עכשיו דרך שדרות רוטשילד האפלוליות, דרך פיירברג ומלצ'ט. הבירות, ושני עניינים שסודרו כבר אגב הילוכנו, זוקפים קומתנו ואנחנו נכונים להגיח מן הרחובות השוקטים אל קינג ג'ורג' הגואה, השומר עדיין על יחודו העיירתי. מיני סדקית, עיתונים, דבש וטבק. מה לא נמצא כאן, מי לא נמצא כאן, מי ברכב ומי ברגל.
בליל של ריחות צהריים אופף אותנו פתאום, בואכה אלנבי. העיר מטגנת משהו. קציצות? ריח שום, מרק שעועית או גריסים, ומעל כל זה - ריח תפוזים. כאילו כל העיר אינה אלא הפינה שליד חדר האוכל בחצר בית הספר העממי.
(מתוך "פתאום צהריים", מאת עלי מוהר).
יש לעתים שאדם מוצא נפש-תאומה, מודל להזדהות בכתובים, ובמקומות הכי פחות צפויים.
עברתי לגור בתל-אביב בגיל 22, והייתי זקוק למדריך לעיר. מדריך אמיתי, יודע ח"ן, מעודכן ואמין. כצפוי, התחלתי לקרוא את עיתון העיר, ולמרות חלקים מעניינים פה ושם, את יעודו הרצוי - מדריך - הוא לא מילא. העיר היה אז ברנז'אי מדי, בידורי מדי, ובאופן כללי משתדל מדי לכפות עצמו על קוראיו. "מקומות" שהיו אופנתיים בעמוד 30 כבר הפכו לדעת העיתון להיות מיושנים בזמן שלקח לי לדפדף לעמוד 80, ובכלל מאוסים ב"עכבר העיר" של אותו גליון. זה היה הלך-הרוח אז, ואני חושד שהעניין רק החמיר.
את המענה האמיתי לצורך שלי סיפק עלי מוהר. הטור שלו, מהנעשה בעירנו, היה בשבילי נחמה אמיתית, הוכחה לכך שתל-אביב היא יותר מסכום הבארים האופנתיים שלה (נדמה לי שאז עוד קראו להם "פאבים") או הטיפוסים שמאכלסים את מקומות הבילוי שלה.
הכתיבה של מוהר היתה הדבר הצלול והמענג ביותר שקראתי באותן שנים, לא רק בהעיר, לא רק בעיתונות, אלא בכלל - כחומר קריאה. התמכרתי מיד לטון המינורי, האנדרסטייטמנט הנפלא הזה שאומר את הדברים המשמעותיים ביותר - באיפוק הרב ביותר. לפיכך, כל מילה אצל מוהר היתה חשובה. את הטורים שלו היה צורך לקרוא בעיון, בריכוז.
אהבתי את ההתעקשות של מוהר להיות מודרני בעולם של פוסט-מודרניזם, הסירוב שלו לנהות אחרי אופנות אחרונות או "טרנדים" ריקניים, מבלי לאבד את יכולתו ליהנות מזוטות-כאילו, אותם ניואנסים קטנים שמאפיינים את חיי העיר.
בעיר שאיבדה את יכולת ההתבוננות ושסף הגירוי היה אצלה בעליה מתמדת, מוהר היה אחד הבודדים שראו את העיר נכוחה, בעיניים פקוחות לרווחה ובמבט חודר.
וכך הפך מוהר למדריך האישי שלי לתל-אביב. בשיטוטי המתארכים בעיר, ובייחוד באיזור גורדון-ריינס-שדרות ח"ן, ראיתי את העיר מתוך עיניו: הבתים המרובעים, עצי הפיקוס, הנחליאלי בסתיו, האפרוריות השולטת בכל. מוהר ואני חולקים חיבה מיוחדת להתבוננות בחילופי עונות השנה:
"בתחילת השבוע שבה התכלת לשמיים. בין הבתים, מעל לחצרות, הסתנן ועלה משב רוח דק אבל מוחש. אור השמיים היה אמנם חמים למראה, ובכל-זאת, גם בשעות הבוקר המאוחרות שמרה הרוח על קצה של קרירות, אם אפשר לומר כך, על מידה של צינה מרעננת (...) אוטובוס עבר והתרחק, מניח אחריו שקט רוחש. השבוע החל, כנהוג, ביום ראשון, ועמד - לפחות בשעת כתיבת דברים אלה - להסתיים כמתוכנן ביום ו'. שבוע ראשון בלי חג ובלי ערב-חג - ובלי סעודת חג ובלי תכניות לחג - שבוע חול ראשון לשנה זו. תמה תקופת החגים, ואחרי החגים הגיע."
