מיקי רוזנטל בכה. זה היה בכי תמרורים, אמיתי, לא סתם כמו מזילי הדמעה באוסקר שמפחדים שיימרח להם האיפור. זה היה בכי עליו, עלינו, על העולם הזה. על הכל ביחד. הוא ישב באולם בבית העיתונאים, ובכה נורא אחרי שרינו צרור נשא דברים אפוקליפטיים על גורלו עכשיו, אחרי שהסרט שלו על האחים עופר, שיטת השקשוקה יוצא לבתי הקולנוע. סליחה, לסינמטקים. וזה קורה ממש היום.
הכל התחיל בשש וחצי, כשבית סוקולוב המנומנם התעורר לחיים. רוזנטל הגיע, המצלמות התחילו לחפש בתזזיתיות חומרים, ובקיצור, מזמן לא שקק המקום כל כך.
משמאל: סימון, ויזנטל, יחימוביץ', לבני, צרור, סודרי, פישר. צילמה אסתי סגל
יהושע סימון הנחה את הפאנל (הנה הכנס בווידיאו) בו השתתפו יונה ויזנטל מ-yes, שהסביר למה יס ויתרה על השקשוקה, שלי יחימוביץ', שהטיפה לעבודה מאורגנת, יצחק לבני, שסיפר איך מנע בגופו את מינוי רפי גינת למנכ"ל חדשות 2, אסף סודרי שסיפר על הצנזורה של ערוץ 1 ורונאל פישר, המגן על רוזנטל מפני התביעה של האחים עופר.
פתח יוסי בר מוחא, יו"ר אגודת העיתונאים, שתמה מדוע אין נציג של האחים עופר באירוע אף שהזמין אותם. מכאן עבר לשבחי האגודה הנאבקת למען מעמד העיתונאים שנשחק עם השנים, וסיפר על סרט שתוכנן לערוץ הראשון על ידי רותם אברוצקי על חצרות המקובלים, שטורפד על ידי כמה פוליטיקאים שהשתתפו בו.
לפני שנפתח הדיון הוקרן הקטע האחרון של שביתה מתוך הסדרה של סודרי (מאבק עובדי חיפה כימיקלים שרצו להתאגד), שתכוננה לערוץ 1 אבל בוטלה. שביתה שודר, אבל בלי תמונת הסיום שלו (שהוקרנה אמש - אריה גנגר, אריק שרון ועופר אחד).
יחימוביץ' אמרה שמעבר להפרטת המדינה והעברת נכסים לבעלי ההון, שבעיניה זה הנושא הקריטי - אין במדינה "תודעה הוליסטית של חשיבות העבודה המאורגנת". המאבק בהפרטה סיזיפי, מעטים מול רבים, אבל ממש בגלל זה אין סיבה לשנוא את ועד עובדי חב' חשמל, למשל. אם תופרט החברה, היא אומרת, יבואו עובדי הקבלן, שיקבלו הרבה פחות כסף ולא יצאו נשכרים, ואם עכשיו אנשי ההנהלה מקבלים 50 אלף שקל בחודש, בהנהלה החדשה יקבלו שני מיליון.
גיליו הדעת האחרון בו עסקה, הזכירה יחימוביץ', לפני שעזבה את חדשות 2 ועברה לפוליטיקה, היה על האגף של סמי עופר במוזיאון. אלא שלאחר השידור איימו העופרים בתביעה על הערוץ. בגלל שהם חברה בינלאומית, התכוונו, כך אמרו, לנהל את המשפט בארצות הברית, שזה אומר עורכי דין טסים מפה לשם, ועוד. ערוץ 2 התקפל ושידר התנצלות, אף שכל מילה בגילוי הדעת היתה נכונה, כך יחימוביץ'.
יצחק לבני סיפר איך מנע את הבחירה של רפי גינת למנכ"ל חב' החדשות ושילם על כך במשרתו. לבני גם יצא נגד שלוש הזכייניות ונגד התפלשותן בריאליטי. תחקירנית הצמרת שישבה לידי לחשה לי: נו, וערוץ 1, שנמצא בבעלות ציבורית, איך הוא נראה?
