מרגישה את הרוח מקיפה אותי, את המתח הנעים בין השכמות ובארבע ראשי, דיוושתי את תל אביב לאורכה ולרוחבה, מדלגת בעונג על כל אבן שפה ומהמורה בכביש. היצורים המכניים בעלי הגלגלים למיניהם סמלו עבורי חופש, להיות בתנועה מתמדת. עכשיו אני מרגישה מקורקעת, כמו תלשו לי את הכנפיים, ומאז אתמול הפסקול היחיד שמהדהד לי בראש הוא של פרדי מרקיורי בלופ אינסופי "I want to ride my bicycle".
מעולם לא חשבתי שאוכל להקשר כך לאמצעי תעבורה, הייתי מאוד קשורה אליהם, והם למרזב בחצר הבית בשלשלאות עבותות וכבדות של אופנועים. עד לפני שבוע וחצי הם קיבלו טיפול של מלכים והועלו אחר כבוד במעלית לדירתי בקומה הרביעית, אולם מאז עברתי לבנין קצת פחות משוכלל, לקומה שניה על עמודים, והנפת אופניים במדרגות בחמסינים לא נראתה כמו פעילות הספורט המועדפת. אז תרתי את כל השכונה אחר עמודים חסונים וניסתרים, וכך שילמתי במחיר גניבת המושב לפני כמה ימים. בסכום לא פעוט מיהרתי לרכוש חדש, לפצות את דו גלגליי הפצועים. והקפדתי לשלוף אותו בכל הזדמנות, כמעט שוכחת אותו באיזה תא מדידה. והמושב המיותם שוכב לי על השולחן במטבח, עדות אילמת, מתריסה ויחידה.
זה מין פוסט כזה של ניחום אבלה, אז תרגישו חופשי להגיב, לחבק, להביא אותי למועדון ה-300 (כוכביא), או סתם להציע לי טרמפ.
. 
Dana Ben David