איזה תיאור נפלא וצנוע של יום חול סתמי, לכאורה. "אחרי החגים הגיע" - היכולת הזאת למצוא את היופי ביום-יומי ולתמצת אותו לכדי משפט אחד.
היתה למוהר רגישות עצומה לשפה, לגווניה ולרבדיה. אוזנו של מוהר היתה כרויה לעברית החדשה, הוא היה מעודכן בה להפליא, ובתערובת של השתוממות מעושה, בוז קל וחיבה עמוקה (כן, זה אפשרי) הוא חיבר כמה מטוריו היפים ביותר. וכך כתב מוהר בהקדמה לספר "מהנעשה בעירנו" - אסופת טורים משנות השמונים והתשעים המוקדמות:
ואולם, בצירוף "מהנעשה בעירנו" שמעתי בעיקר התרסה מסוימת נגד המקומון המשתרע מסביב למדור - נגד שפתו החדשה, נגד ביטוייו הנכונים-לעכשיו, נגד הטרנדיות המשתלטת עליו לעתים, ונגד עולם ה- In , שבו ביקש "מהנעשה בעירנו" להיות קצת Out , ושמו הארכאי כאילו הודיע: אני בכלל מ"דבר לילדים" .
ואולי יותר מכל, למוהר היתה יכולת לצייר פורטרטים של טיפוסים המסתובבים בעירו. הדרך הקלה היא כמובן לשגות בתיאורים צבעוניים וצעקניים, ובתל-אביב אין קל מזה, ומוהר כצפוי בחר בדרך הקשה היותר; תיאורים מינוריים של התופעות המצחיקות ביותר, עם יכולת אבחנה חדה כתער. אני קורא לזה "כתיבה צ'כית", כזו שמזכירה לי את קארל צ'אפק ואת בוהומיל הראבאל. כמו ביחס שלו לעברית, גם כאן: לעג קל מעורב בהיקסמות והשתאות, ומעל הכל - אהבת האדם. ושוב, ידענות גדולה במסווה של השתוממות, אפילו רתיעה קלה. מוהר ידע הכל, קרא הכל, דבר לא חמק מעיניו.
"שגשוגה המשמח של העיתונות המקומית תרם בשנים האחרונות - ועודנו תורם! - לגילוי וחישוף פניה המרובים של עירנו האהובה, או, אם להשתמש בעגה העיתונאית - לכיסוָים.
דומה כי אין לך פן שאיננו מכוסה, ואין פאן שלא צולם, אין דמות בעלת שיעור קומה שלא תוארה, רואיינה, או זכתה לכתבת דיוקן ופרופיל. מובן שאין גם מקום - והכוונה כאן למקום במובן מקום, ולא סתם "מקום" - שלא סוקַר ובוקַר; בתי-קפה ובתי-אופנה, פאבים, מספרות ומועדונים שורטטו לא אחת ביד אמן, על צביונם המובהק ואווירתם הייחודית; לעתים גם זכו לכך רחובות שלמים, וספק בעיני אם רחוב בזל כולו התאושש כבר מאותה ביקורת נמרצת שמתחה עליו לפני כמה שנים כתבת צעירה, ששמעה שקורה משהו בבזל, כביכול, אבל באה, ראתה והתאכזבה מאוד. סתם הגזימו!"
איזה טקסט נהדר, אבחנה ביקורתית, אבל כזו שלא מוטחת בכוח בפרצופו של הקורא.
מוהר, כמו אלתרמן עליו כתבתי לפני זמן-מה, חי ונושם את תל-אביב אבל עורג על עיר אחרת. מוהר מחפש את הנורמליות שבניכר, את הקצב האיטי, מזג האוויר הקריר. מתוך הספר המוזכר לעיל, בטור "שירת הנוּ", התברר לי שמוהר ואנוכי גם חולקים טעם זהה בכל הנוגע לפריז:
"היה נהדר", עונה התייר השב ממסעותיו לידידיו השואלים איך היה.
"נו", הם מפצירים בסקרנות, "איך היה"?
