אמא שלי שואלת אותי בטלפון: "תגיד אתה רואה את האח הגדול בערוצי הטלויזיה שאתה מקבל בארצות הברית?" - אמרתי לה שבעיקר את הפרומואים...וזנבות של השידור כי אין לי זמן פנוי להוסיף לבטלה הטלויזיונית, בטח לא לעוד תוכנית מציאות - ולא משנה כמה זה מרתק לראות את שימי תבורי מוצץ אצבע. תביאו פרקים חדשים של 'אבודים' ו-24 ואני מוכן לבטל סופ"ש...
אז אימי סיכמה את חוויותיה במילים - "קורין אלאל כזו מותק, היחידה שם ששווה זמן שידור". אמא שלי אמנם לא הרכיבה מימיה תוכנית שידורים ובטח שלא התמודדה עם השאלה המהותית, "כמה רייטינג מביא הומופוב בפריים טיים", אבל היא בהחלט משקפת בעיניי את השפיות שכולנו מחפשים גם כשממלאים לנו את המסך בעיקר בגירויים שטחיים וצהובים. בשם השפיות הזו, אני רוצה לחלוק איתכם פוסט קטן על קורין אלאל - כדי שהקוראים יזכרו שהרבה לפני שהיא היתה זקוקה לכסף מטלויזיה, היא תמיד היתה אמן דגול, מרתק, צנוע ואני בספק אם ניתן היה לספר את "הסיפור שלי עם קורין" על כל אדם אחר בוילה. יש להניח שלא.
הסיפור שלי על קורין הוא בן עשרים שנים בדיוק. אני בספק אם קורין תזכור את הסיפור הזה, אבל אני לעולם לא אשכח אותו!
הייתי בן 15. כדי למקם את הסיפור הזה בזמן - אני מזמין אתכם לחדרי בבית הוריי שאז היה בקרית בן-גוריון בחולון. על הקיר היה תלוי פוסטר של פינק פלוייד (הצד האפל), על המיטה - גיטרה קלאסית ישנה שירשתי, בדבל קאסט התנגן "סוויט צ'יילד אוף מיין" של גאנז', מהחלון ראו עדיין חולות ועשרות התחלות בנייה, וגם שלט ענק שקידם מכונית רומנית בסלוגן הכל כך ישראלי :"דלתא - אתה יכול 88". קרו עוד דברים באותה שנה אבל היות שלראשונה הייתי עסוק בלנשק את הבנות שחפצו סופסופ בחברתי, לא עניינה אותי ממשלת האחדות וקשה היה לחלץ ממני עניין אמיתי בנעשה בעולם הגדול. רק שנה קודם לכן גיליתי את הביטלס, את סנטנה, ורבים אחרים שנשארו בליבי לנצח ונחרטו בנשמתי שהיתה פתוחה מתמיד למוסיקה ולהשפעות. הלוואי שהיתה בידי היום הגמישות הרוחנית של גיל 15...
שויין!
יחד עם ההתבגרות באו גם כאבי הגדילה...בדמות נדודי שינה, מה שהוביל אותי לגלות שגלי-צה"ל משדרים מוסיקה מדהימה בלילות והרדיו ליווה אותי לתוך שינה, לרוב בסמוך לשעות ה'לפנות בוקר'. באחד הערבים פתחתי את הרדיו בסמוך לחצות והצטרפתי להופעה חיה של קורין אלאל. עד אז, קורין אלאל היתה מוכרת לי משניים-שלשה קליפים בזהו-זה אבל משהו בקול שלה ובהפקה היה בעיני (ואזני) הצעירות אוונגארד מידי. באותו לילה הכל השתנה. בשיר השני ששמעתי כבר חיפשתי קלטת שניתן למחוק ובאין מוצא, הקלטתי את ההופעה של קורין על הופעה של מאיר בנאי...ויסלחו לי הבנאים לדורותיהם.
בסמוך לסיום המופע שרה אלאל שיר שמעולם לא ידעתי שהיא הלחינה: "דרך הכורכר" שהיה צרוב מילדות כשיר של אריק סיני. הביצוע היה מדהים ובאותו הרגע הפכתי למעריץ שלה במובן האמיתי של העניין. הלחן של 'דרך הכורכר' היה הדבר המלודי ביותר שיכולתי לדמיין ופשוט רציתי לצעוק מאושר והעדפתי לשתוק מאשר להעיר את כל בני המשפחה.
למחרת בבית-הספר ניסיתי לנגן את השיר בארבעת האקורדים שידעתי. אותם ארבעה אקורדים כבר סייעו לי בשלב הזה לככב בקומזיצים על חוף הים בבת-ים, הפכו אותי מיידית לאטרקטיבי לבנות, ורק מי שבאמת יודע לנגן היה בוודאי מצר על הקילקולים שהכנסתי לנכסי צון ברזל ידועים תוך מאמצי להיות "שלומי ברכה של בית הספר". דבר אחר לא הצלחתי לעשות עם ארבעת האקורדים. אותם אקורדים שעזרו לי לצלוח בהליכה, עד לאותה עת, את 'צליל מכוון', את הפתיחה של עשרות הימנונים (הלוואי שהיית שם, מלון קליפורניה, עוף גוזל....), לא יכלו לדרך הכורכר של אלאל. השיר הזה פשוט דרש יותר מכל מה שהיה ברשותי. בשיא הכנות, הייתי זקוק לעוד שנתיים של לימוד ואימון בטרם העיז לגעת בלחן שכזה.
