"אנחנו צריכים לדבר", אמרה דנה ואני התכווצתי

בלוג

מילים

אני לא מתחייב לכלום, אבל אני מתכוון לכתוב ולדבר על אנשים, נשים וגברים. על החיים, על עסקים, על החברה שלנו, ספרות אמנות, מה שקורה מסביב ודברים אחרים.

למה בעצם כתבתי את "אישה נשואה"

ספרי הראשון -"קוד כחול"

קישור לדף הספר באתר ההוצאה לאור

פוסטים אחרונים

"אנחנו צריכים לדבר", אמרה דנה ואני התכווצתי

197

ספרות ושירה אהבה בגידה התנכרות זוגיות יחסים נטישה פרידה רומנטיקה

382 תגובות יום שני, 29/12/08, 13:33

טעימה מספרי החדש "אישה נשואה)

דנה לא הגיעה במהלך הארוחה וגם לא כאשר הדחתי את הכלים. מהדורת החדשות הערב בטלוויזיה היתה בעיצומה כאשר שמעתי את המפתח מסתובב בחור המנעול. דנה נכנסה. שערה גלש על כתפיה. היא לבשה טרנינג אפור מהוה במקצת וכמו כל בגד, הוא נראה כאילו נוצק עליה.

"הילדים אכלו כבר?"

"כן. איפה היית?"

"הלכתי היום קצת יותר, הייתי צריכה לחשוב."

"ו...?"

"ו... מה?"

"חיבוק, נשיקה, משהו."

"אחר כך, אני מזיעה כולי. אני רוצה להתקלח ולהחליף בגדים."

היא לא נראתה מזיעה. דנה אף פעם לא נראתה מזיעה. חזרתי למהדורת החדשות.

כשדנה ירדה למטה הייתי שרוע בכורסה, רגלי על השולחן הנמוך, צופה בשני פוליטיקאים מתקוטטים, באחת מתוכניות האקטואליה של הערוץ השני. עכשיו היא לבשה טי שירט לבנה וג'ינס כחולים. איך זה בגיל שלושים ותשע היא עדיין שומרת על מראה הנערה?

היא עמדה מולי. המשכתי לצפות בתוכנית ובמנחה המנסה, לשווא, להשתלט על המהומה שבאולפן.

"אנחנו צריכים לדבר."

העפתי בה חצי מבט. "זה דחוף? התוכנית נגמרת עוד עשרים דקות."

"כן," קולה נשמע חד מהרגיל, "זה דחוף."

אצל דנה תמיד הכל דחוף. התיישרתי אינסטינקטיבית בכורסה.

"תשמע, אודי," היא התיישבה על הכורסה ממול. פניה הרצינו, קו דק של נחישות הצטייר מסביב לשפתיה. "זה לא קל לי. בטוח שזה לא יהיה קל גם לך. אבל אני לא רואה דרך אחרת."

קיבתי התכווצה והרגשתי איך אני שוקע בתוך הכורסה. היא נשמה עמוקות והשפילה את עיניה. "אני רוצה להתחיל מהסוף," קולה הפך ללחישה, אך המילים הדהדו באוזני, "אני רוצה שניפרד."

זה היה הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו. את החבטה הרגשתי בתוך הבטן. האוויר אזל מריאותי והחדר כולו הסתובב סביבי. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. ניסיתי לשאוף אוויר ולהרגיע את הפטישים שהלמו בראשי.

דנה בחנה אותי בדאגה. "אתה בסדר?"

לא עניתי. איך בכלל עונים על דבר כזה, מאיפה מתחילים? לא היה לי שמץ של מושג. בקושי גמגמתי את השאלה הכי טריוויאלית שאפשר. "מה קרה, למה?"

דנה לא השיבה. ידיה אחזו בעוצמה בידיות הכורסה ופרקי אצבעותיה הלבינו. פניה היו חיוורות וחזה עלה ושקע במהירות.

"זהו, ששום דבר לא קרה. אני לא יודעת איך להגיד לך את זה. אתה בסך הכל בסדר. אתה בעל טוב ואבא טוב. אין לי טענות. רק שאני לא יכולה לחיות איתך יותר. אני נחנקת."

בהיתי בה, לא הבנתי על מה היא מדברת. "נחנקת? אני לא מגביל אותך בשום דבר."

"זה בכלל לא העניין. אני פשוט מרגישה שיש בחיים יותר ממה שיש בנישואים שלנו. אני לא מוכנה לוותר."