סודרי סיפר על הסדרה שלו לערוץ 1 - ארבעה סיפורים על איך ההון משנה את התודעה שלנו - והזכיר את הפרק על התקשורת, שצריך היה לתעד את שביתת עובדי הדפוס בידיעות. רוזנטל, כך סיפר סודרי, היה היחיד שדיבר אז בחופשיות, אבל הפרק הזה כלל לא שודר, ולא בגלל שמישהו מידיעות פנה לערוץ הראשון, אלא בגלל שהערוץ הראשון לא רצה להתעסק עם ידיעות.
סודרי סיפר איך עבר עם שביתה ב-20 ישובים בארץ, הוציא אנשים מהבתים, כל פעם עשרה, 20, והראה להם את הסרט ביחד. יחימוביץ', בהמשך, לגלגה בחיבה ואמרה שהדרך הזו עבר זמנה, שזה אמנם נורא יפה ורומנטי, אבל לא מספיק.
ויזנטל הסביר שהסיבה שוויתר על הסרט היא שהוא לא תאם לבריף שקיבל: היוצרים, כך לדבריו, הוסיפו 20 דקות על סרטן והאשמת האחים עופר בכל מיני תחלואים לא נראתה לו הדבר הנכון. אף שביקש מרוזנטל ומאילן עבודי, הבמאי לעשות שינויים שונים ואלו נעשו, זה לא סיפק אותו עדיין והוא ויתר, ונפרד בידידות - כך הוא מקווה - מהסרט ומהשניים. המפעלים המזהמים האלו, כך אמר, היו בבעלות המדינה 70 שנה ועוד שבע שנים בבעלות משפחת עופר. הון ושלטון, הוא אומר, לא קשורים לסרטן.
עבודי, הבמאי, השיב לו שלא דובר על סרטן אלא על איכות סביבה.
רינו צרור אמר שהתקשורת לא יכולה לכסות את בעלי ההון, ובעיקר אמורים הדברים לגבי הטלוויזיה, ששם אנחנו בצרות גדולות. בתקשורת המודפסת עדיין יש איים, באינטרנט אנחנו עדיין לא מוצאים את הכוחות המקצועיים שיכולים לבקר את ההון, אבל היום העיתונות לא יכולה לבקר את ההון, אין מי שיקנה מעיתונאי את הסחורה.
צרור הזכיר שבעשורים הקודמים התקשורת הצליחה לפרק את עוצמת הפוליטיקה ואת הילת כוחות הביטחון, ורק לבעלי ההון היא לא יכולה.
עיתונאי שחושב לפרסם חומרים בנושא, קבע, לא יכול להמשיך להיות עיתונאי.
ואז הגיע הקטע האישי יותר. בעוד חודש, חודשיים, כשהאבק ישקע, הוא אומר, מיקי יישאר לבד. ואז, האם כל אחד יוכל להשקיע 500, 5,000 שקל לטובת המאבק של מיקי רוזנטל? אני מאוד מקווה שכשהוא יגיע לנקודה הזו, כך אמר, יהיו סביבו מספיק אנשים שיהיו איתו.
מיקי ישב מאחור, ובכה בדמעות שליש.
הדיון נמשך, עו"ד פישר דיבר על התביעה המגוחכת והזכיר את הביצים הגודלות של רוזנטל ושלו, ורני בלייר, נציג ארגון הבמאים קרה לשלב את מאבק היוצרים במאבק הנוכחי ולטפל בחוק הקולנוע.
הכנס נגמר, נותרה שעה עד קבלת הפנים של לפני הקרנת הבכורה. בתשע ורבע כבר הייתה רחבת סינמטק ת"א מלאה. בתשע וחצי השתרך תור ארוך מול דוכן חלוקת הכרטיסים ברחבה. כל הפרצופים הבריקו ונטפו. עיתונאים שאתם מכירים עשו מאמצים כבירים להידחק ולעקוף את התור כדי לקחת את המעטפות שלהם, היה די מגעיל.
אבל זהו, סוף סוף, בעשר ועשרים לערך התחיל הסרט כששני האולמות, הקטן (זה לא היה מתוכנן) והגדול גולשים על גדותיהם, לא לפני שאלון גרבוז, מנהל הסינמטק בודק אם יש נציג ממשפחת עופר באולם - הנציגים הוזמנו גם לפה - אולי היה, אין לדעת, אבל הוא/היא לא הצביע/ה והודיע על נוכחותו/ה. חוץ מזה, מספר גרבוז אמש, כל הכרטיסים להקרנה הראשונה הערב אזלו.