בשעות אחר הצהריים, אחרי בי"ס, צלצלתי ל 14 (האבא הרוחני של 144). ביקשתי את המספר של "גברת קורין אלאל באפס שלוש". לטלפנית בצד השני לא היה מושג מי היא קורין אלאל - וכמה מפתיע, היא פנתה אלי בשאלה קצרה :"אתה יכול לרשום את המספר?". גם קורין כנראה לא תפסה מעצמה כוכבת והמספר היה פנוי זמין לכל דורש.
שתיתי מיץ פטל קר כדי להרגע כי הלב דפק בהתרגשות...וחייגתי מה'זמיר' שהיה זרוק על רצפת החדר. קורין ענתה.
הצגתי את עצמי כמעריץ ופתחתי מייד במחמאות על ההופעה ששודרה בגל"ץ. פחות מדקה אחר-כך עשיתי את "הלא יעשה". סיפרתי לקורין שדרך הכורכר הוא השיר הכי יפה שאי פעם שמעתי בעברית, ושאני מקווה שהיא יכולה ללמד אותי לנגן אותו (!) . מה שקורין לא ידעה בשלב הזה, זה שהעובדה שסיפרתי לה, שאני מנגן בגיטרה לא היתה ממש מדוייקת...
במהלך השעתיים הבאות, קורין המקסימה והלא תיאמן, לימדה אותי...לנגן בגיטרה. עזבו אתכם מללמוד שיר אחד - באותו אחר-צהריים שהתארך לתוך שעות הערב למדתי בטלפון כל מה שהיה חסר כדי לחלץ טרובדור גוזל שנתקע בבוץ הטובעני של ארבעת האקורדים הראשונים. למי שלא מבין על מה אני מדבר, תחשבו על תרכיז של מיץ פטל- כי זה מה שקיבלתי ממנה, כל כך הרבה חומר שבשנים שעברו מאז, הייתי צריך להוסיף המון מים כדי להינות מכל הרבדים.
הנה מגוון ציטוטים שלעולם לא אשכח, כי לדעתי - אני היחידי שאיי פעם ניסה את השיטה הזו ללמוד:
קורין: "אוקיי, את האקורד הראשון והשני אתה מכיר, עכשיו לאקורד השלישי. תציב את היד על אקורד איי (לה) ותחליק את האצבעות שתי דרגות על צוואר הגיטרה לכוון גוף הגיטרה. תנגן לי....אוקיי, יש להניח שאחת האצבעות שלך חוסמת לפחות שניים שלשה מיתרים...תנגן את האקורד מיתר מיתר...או - זה מה שהפריע, עכשיו תלחץ חזק את האיצבוע ונשמע...יופי. לאקורד הזה קוראים "בי", אז בו נתחיל מהתחלה....תנגן שוב...מצויין. תגיד, אתה רושם את כל זה? - , תנסה לצייר את הגיטרה ותסמן איפה נוגעת כל אצבע בכל אקורד".
כשסיימנו את השיחה כבר שרתי לה את כל השיר, כולל מעברים וכולל כל אקורד שקורין ניגנה בהופעה יום קודם. זה לקח שעתיים אבל מה שבאמת למדתי ממנה היה הצופן המלא של הגיטרה ומאותו יום ידעתי לנגן - גם אם נזקקתי לתרגול ואימון, כמעט לא היה שיר בעייתי עבורי, ולא נזקקתי לתווים. היא הצליחה להסביר לי במילים של אמנית מחוננת את המטמטיקה של כלי הנגינה האהוב עלי בעולם. הגיטרה שלי פרצה את מחסום ארבעת האקורדים וההרגשה היא בדיוק כמו כשעוברים מחיפושית מודל 72 למטוס סילון. יש בום גדול ואז הכל טס.
אז כשאתם צופים באח הגדול ומסתלבטים...זה אני הקטן שרוצה להזכיר לכם שיש אישיות אחת על המסך שספק אם היא יודעת - אבל כשמדובר באהבתי הראשונה, מוסיקה, היא היתה לי האחות הגדולה.
למקרה שלא אמרתי תודה בצורה הולמת כבר ב 1988, הפוסט הזה סוגר גם את הפינה הזו.
דרג את התוכן:
אני גם מכירה אותה ממקום כלשהו שקשור למוסיקה
ב- 1988. לצערי הרב מה שהיא משקפת בתכנית
זה פשוט מזעזע. היה עדיף שלא תשתתף בכלל שם.
ותודה על הזכרונות שלך *