החדר הסתחרר סביבי. מיליון תמונות עלו בראשי. ראיתי אותנו כשישבנו ביחד על ספסל באוניברסיטה. את הפגישה הראשונה, את הנשיקה הראשונה. ראיתי, את הפעם הראשונה ששכבנו. ראיתי אותנו כאשר החלטנו להתחתן ואת הרגע שבו נכנסתי לראות אותה בחדר יולדות. היא היתה שם, תשושה, קצת חיוורת, אך מחייכת באושר, חובקת בזרועותיה תינוק ורוד, בננו שי, ולבי יצא אליהם. זכרתי אותה גם מנחמת אותי כשפיטרו אותי מהמשרה הראשונה שלי בחברת "שוסטר ובניו" ואחר כך כשעזבתי את העבודה ב"אחים רוקמן". וחשבתי, מי ינחם אותי עכשיו? רציתי להעביר אליה את כל המחשבות האלה, אבל במקום זה רק מלמלתי, "מה לא בסדר? אני לא נותן לך הכל? את עושה כל מה שאת רוצה, לא?"

"זה לא מספיק לי, אני צריכה יותר."

עדיין לא הבנתי. "מה קרה? למה פתאום? זה משהו שאני עשיתי?!"

דנה התבוננה בי ארוכות ואז עלה ייאוש במבטה. "זה לא משהו שקשור אליך, זה צורך שלי. זה לא דברים שאתה עשית או לא עשית."

"אני רוצה להבין."

דנה נאנחה. "אנסה להסביר. אני מקווה שזה לא יפגע בך יותר מדי."

אתה צריך להתאמץ יותר

עד אז הייתי בטוח שיש לנו חיים טובים. כמו כולם, אחרי חמש-עשרה שנות נישואים, היו גם לנו תקופות של משברים קשים. רוב המריבות שלנו היו על עניינים של כלום. לפעמים עלו דברים כואבים יותר כמו הקידום שלי בעבודה. עסקתי בעיקר במכירות ולא תמיד הצלחתי כפי שצפיתי. התחרות היתה קשה ולפעמים המצב במשק לא אפשר להשיג תוצאות. דנה, שהתמחתה במימון, תפסה עכשיו עמדה בכירה במערך האשראי העסקי של הבנק ושכרה היה גבוה משלי.

לא אהבתי את המצב הזה. דנה אהבה אותו אף פחות. היא חשבה שאני לא מרוויח מספיק. לדעתה, לא מיצבתי את עצמי נכון וגם לא עשיתי מספיק כדי להשיג את העמדה שאני ראוי לה. "אתה צריך להתאמץ יותר," חזרה ואמרה.

הבנקאים ומנהלי החברות עמם נפגשה בעבודה, היו עבורה דוגמה מוחשית למה שהייתי צריך בעצם להיות. הסברתי לה שיש לי דרך משלי. שגם לי יש מסלול התקדמות ושבסוף גם אני אמצא את המקום שלי. בדרך כלל זה הספיק, אך קרה גם שלא יכלה להתאפק מלזרוק לעברי הערות ציניות צורבות והשוואות לא מחמיאות בין ההישגים שלה ליכולות שלי. כך נגררנו לכעסים, למאבקי כוח, להתנכרות הדדית ולתקופות של שתיקה אינסופית. כל זה חלף עבר ועכשיו היחסים שלנו, כך האמנתי, הגיעו לשלב רגוע יותר. נכון שבתקופה האחרונה הרגשתי התרחקות. היתה לנו פחות אינטימיות וגם המין בינינו לא היה כמו פעם. זה קורה לכל זוג ואנחנו, כך הייתי בטוח, עוברים את המשבר של אמצע הנישואים בקלות יחסית. הרבה יותר טוב ממה שקורה אצל כמה מהחברים שלנו.

"האמת היא," קולה רעד, "שגם אני חשבתי שיש לנו חיים טובים. אבל לפני שנתיים בערך, התחלתי לחשוב, האם זה באמת מה שאני רוצה? אני יודעת שיש בי יכולת להשיג יותר, האם הצלחתי לממש אותה? האם זה האושר שכולם מדברים עליו?! היתה לי הרגשה שזה לא יכול להיות, שצריך להיות עוד משהו בחיים האלה. משהו שירגש אותך, שיעצור בך את הנשימה. מחשבות כאלו באו והלכו, ותמיד אמרתי לעצמי שאלה מחשבות לא רציניות, שאת 'צלילי הפעמונים' שומעים רק בסרטים."

מגיע לי לדעת הכל

דנה דיברה ואני התכווצתי. יכולתי לנחש לאן מובילים הדברים.

