פתחתי את תיבת המייל אחרי זמן רב וראיתי את השאלה הבאה: "תגיד לי, שאמי, בתור מחבל מתאבד, שווה למות צעיר או מבוגר?"
אז חשבתי לי, שאם מצפות 70 בתולות, אז עדיף למות כל עוד אפשר לנצל את זה.
ובעצם, מה העניין כאן עם הבתולות? הן חסרות נסיון, יכאב להן, תצטרך להשקיע תשומת-לב, להסביר להן דברים, לגרום להן לא לפחד מהדבר הזה.
והאם זה רע? לתת, להעניק, ללמד - זכות גדולה הן. והנה המוות הוא הזדמנות ללמד אותן כיצד להעניק חיים. אבל אלו חיים אלו, חיים שאינם בחיים, חיים שהם לאחר המוות.
ואילו חיים הם חיים אלו שהם חיים, חיים שהם לפני המוות?
אז חשבתי לי, שאם מצפות 70 בתולות, אין אלה חיים ראויים. ואם אין חיים אלה ראויים, אין ציפייה ל-70 בתולות. ואם אין ציפייה ל-70 בתולות, אין טעם במוות. ואם אין טעם במוות, מוטב לחיות על-מנת להמנע מן המוות. ואם מוטב לחיות, מוטב שתהא מטרה, ואם מוטב שתהא מטרה, שומה עליה שלא להיות מושגת. ואזי זו היא ציפייה. הבתולות, מטאפורה היא, לעולם שאינו עוד, לרחם האם. והאמנם זה כל הדבר ואין בלתו?
אז חשבתי לי, שאם מצפות 70 בתולות, מצפים 70 פנים, לא רק 70 רחמים. 70 פנים לתורה, ורחמים אין. ואם אין רחמים, אין לנו על מי לסמוך אלא על הנביאים. והנביאים, לו ידעו מה עדיף - למות צעיר או מבוגר - היו מסתגרים בעליות גג, נחבאים אל קיטונם וננעלים בו. אולי מתקינים להם פת ערב כשזה היה יורד. ולנו נותר רק לגנוב מן הנביאים. פירורי ערב נגנוב. ימתקו הם.
כשטבעתי את הביטוי "הגונב מנפשי פטור", טרם הכרתי את יחזקאל, או את ט. כרמי, אפילו משירתו של פנחס שדה הכרתי מעט מאוד. רק אל ספרו "החיים כמשל" כבר התוודעתי. בדמיוני טיילתי עם איילה בירושלים ובבגדד. היא ביקשה שאשורר לה. עניתי:
קודם אשיר
אחר-כך אשורר
אבל בפנים חשבתי:
תחילה אשורר
אחרי-כן אולי ארוץ לספר
דרג את התוכן:
- שנה של הכרות מעמיקה עם עצמי הקיים ושינוי לעצמי חדש.
- שנה של שיפור מיומנויות תקשורת בין אישית.
- שנה של שיפור האיכות של קשר זוגי קיים, של שיתוף פעולה והדדיות.
- שנה של התמודדות נכונה עם משברים ודילמות.
- ולמי שעובר את החגים לבד, שנה של מציאת אהבה.
שנה מלאת אהבה,
מאמן אישי לזוגיות
acoach4u.co.il