עברתי לא מזמן ליד גן ילדים. מבחוץ ראיתי ילד, כבן 5, יושב במרומי מגלשה ומכריז שזה שלו. ילדה אחרת מנסה לטפס על הנדנדה ולהחליק ממנה. הילד לא נותן לה לעלות ובכל פעם שהיא מנסה, הוא מכה אותה והיא בוכה בשקט וממשיכה לנסות לטפס. הוא ממשיך לנסות למנוע ממנה, וכאשר היא מחזירה לו מכה הוא מיילל כאילו קרה לו הדבר הנורא מכל.
הצעתי לאחת מהילדות שהתבוננה במחזה שתקרא במהירות לגננת. אבל כשהגננת הגיעה היא רק צעקה על הילד מבלי להביא את המצב לפתרון שניתן יהיה ללמוד ממנו משהו. לפי הקול שלה, החוק לבדו הוא שהחזיק אותה מלהרביץ לו. הדבר שעניין אותה לא היה רווחתם או טובתם של הילדים אלא להיות ה"מנצחת", לפחות למראית עין. (היא כנראה שמה לב שאני מסתכל)
זוהי דוגמה מאוד יומיומית לאזלת ידם של מחנכים. מה היתה הגננת צריכה לעשות לדעתכם?
הנושא של חינוך וליקויי למידה מעניין אותי כקוסם וכאומן מופיע, כי כל מה שאני עושה קשור לחושים, לקליטה, לזיכרון ולמודעות. היכולת ליצור תקשורת. הבנה של התחומים הללו והמחסומים אליו היא חיונית במקצוע שלי וגיליתי שככל שאני מבין את הנושאים הללו יותר לעומקם, כך אני מסוגל לרתק ולהשפיע טוב יותר על הקהל שלי.
היכולת ללמוד, להפנים ידע, להסתקרן ולהתפלא הם דברים שאני מנסה לעורר בכל קהל שאיתו אני נפגש.
כשאני רואה את העניין והסקרנות שלהם במופע שלי ובכלל בשיחות עם בני נוער, איני יכול אלא להסיק שמורים רבים פשוט משעממים את הילדים למוות.
אז מה פלא שהילדים לא מתעניינים?
במסגרת פעילות התנדבותית שביצעתי בין השנים 2004-6 עברתי בין בתי ספר רבים בארצנו, מכל התחומים והמסגרות, מכל הרבדים והעדות, ובכל סוגי המיעוטים הקיימים. עם כולם דיברתי על אושר, הדברים שמפריעים לנו להיות מאושרים והכי חשוב...איך אפשר להצליח להיות מאושר בכל זאת. מטרת הפעילות היתה "מניעת אלימות", אולם נגענו בנושאים הבסיסיים ביותר של החיים. המחשבה היא שכאשר האדם מאושר הוא אינו נוטה לאלימות. במהלך הפעילויות לימדתי, הקשבתי והפעלתי. אבל חשוב מכך, למדתי. בין השאר גילינו שאושר איננו ערך בינארי אלא משתנה בעוצמתו - לפעמים גבוה ולפעמים נמוך. סולם האושר.
גיליתי גם שחינוך איננו רק למידה של משוואות מרובעות ופתגמים באנגלית. חינוך הינו הדרך ליצירת עתיד. עתיד של אדם, של חברה, של מדינה, של עולם.
הגעתי פעם לבית ספר כלשהו ברמת גן ודיברתי עם הילדים בכיתה על אושר. שאלתי אותם מה עוזר להם לעלות בסולם האושר ומה מוריד אותם בסולם. היו כמה תשובות מעניינות ואז מישהו אמר שלבוא לבית הספר זה מפריע לו להיות מאושר - הוא היה מעדיף להיות במקום אחר ולעשות דברים אחרים. זה עניין אותי. ביקשתי לדעת מי עוד מרגיש ככה. למעלה משבעים אחוז מהילדים הרימו ידיים... והמורה גם. (שזה מטופש, כי היא לא חייבת להיות שם... היא היחידה שבחרה להיות חלק מזה)
ואז ביקשתי מאחת הילדות שהרימה יד לבוא ללוח. ציירתי ילדה ועיגול גדול מעליה עם חץ שמקשר ביניהן. כתבתי את שמה ליד הילדה המצוירת ושאלתי אותה מה היא רוצה לעשות בעוד 20 שנה. היא אמרה שהיא רוצה להיות פסיכולוגית. כתבתי את זה בתוך העיגול והמשכתי לשאול איזה סוג של פעילות היא רוצה כפסיכולוגית... לעבוד בבית ספר, בבית, כמאבחנת, בקליניקה משלה?... בתשובתה היא רוצה להיות אחת שכותבת ספרים ומופיעה בטלויזיה ומטפלת באנשים ויש לה מוניטין מעולה. ואז שאלתי אותה לגבי שאר החיים שלה (מטרת הפעילות היא ערכים)... האם הילדים שלה מלכלכים את הבית בשיטתיות ועושים גרפיטי על הקירות? האם השכונה שלה היא מקום שאנשים זורקים בו לכלוך על הריצפה? ... ועוד שאלות רבות לגבי עתידה, החברים שלה, המדינה, איכות הסביבה, העולם, בעלי חיים שהיא רוצה לגדל...
