אפתח בבוחן פתע: מה משותף לשכונת דניה, הרצלייה פיתוח ויפו? תשובה: מסתובבות שם כמה BMW M3 חדשות וסקסיות. אני גרה ביפו. באילו דרכים השיגו התושבים המאושרים את הכסף לקנות את אלה? לא מעניין אותי. למה? כי אני מקבלת את הג'וינטים שלי רק מחברים, ואני לא מודיעין משטרתי אנדרקבר.
העניין הוא, שהיום נתתי את הרכב שלי מתנה למוסך, לצורך טיפול לפני טסט. יצא, שהייתי חייבת, פשוט חייבת! להגיע להרצלייה. בעודי צועדת לכוון רחוב המוניות, העברתי בדמיוני את כל החברים שאני יכולה להשאיל מהם רכב והם גרים ביפו. התוצאה הייתה אפס.
לידע כללי, אני גם לא שייכת לפשע המאורגן/מזוין ביפו, ואני לא מכירה אף אחד כזה.
ככה לפחות חשבתי. שתי מוניות ריקות עברו בשדרות ירושלים ולא עצרו לי, רמז לכך שהיום הזה לא יגמר טוב. עמדתי מול המסגד מושיטה יד למונית, בדיוק כשנסתיימה התפילה וגוש של גברים בשחור זרם החוצה.
עבּד השכן שלי! עקבתי אחריו בהפתעה יורד וניגש ליד אחת M3 יפיפייה הורסת בצבע לבן. אולי מחלקים פה כאלה ואף אחד לא סיפר לי? חציתי את הכביש, מבררת לעצמי בראש עד כמה השקעתי בהסתחבקות איתו. עבּד, מה שלומך? סחתיין על הצעצוע, זה שלךָ?
"חדש חדש" הוא התגאה, "תבואי לקפה היום"? לא, תודה גבר, אני חייבת לטוס להרצלייה והג'יפ שלי במוסך...
מה דעתך לתת לי את היפה הזותי לסיבוב? ...סתם סתם אחי, צוחקים... לא ברצינות...
"יאללה, למה לא... קחי! ראיתי אותך נוהגת, את צריכה קחי".
...טוב, עכשיו אתה צוחק!
"לא צוחק, נו, תפסי! (זורק לי את המפתחות) תחזירי עד הלילה, דיר בלאק".
הוא חייך והלך, ואני נשארתי עם החיה הלבנה הזו, שאני לא בטוחה אם היא בכלל אוהבת שמלטפים אותה ובאיזה כוון היא יורקת אש.
בקושי הצלחתי לפתוח את האצבעות ולשחרר את "המפתחות" לחופשי (זה נראה כמו שלט קטן של טלוויזיה, אבל רק עם כפתור אחד: lock).
נכנסתי בזהירות והתיישבתי על הכסא, אם אפשר לקרוא ככה לחיבוק הזה. סגרתי את הדלת ונעלתי את עצמי מבפנים. קצב פעימות הלב שלי השתנה ממהיר מאוד למחריש אוזניים, ואז בבת אחת נפסק (כנראה שלא באופן גורף). הסתכלתי סביבי.
אין, בטוח מכונית גנובה. השאיר אצלי וברח. סוחר סמים עלבטוח!
מה אני עושה עכשיו? אפילו את הסלולרי שלו אין לי. עברו שלוש דקות עד שידעתי בדיוק מה יקרה; אני באוטו מדהים, לא מפחדת מכלום (נזכרתי בקושי). אני לא נוסעת עכשיו להרצלייה. הנעתי את החיה והחלקתי לכוון איילון דרום. כשהאדרנלין מפוצץ לי את העורק הראשי, כיביתי את הסלולרי והדלקתי את הסטריאו בנגיעה בכפתור ההגה. בחרתי לשמוע דיסק. לא, שירים בערבית זה לא אני.
העפתי אחורה את הדיסק, מצאתי את גל"צ והגברתי. ביד ימין פתחתי את החזייה והעפתי גם אותה אחורה. אין מי שיעצור אותי עכשיו.
במחלף בת-ים כבר שמתי לב שמסתכלים עלי. זאת אומרת, לא הייתי בטוחה אם זה עלי או על האוטו. אני כוסית עם כבוד. מעולם לא קינאתי באוטו, אבל עכשיו זה עצבן אותי.
עדיין אדום ברמזור, חותכת ונכנסת פיאט אונו אדומה ביני ובין מיצובישי גלאנט. גועל נפש, רתחתי. כמעט שרט לי את החיה. פתחתי את הדלת בזעם.