וכאן נותן מוהר תיאור עוצר-נשימה של מסעותיו בפריז: הגלידה על האי סן-לואי, הכיכר הקסומה פלאס דופין, בולבר רספאיי, כנסיית סן-ז'רמן , פארק מונסורי (עד אותו רגע הייתי סבור שרק אני מכיר אותו!) , הגשרים, הנהר ...
וחוסר-התוחלת אל מול היופי המתפרץ של העיר, חוסר היכולת להכיל אותו במבט אחד או ברגע-ממצה אחד:
"ביופי הזה אפשר להציץ רק במצודד, אלכסונית, מזווית העין. רק כבדרך-אגב, רק בדרך - למסעדה, לחנות או לקולנוע. כרקע. כי אם אתה בא לכאן, למענו, לכבודו, ומתיישב מולו חזיתית, להביט בו - הוא נסוג, נסגר, מקניט אותך דומם בהיותו הרחק מעבר למגעך, להשגתך. מתי פעם, באחד מעיקולי השביל, אתה יכול לנסות לבוא עליו במפתיע - להיעצר, להביט ארוכות ולומר לעצמך שהנה-הנהו, וזה המקום, ואולי גם זהו הרגע."
מי לא מכיר את ההרגשה הזאת.
וממש על גדת הנהר בפריז, מול כנסיית נוטר-דאם, נמצאת חנות הספרים שכבר הפכה למוסד בעיר - Shakespeare and Co . על מדרגה בחנות חקוקה כתובת : Live for Humanity .
וזו עבורי תמצית כתיבתו של עלי מוהר: אחד הכותבים הצנועים, ההומאניים והרגישים ביותר בשפה העברית.
תוספת לפוסט: כמה מילים שכתב עלי מוהר לגליון מיוחד: עכבר עולם תל אביב, לרגל גליון ה-1000 של העיר.
יום יפה
שלוש עונות, שלושה זמנים,
שלושה מקומות
קשה לבחור מקום אהוב אחד ויחיד העיר שבה גדלת ובה חיית כל ימיך, אבל פעם, די מזמן, כתבתי עם יוני רכטר שיר שנקרא "יום יפה", ובו, בשלוש עונות שנה, בשלושה זמנים של היום, מתוארים שלושה מקומות, בעיר שלמרות ששמה אינה נזכר, אינה יכולה להיות אלא תל אביב.
עצי האשל בבוקר החורף שבבית הראשון הם עצי שדרת קרן קיימת, היום בן גוריון, שלאורכה הלכתי במשך שמונה שנים בוקר-בוקר לבית הספר. הצהריים והקיץ שייכים לים, שתל אביב לא תתואר בלעדיו, ואילו הרחוב הגדול ובית הקפה שמופיעים בערב הסתיו שבבית האחרון הם רחוב דיזנגוף ובית הקפה ורד שבפינת קרן קיימת, שם נהג אבי לשבת מדי יום לאספרסו של אחר הצהריים, ושם עוד הספקתי לשבת איתו כמה פעמים בנערותי לפני שמת בדמי ימיו. יש בהחלט אפשרות שמקומות ושעות אלה שנכנסו לשיר הם הקרובים ביותר ללבי בתל אביב.
הנה השחר עולה/ לובן שחף מהיר/ גשמי הלילה פסקו/ ועכשיו האוויר צונן/ קריר.
עצי האשל גבוהים/ אין ענן על העיר/ בבוקר חורף יפה/ בוקר חורף בהיר/ צונן/ מאיר.
ואין אין רגע יפה כמו הרגע הזה/ ואין אין עוד מקום כמקומנו יפה.
גם רוח קל/ לא יפיג/ חמתו של תמוז/ וים מול חוף מתעלף/ כיסא נוח תפוס/ וחם/ בחוץ.
הצהריים יוקדים/ בהירים עד מצמוץ/ אור שמש קיץ איתן/ מרצד לו בכוס/ גזוז/ חמוץ.
ואין אין רגע יפה כמו הרגע הזה/ ואין אין עוד מקום כמקומנו יפה.
ומול שולחן בית קפה/ יהמו צמרותיו/ של הרחוב הגדול/ המדליק אורותיו/ מוקדם/ בסתיו.
וכבר ריחו באוויר/ ושולחו רוחותיו/ להאפיר את העיר/ ובקצה מערב/ ענן/ זהב.
ואין אין רגע יפה כמו הרגע הזה/ ואין אין עוד מקום כמקומנו יפה.
*
. 
... 
