אני לא יודעת מה לעשות
כשאין לי הודעות נכנסות
אנשים ירוקים לא מהבהבים
לא משמיעים לי קולות משונים
אני כמו כלב עם התניה,
מזהה כל צליל
עם התוכנה הנכונה
חבריי הם לובשים אדום וכתום
מוצמדי פתקים, מוצדי שעונים
וכל מילה נאמרת בדקה מדוייקת
כל הברה נבחנת בבודק שגיאות
האינטימיות היא המרווח בין המקשים
מה זו אינטמיות והאם אינטימיות יכולה להיווצר כאן, ברשת
האם שיחה יומית בתוכנת מסרים מיידים נקראת מערכת יחסים?
כשאני נפגשת אם אדם שמערכת היחסים שלנו החלו ברשת, ויש כמה כאלה בחיי, מה המשמעות של שיחות הרשת שלנו ביחסים שלנו כבני אדם בחיים האמיתיים, אני אקרא להם החיים הפיזיים.
חיים בהם אתה יכול לראות הבעות, גוון עיניים, שפת גוף. מקום בו אפשר לגעת, לחלוק כורסא
לחייך ביחד.
אנשים שדיברתי איתם חודשים ברשת ואז נפגשנו התבררו כשונים מאיך שדמיינתי אותם. אך הבסיס כבר היה שם. כבר חלקנו רגשות, שנינויות, סיפורים ואי אפשר היה לברוח מהעובדה שאולי הכרנו מישהו אחר, אך הכרנו גם קצת ממי שעומד מולנו.
בחיים הכתובים, בהם כל אחד אחד נמצא בחלל אחר, רק אותיות על גבי מסך משמשות כצורת תקשורת.
שם הכל כאילו מותר, הכל אפשרי, המחסומים הטבעיים יורדים והחששות נרגעים כי יש משהו קצת בדיוני, קצת לא אמיתי בכל הסיטואציה . אך עדיין כל משפט נקרא לפני שהוא נשלח
משפטים נכתבים ונמחקים, משפטים יוצאים וחוזרים לסנכרון
והרי באיזשהו מקום אנחנו מדברים עם עצמנו.
הצד השני אולי אמיתי אך התקשורת איתו היא בדיונית.
זו גם לא התכתבות, מכתבים עשירים מלאי גוף וניחוח ומסר שלם, אלא שברי שברים של מסרים מחוקים וכתובים, חסרי נפח.
ואני, שקל לי להתבטא על הכתב יותר מאשר בעל פה מתמסרת ליחסים האלו, להתכתבויות הקצרות והריקות הללו. הם ממלאים את שברי השעות בעבודה, בלימודים. ממלאים את החוסר במגע, בתקשורת.
גם המערכת יחסים שלי איתך היא בדיונית. אנחנו נפגשים ללילות של אינטימיות. קרבה מלאה ואמיתית. מבטי עיניים הבעות פנים, מגע. שברי מילים שמאבדים כל משמעות מול חסדי הנגיעות.
ומחר הקרבה הזו תיגמר לזמן בלתי ידוע.
אני לא יודעת מה עדיף
להתכתב עם עצמי או עם אף אחד
לשכב איתו או עם אף אחד
לעזוב
או להישאר
בסופו של דבר הסטטיות מפחידה יותר מכל בדיון או מוחשי
ואם החיים ייאלצו להמשיך בנקישות מקש, שימשיכו
אולי יום אחד נצטרך להסתפק בכך
Flickr
דרג את התוכן:
מזדהה איתך