"זה היה בקיץ שעבר, אתה זוכר שיצאתי לשלושה ימים השתלמות במעלה החמישה?"

לא זכרתי, אך הנהנתי בראשי.

"אז זה קרה, פגשתי את רוני..." היא השתתקה.

ניחשתי מה יבוא עכשיו. "מה קרה?"

"אתה לא חושב שכדאי לוותר על הפרטים?!"

"אני רוצה לדעת." הרגשתי את ציפורני ננעצות בתוך אגרופי הקפוצים.

"אני לא בטוחה..."

"אני עומד על כך."

דנה שתקה.

"מגיע לי לדעת הכל."

"איך שאתה רוצה. בהתחלה הוא אמר שהוא מכיר אותי מאיזה מקום. רציתי לנפנף אותו, כמו שאני תמיד עושה במקרים כאלה, אך הבנתי שהוא באמת מכיר אותי. התברר שזהו רוני דרוקמן, שהיה איתי ביסודי. הוא היה החבר הראשון שלי, היתה לנו אהבת ילדות כזו."

דנה היתה אז בכיתה ח' ורוני היה בחמישית. הוא היה אליל הבנות ודנה, כמו כולן, תלתה בו מרחוק עיניים מעריצות. ואז היתה המסיבה של סיגי. רוני הזמין אותה לרקוד. זה היה רק ריקוד אחד והוא הספיק לערער את כל החינוך היקי הקפדני שקיבלה בבית הוריה. דנה התאהבה מעל לראש. במקום לחזור הביתה אחרי הלימודים, היא הסתובבה ברחובות שהפרידו בין התיכון לבית של רוני, מקווה לפגוש בו. רוני עדיין לא ידע כלום. ואז נערכה מסיבה נוספת.

"אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, הזמנתי אותו לרקוד," סיפרה דנה.

הפעם הוא ליווה אותה הביתה וליד הכניסה הוא נשק לה. דנה הסתחררה לגמרי. למחרת היא חיכתה לרוני ליד התיכון, אך הוא יצא מלווה בחבריו. יומיים לאחר מכן הגיעה דנה לבּוּרגֶר שבמרכז. רוני היה שם עם כמה מהחבר'ה והוא התעלם לגמרי מקיומה. דנה עברה את הלילה מתייפחת אל תוך הכר. אחרי כמה ימים הם נפגשו ברחוב. רוני ליווה אותה והם ישבו על ספסל בגינה קטנה. הם שוב התנשקו ורוני סיפר שביום ראשון הוא נוסע עם ההורים לשליחות בדרום אמריקה. דנה בכתה ורוני הבטיח שכשהוא יחזור, שום דבר לא יפריד ביניהם.

"בהתחלה הוא כתב לי מכתבים," סיפרה. אחר כך המכתבים נפסקו ודנה התחרפנה. "לא הכנתי שיעורים, הפסקתי ללכת לחוג מחול, לא הייתי מוכנה לגעת יותר בפסנתר ופעם אפילו ברחתי מהבית. לאט לאט קהו התחושות ושכחתי אותו. עברו כמה שנים והכרתי את גידי. אחר כך באת אתה. והנה, באיזו השתלמות שגרתית, הוא פתאום מופיע משום מקום."

עיניה של דנה נצצו ואצלי התחזקה תחושת העלבון. "זה ממש טלנובלה." הכנסתי למילים את מקסימום הציניות.

מבעה הפך קשה. "ידעתי שאני לא צריכה לספר לך כלום."

"לא. אל תפסיקי, מצטער, זה פשוט יצא לי."

דנה הנידה בראשה, כמבטלת את הדברים. "נורא התרגשתי, דיברנו שעות. בהתחלה סגרנו פערים. הוא סיפר על מה שקרה לו במשך השנים ואני סיפרתי לו מה עבר עלי. דיברנו על העבודה שלי ועל העבודה שלו. הוא השלים דוקטורט במימון בירושלים, היום הוא מרצה באוניברסיטה ומייעץ לכמה חברות גדולות."

דוק ערפילי עלה בעיניה ואצלי עלה הד מדברים אחרים. לא היה ספק, מולי היתה אישה מעריצה ומאוהבת.

לארוחת הערב הם הלכו ביחד וגם יצאו לטייל בקיבוץ. השיחה ביניהם הפכה אינטימית.

"סיפרתי לו על הכל," אמרה דנה, "על האכזבות שלי ועל החלומות. דיברתי איתו כאילו שאנחנו מכירים שנים. דיברתי גם עלינו..."

