תובנות משבוע נופש בקו הרביירה הצרפתית-ברצלונה:
לא משנה כמה אדום יהיה השטיח האדום, כמה יין, שמפניה ושרימפסים יוקרתיים יוגשו על הים בקוקטייל הסיום של פסטיבל הפרסומות בקאן – תמיד יהיה ישראלי שימצא גשר להשתין ממנו. ותמיד יהיה עוד ישראלי שיצביע עליו ויגיד "זאת הייתה יכולה להיות אחלה של פרסומת לבירה".
הכל נשמע יפה יותר במבטא צרפתי. תוכלו לבקש משהו באנגלית מצרפתי מקומי, הוא יביט בכם במבט מאזין, ישחרר בצרפתית "שיאנסו את אמא שלך 80 צ'רקסים, למה אתה מדבר איתי באנגלית בארץ שלי?" וזה עדיין יישמע חינני.
הכל נשמע ידידותי יותר במבטא ספרדי. מוכר יוכל לומר לכם במבט מחויך בספרדית: "אחי, שחררתי נפיחה" ואתם תהנהנו ותשיבו: "תן לי שניים!"
ייסורי המצפון נעלמים בחו"ל. לא משנה כמה קרואסונים עם שוקולד, גלידות וקרם ברולה אדחוס ביום אחד – הכל מתקזז פסיכולוגית עם ההליכות המרובות. מזל שבתל אביב כולן סופרות זיתים בסלט ומשעבדות את עצמן לשיעורי ספינינג ואני יכולה לחזור להרגיש רע עם העובדה שאני לא במידה 26.
אפשר לא לבקר בשירותים שבוע ולא למות מזה, כך גיליתי.
גם אם חשבתם שהגעתם לחור נידח – הוא תמיד יכול להוביל לחור נידח יותר.
הסוד הוא להיות נאמנים למקור ששלח אתכם לחור הנידח ולהראות נחישות ודבקות במשימה (תת מסקנה מהמסקנה הנ"ל – אם גדי להב גר כל כך הרבה זמן בברצלונה, כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר כשהוא שולח אתכם למסעדה שתקועה בקצה של הר).
לנשים יש כוח סיבולת הרבה יותר גבוה מלגברים.
אנחנו מדממות פעם בחודש, נושאות ילדים ברחמנו 9 חודשים, יולדות ומסוגלות לחרוש את כל ברצלונה ברגל עם נעליים שהופכות את כפות הרגליים שלנו לסוג של תחבושת צבאית מנוילנת היטב רק כי הן אופנתיות להחריד והרגע קנינו אותן בזארה.
לשלפוחיות ברגליים שלי שלום.
דרג את התוכן:
אחלה פוסט. למה לך לבכות על כמה קרואסונים? את נראית טוב, וכמה קרואסונים לאישנו את זה. חולה עלייך, מת עלייך,
אנוש.