דפוק! מה אתה חושב שאתה עושה, יא אפס! מה קרה? לא יכולת לחכות מאחורה? כמעט שרטת לי ת'אוטו!
"מה את רוצה? חשבתי את תקועה"
... תקועה? אתה תקוע יא מפגר!
בזוית עיני הבחנתי שהרמזור ירוק, עשר מכוניות לפחות עומדות מאחורי, ואף אחד לא מצפצף. שלושה אנשים יצאו מהרכבים לראות מה קורה. על מה אתם מסתכלים? בחיים לא ראיתם כּוּסית רוצחת? פיאט, לך קיבינימט. הנעתי את החיה שלי, השתחלתי בין המכוניות, משאירה אותם הרחק מאחור.
המחוג הראה 145 קמ"ש והרגשתי כאילו אני בשישים. זה לא מצא חן בעיני. שמתי גז והעברתי להילוך שישי (!!!). לא הורגש אפילו רעד קל בהגה.
שתי דקות גלשתי ב-200 קמ"ש עד שעצרתי ברמזור הכניסה לאשדוד. מעולם לא דרכה האולסטאר שלי בעיר הזו, שתזכה בקרוב לארח אותי בקניון שלה, כדי להתלבש כמו כוסית שקיבלה M3 לבנה מתנה מאבא'לה.
כשהייתי ילדה, אבא שלי, שהיה מנהל מוסך, היה לוקח אותי ל"הרצה". זו הייתה בדיקת יכולת ותקינות של מכונית חדשה. בשבילי זה היה טיול סופשבוע ארוך ומשגע עם אבא. היו אלה ימים נפלאים; אוהל, שקי שינה, גזיה וערכת קפה בבגז'. אולי זה הזמן להגיד לו:
"אבא, אני רוצה אוטו כזה".
במחשבה שנייה, זו לא פנטזיה שתתממש. הש.ג בכניסה לחניון לא העיז להכניס יד פנימה. הסתכל מבחוץ בהתפעלות וסימן לי להמשיך. ירדתי מהקניון לחניון חזרה לחיה שלי, מחזיקה שקית ממותגת בה זרוקים הבגדים שלבשתי קודם; כוסית קשוחה ומולבשת, בסטיילינג של הסרט ההוליוודי שכיכבתי בו על עקבים. מצב הרוח שלי נסק.
ביציאה מהעיר, החלטתי לבדוק את מהירות ההאצה של החיה. לצידי ברמזור עמד וולוו חתיך והסתכל עלי. להטעות את האויב, פתחתי את החלון כאילו אני צריכה את הרוח עכשיו.
עם האור הירוק, זינקתי קדימה, מסתכלת על החתיך הקדמוני הולך ונעלם מהמראה שלי. תוך שש שניות ריחפתי על 100 קמ"ש בעננים.
אני לא עובדת במשטרה כבר אמרתי, אבל זה שעברתי את הכביש והפכתי לפורעת חוק מהירה ועצבנית? זה היה חדש ומסעיר. אין למשטרה מכונית שתוכל לעצור אותי בצד, ואין לי שריד של רצון להפסיק את התענוג הזה.
לא יודעת איך זה קרה וכמה זמן עבר, אבל השארתי אחרי אבק כוכבים על כביש הערבה.
לא הצלחתי להתאפק והערתי את הסלולרי. ארבע הודעות.
אחת מעידית, שנייה שלישית ורביעית מאמא. איזה אינטואיציות מבאסות את התחת יש לאמהות האלה... התקשרתי לאבא.
אבא? אתה לא מאמין במה אני נוהגת. "נו דברי". M3 חדשה. "חבר חדש מהרצלייה"? לא אבא, לקחתי מהשכן שלי. "בן דוד"? כן אבא.
"את לא נורמלית! לפעמים אני לא מאמין שאת בת שלי". אבא, אולי אני לא? "יש לי מלא עבודה, את באה להשוויץ"? לא, בא לי לאילת. "משוגעת". ביי אבא (הסלולרי מנגן שוב) כן אבא? "כמה צילינדרים יש"? שישה, צעקתי בהתקף צחוק. "ביי". ביי אבא. הייתי במצב רוח פצצה, רק הצטערתי שנסעתי לבד.
חשבתי לרגע שאני הוזה, אבל דמות מטושטשת נופפה לי לעצור. למה אני? זה בכלל לא אוטו שלי ואני לא צריכה בעיות!