"עלינו?!"

"כן."

"על מה?"

"על מה שיש לנו ועל מה שאין."

נעלבתי. איך זה שהיא חושפת את החיים שלנו?! זעם עלה בתוכי. רציתי להתפרץ, אך עצרתי בעצמי. מהמקום בו היא נמצאת, הכעס שלי לא ישאיר עליה שום רושם. יותר טוב שתשתוק, אמרתי לעצמי ותקעתי את ציפורניי עמוק יותר בתוך האגרופים הקפוצים.

שכבת איתו ?

הם מצאו איזו חורשה שקטה ודיברו עד שתיים אחר חצות.

"פתאום מצאתי," אמרה דנה, "מישהו שאני יכולה לדבר איתו."

"איתי את לא יכולה לדבר? אנחנו לא מדברים?"

"בטח..." לעג נשמע בקולה, "כל הזמן אנחנו מדברים. 'תוריד את הזבל', 'תעשי לי כוס תה', 'אמא שלך התקשרה', 'מה היה בעבודה'. עם רוני אני יכולה לדבר על כל מה שיש לי בתוך הנשמה. נפש תאומה. מישהו שיכול להיות שותף לכל החלומות שלי."

לא יכולתי לעצור בעצמי. "ומה קרה?" שאלתי וחששתי מפני המילים הבאות.

"האמת, רציתי שייגע בי, שישכב איתי." כל מילה שיצאה מפיה דקרה אותי במחט מורעלת. התכווצתי במקומי, ממתין להמשך. התברר שכלום לא קרה. רוני ליווה את דנה לחדרה והלך לישון בחדרו.

"לא יכולתי להירדם," המשיכה לספר. "הרהרתי בפגישה. הרגשתי מסוחררת."

התפתלתי במקומי. דנה בחנה אותי במבטיה. "שאפסיק עכשיו?"

"לא, תמשיכי. אני רוצה לשמוע הכל."

"איך שאתה רוצה. בבוקר מצאתי אותו בחדר האוכל. התיישבתי לידו. 'ידעתי שתבואי,' הוא אמר. הוא לא שיחק משחקים וגם אני לא, בפעם הראשונה בחיים שלי."

"ואיתי את רק משחקת?!" נעלבתי שוב.

"אתה באמת לא מבין?!" היא בחנה אותי כאילו היא רואה אותי לראשונה בחייה והיו בעיניה קוצר רוח וגם שמץ של רחמים. "תמיד יש משחקים, אבל עם רוני הייתי הכי עצמי שאפשר."

היא השתתקה ואני לא יכולתי לעצור. "מה היה אחר כך?"

"היינו ביחד כל היום והלילה."

"ומה קרה?"

"לא קרה כלום. הכל היה מבלבל וקצת מבהיל."

"והחבר החדש שלך?"

"גם הוא נבהל ממה שקרה לנו."

לא יכולתי להתאפק יותר. "שכבתם?"

"לא."

לא שאלתי למה, אך היא הסבירה. "רוני חשב על ענת."

"ענת זו אשתו?"

"כן." אמרה דנה. "הוא חשב שזה לא הוגן כלפיה."

"טוב שמישהו חושב גם על בן הזוג שלו," אמרתי בטמטום.

מבטה של דנה הביע ייאוש. "אתה בכלל לא מבין במה העניין."

"במה העניין?"

"הוא נתן לי להרגיש נשית, מושכת, רצויה. התחלתי להרגיש מה פירוש להיות נאהבת."

המשכתי להיות אטום. "איתי את לא מרגישה את זה?"

"לא, אודי. אני מצטערת שאני צריכה לומר את זה, איתך לא הרגשתי שום דבר דומה."

רציתי לספר לה על מה שקרה עם טלי, להתגאות בנאמנות שלי, אבל שתקתי. דנה הרימה את פניה. עיניה החומות הביטו ישר לתוך עיני וקולה היה שקט, לוחש כמעט. "שכבתי איתו למחרת."

זו עוד "טעימה" מספרי החדש,"אישה נשואה" שיצא בימים אלה לאור. אהבתם? רוצים עוד?

הקישו כאן לקריאת הפרק: "זה שאנחנו באותה מיטה לא אומר שאנחנו צריכים לעשות את זה"

ל"טעימות" נוספות ניתן להגיע מהקישורים בסוף הפוסט, או מקישורים בדף שלי.

הקישו כאן לקרוא על הספר וכן את הטקסט שעל העטיפה האחורית

דרג את התוכן:

197