עיצוב ואנימציה סטודיו פוליגון בו שותפה טל לוטן (ויש פה עוד תמונות)
הסרט נפתח ומלווה באנימציה מבריקה (והנה דוגמא), העשויה כמשחק מונופול ומתארת באופן קריקטורי הן את העופרים והן את רוזנטל.
הוא עשוי בטון קליל - הרי לא פשוט להעביר את כל המוני האלמנטים והנתונים הכלכליים שהוא עמוס בהם ואת כל הקישורים של החברות של העופר לפה ולשם, ואת האופן בו נעות זרועות התמנון ההוניות.
לא הכל משכנע באותה מידה, ועם הסצנה בה נוזף רוזנטל במירי זיו מהאגודה למלחמה בסרטן, על שהעניקה לעופר אות כבוד על התרומה שלו לאגודה, ממש לא היה לי נוח, אף שהוא מסביר אחר כך, באמצעות חישובים מורכבים (ליכולותיי הדלות בתחום) שהתרומה של עופר היא בעצם כלום לעומת כספי פיצויים שהיה צריך לשלם לכאורה.
ההתנהלות מול תרומת המוזיאון מוכרת ועדיין הטיפול בה נכון וחשוב, וגם הסיפור על פיטורי ניר בכר, הכתבה על אלי לנדאו ורפי גינת זוכה לאזכור. אני חוששת שגם אם נציגי האחים עופר היו באולם וצפו בסרט, לא יהיה להם כל כך על מה לתבוע, מאחר שדומה ששיטת השקשוקה נסרק במסרקות של ברזל ולא נותרה בו ולו כינה סוררת אחת. רוזנטל עצמו אמר לאורך כל הדרך, שלא היו לו אספירציות קולנועיות גדולות בסרט הזה, אלא מלחמה שהוא רצה/רוצה לנהל (מעניין מה חושב הבמאי, עבודי, על כך).
תשאלו, הוא הצליח? הסרט מצליח להעביר את הבשורה, עושה זאת בחינניות? התשובה היא כן. מניפולציות של בימוי ועריכה? נו, איך לא, ככה זה בז'אנר.
לקראת הסוף הסוף (יש המון סופים, לפני הקרדיטים ואחריהם, בהם רוזנטל מתלבט פילוסופית מה יעלה בגורלו), הוא פוגש את סמי עופר ורעייתו ברחבת המוזיאון ומנסה לדבר איתו. עופר לא יודע מיהו, אבל זוגתו כנראה יותר בעניינים ומנסה לנפנף את רוזנטל, שמלווה אותם עד הכניסה למוזיאון. היא נפרדת ממנו במילה אחת ויחידה: "חלאה".
וכן, זה הכי אפקטיבי, אלא מה?
הקהל השבוי מחא כפיים הן במהלך הסרט והן בסופו באקסטזה, רוזנטל לא האמין, כך נראה לי, לכל מה שקורה לו באותו ערב, כמה אהדה, כמה חיבובין, כמה תמיכה. הוא היה נסער הרבה יותר מנער בר מצווה, ואפילו התבלבל לרגע כשאמר שההבדל בין אמיץ לפחדן הוא שאמיץ זה פחדן שלא הספיק לברוח בזמן.
* אתר הסרט ומועדי ההקרנות.
בהפקה השתתפו גם קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה והמועצה הישראלית לקולנוע.
* הטריילר
* שי כהן מהמכללה החברתית כללית מסביר למה רוזנטל לא צריך להעלות את הסרט באינטרנט בחינם.
* אסתי על הכינוס.
* המייל של מיקי רוזנטל
mikiros@gmail.com
לפני פיזור
השיר של עמיר
ניל יאנג, בדר"כ לא אחד שמפיל אותי מהרגליים, בשניים אקוסטיים נפלאים:
Old man ו - Heart of gold , שניהם בביצועי זמן-אמת (1971) .
vlvtunderground@gmail.com