אין מצב לעצור, החלטתי. מסוכן מידי. עברתי לידו כשהוא מנופף לי בהיסטריה.
זה בטח החינוך החרא שקיבלתי בבית הפולני שגרם לי לבדוק לחיה את הברקסים ולייצר רוורס פראי חזרה אליו. מה קורה, שאלתי בחשש דרך חריץ שפתחתי בחלון.
"בואי תעזרי" הוא אמר בביטחון, כאילו שירתנו יחד ביחידה לחיפוש נעדרים וזה ברור שאני ארוץ אחריו עכשיו על עקבים לעזור לו בכל צרותיו. חלצתי את הנעליים ורצתי אחריו. הM3 נשארה פתוחה.
המראֶה היה לא קל. לקחנו אותה בסחיבת פצוע עד האוטו. רק שנה עברה מאז שהתחתנו. הייתה צריכה ללדת רק עוד חודש... הם אוהבים טבע, אז יצאו לטייל, ופתאום צירים...
משטרה חיכתה ליד החיה שלי. לפעמים, בעצם זה קורה לעיתים ממש נדירות וקיצוניות, אני מרגישה שאין בן אדם שיכול עלי. לא משנה איזה מגבלות ישימו לי בדרך, אני אנצח.
"זוז ותפתח מהר את הדלת" צעקתי לשוטר. הכנסנו אותה פנימה, בעלה נכנס לידה.
שמע, אמרתי לשוטר בטון של קצינה במרינס, אין מצב לחכות לאמבולנס, אם אתה תיקח אותה עם הסקודה, תגיעו עוד שעה וזה יהיה מאוחר מידי. תודיע בקשר שיפנו את הדרך ותיסע אחרי עם סירנה. לרגע הוא הסתכל עלי לא מאמין שזה קורה לו. את תחילת ההודעה שלו בקשר, שמעתי לפני שטרקתי אחרי את הדלת. אחר כך כבר לא שמעו כלום חוץ מאנחות כאב מאחורה.
החיה שלי חתכה את הכביש כמו קרן לייזר. פעמיים ראיתי מימין אורות משטרה שנמרחו בחלון. כשהגענו, היה נדמה לי שבית החולים נסע אלינו, אחרת אין מצב שהיינו שם תוך 25 דקות. זאת הייתה ילדה. קוראים לה רותם, על שמי. בכיתי.
על הדם במושב האחורי.
הנסיעה חזרה הביתה עברה כשאני מנסה להפעיל דרך הסלולרי את מיטב המוחות ביפו, תוך כדי שהם נשבעים בקוראן שאף אחד לא יידע מזה, איך מורידים כתם דם מעור המושב האחורי.
עשר וחצי בלילה, יוסוף פותח לי את "יוסוף וסמי וקס ושטיפה". הכתם יורד אחרי 10 דקות מותחות של מאבק. על הדרך, ניקה והבריק את החיה. רציתי לנשק לו את הידיים, אבל התאפקתי. לא הסכים לקחת כסף. אני והוא חיילים בקרב ההישרדות. כשהוא יצטרך משהו, הוא ירגיש חופשי לקבל את זה ממני. ככה זה אצלנו ביפו. הכול קומבינה.
אחת עשרה על הדקה הייתי אצל עבּד בדלת להחזיר את המפתחות ואת המכונית מבריקה. הוא לא היה בבית. נתתי את המפתחות לאשתו וטיפסתי הביתה באפיסת כוחות.
למחרת בבוקר, הסלולרי מנגן. זה עבּד. ...פתחתי בחרדה. עכשיו הוא יכעס על מאות הקילומטרים שבזבזתי לו, על הדיסק המושלך במושב האחורי ששכחתי להחזיר, על השעות הארוכות שנעלמתי והכתם שאולי לא ירד לגמרי?...
הלו? כפרה, גלי צה"ל אה? את רוצה לסבך אותי? אני לוקח באוטו ת'דוד שלי, מדליק ת'רדיו ויש לי גלי צה"ל? עוד מישהו היה חושב שאני משת"פ!
לסיכום: אם אתה גבר גבר וקונה כזאת לאישתך, תיקנה גם אזיקים לחדר השינה, כדי שהיא תיתן לישון בלילה.
וגם ירוק.מעולה מעולה מעולההה 
Photos
דרג את התוכן:
מאד קשה לקרוא את הפוסט. אני מציע לערוך ולהעתיק מוורד (האייקון עם W)
נראה מעניין.