שימו לב שלא אמרתי לה כלום, פשוט שאלתי שאלות והבאתי אותה להתבונן.
ואז כשהיתה תמונה די ברורה ביקשתי ממנה להיכנס לתמונה הזאת, לעתיד שלה בעוד 20 שנה, ושאלתי אותה אם זה גורם לה להיות מאושרת. היא אמרה שכן, מאוד. אם כך, שאלתי, האם זה שווה וכדאי ליצור את העתיד הזה? וכמובן שהתשובה היתה כן. ואז שאלתי איך עושים את זה, ובתגובה הילדה שירטטה מסלול שבו היא רוצה ללכת כדי להגיע לשם. שאלתי אותה אם ההליכה במסלול לעבר האושר שלה גורמת לה להיות מאושרת או מפריעה לאושרה, והיא כמובן השיבה שזה עוזר לה להיות מאושרת.
"אז זה שהגעת לפה היום עוזר לך להיות מאושרת או מפריע לאושרך?" שאלתי. והיא אמרה "ברור שזה עוזר לי להיות מאושרת". ובאותו רגע נפל לה אסימון. ואפשר היה לראות את זה ואיך היא משתנית... ובאותה מידה נפל האסימון גם אצל הילדים האחרים ואפשר היה ממש לשמוע את ההד שלו.
בתום הפעילות הזאת ידעתי שהשגתי משהו חשוב, גדול.
ולדעתי, זהו היום הראשון שבו הילדים האלה הבינו את הסיבה להיותם במקום הזה. וכל יום שקדם לכך, היתה בו התמיהה שאולי לא עלתה לפני השטח, אבל בהחלט קיננה - "מה אני עושה פה ולמה אני לא עושה את מה שיעשה אותי הכי מאושר שאפשר?".
כאשר מורים לא מחברים בין חומר הלמידה לבין המטרות של הילדים החומר הופך להיות משעמם.
לדוגמה ניקח ילד כלשהו שרוצה להיות שחקן כדורגל לכשיגדל, הוא לא מבין מדוע הוא צריך ללמוד פיזיקה. אבל אם המורה מסוגל לזהות את המטרה של הילד ולהשתמש בה אז הוא קודם כל ייתן תוקף למטרותיו של הילד ואז ישאל אותו אם הוא רוצה להיות כדורגלן מעולה או כדורגלן בינוני ומטה, ואז הוא ישאל אותו איך יודעים לכוון את הבעיטה ועצמתה כך שהיא תביא את הכדור בדיוק לנקודה מסויימת בשער של היריב. והילד הזה, ששנא שיעורי פיזיקה פתאום יבין עד כמה פיזיקה יכולה לעזור לו להגשים את מטרותיו.
אי אפשר ללמד אדם אחר משהו. כדי שמישהו יוכל ללמוד, הוא עצמו חייב לאפשר לדבר להתקבל ולהפנים את זה. הוא עושה את זה רק כאשר הוא רואה שזה יכול לעזור לו ולקדם אותו בחיים.
מומלץ לקרוא את הערך הזה - קונסטרוקטיביזם (למידה)
אני חושב שמורים רבים לא מבינים שהמטרה שלהם צריכה להיות - לעזור לילדים שהם מלמדים להגשים את החלומות שלהם בצורה הטובה ביותר.
ויש מורים מעולים, שמבינים את זה וגורמים לילדים שהם מטפחים לשאוף קדימה ולצעוד לעבר עתידם בביטחון. ואלה המורים שהייתי רוצה לראות בבתי הספר שלנו.
יש דרכים לפתור קונפליקטים וגם זה דבר שצריך ללמוד בגיל צעיר. כבר בגיל הגן אפשר להקנות יכולות כאלה לילדים. הגננת שפגשתם בתחילת הפוסט יכולה ללמוד איך לפתור מריבות ללא התערבות כפייתית, אלא ההיפך, לימודית. באמצעות השקעה מינימאלית של זמן ומחשבה היא היתה יכולה להביא את הילדים האלה ללמוד מהמקרה איך לנהוג באופן חכם יותר ולהשיג את מטרותיהם בקלות רבה יותר. כן. כבר מגיל הגן.
אז שתהיה לנו שנת לימודים שתהיה בה למידה מרצון ומאהבה.
שנאהב את הילדים האלה ונעזור להם לצמוח ולהפוך להיות אלה שינהגו בחכמה בספינה שלנו.
שנה טובה!
© כל הזכויות שמורות לאורי אשכנזי
www.orimagic.com 
(לעקור מהשורש זה לא אלים?) 
* 
דרג את התוכן:
יש ח"ן שזה חוכמה ניסתרת, נולדים עם זה. ויש חינוך שזאת מילה מעוותת זה חכמה נסתרת כפייית, זה לנסות להוציא חכמה נסתרת מהכורח אל הפועל בשיטות שונות. ילד יודע מה טוב ומה רע, בלי שיטות ובלי כפייה, ברוך ואהבה, לתת לו להתחבר לחכמה הנסתרת שכבר יש בתוכו.