כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ממחר אני אשתנה

    ארכיון

    ארכיון : 2/2009

    2 תגובות   יום שבת, 7/2/09, 20:56

    כן, כן, אני עדיין בחיים.

    תודה לכל מי שעדיין נשאר, למרות שאני בעצמי נעלמתי. בחודשים האחרונים הפכתי למה שתמיד הבטחתי לעצמי שלא יקרה – וורקוהוליסטית. והתוצאות, לצערי, כבר הגיעו: אני עייפה באופן תמידי, חלשה, כבר לא שמה לב לתזונה (כי למי יש זמן לבדוק מה נכנס לפה?), החברים שלי רואים אותי במצב נמנום קבוע. שעות השינה התקצצו, אם אני מגיעה ל-6 שעות שינה בלילה אני בשמיים (אולי זה מסביר את העובדה שאני כל שבועיים עם שפעת פק"ל?)

     

    אני חיה בין כוסות קפה וגם הראייה שלי לאט לאט נחלשת. בקיצור, אפשר לומר שהפכתי לדוגמא מהלכת של "איך אסור בשום פנים ואופן לחיות". מה אתם אומרים? יש לי סיכוי להיות הכוכבת של תוכנית הריאליטי הבאה?

    הגעתי לפני שבועיים למצב של תשישות טוטאלית, של חולשה כללית. מרוב עייפות כבר לא הצלחתי להירדם או להתרכז; סחרחורות כבר הפכו לדבר יום-יומי. כן, לא צריך להיות מומחה כדי להבין שהגזמתי ושאני זקוקה להתאפס על עצמי וכמובן – לחופש (מישהו יודע עד כמה באמת קר עכשיו באירופה?...)

    מה שמביא אותי, בין השאר, למסקנה הכואבת – תרתי משמע – שאני צריכה ללכת לעשות בדיקות דם כדי לבדוק עד כמה הנזק חמור באמת. ולא, לא רק התוצאות יהיו כואבות – אני מהפחדנים שעד היום לא התגברו על הפחד מבדיקות דם... כך שאם זה בתכנון אצלי, כנראה שהמצב באמת גרוע.

    כמובן שגם הזנחתי את עניין חדר הכושר. בחודש שעבר ביקרתי שם סך-הכל פעמיים, כשפעם אחת הייתה במשך 10 דקות בלבד (עד שמצאתי זמן להגיע, הגעתי חולה. העיפו אותי הביתה מיד, ובצדק).

    הייתי לפני כשבוע בפגישת ייעוץ, וגם שם המסקנות היו כואבות למדי: במהלך כל זמן היותי מנויה (כבר כחמישה חודשים), לא היה שום שינוי משמעותי במצבי, לא מבחינת מסת שריר ולא מבחינת הורדת אחוזי שומן, שאלו היו המטרות העיקריות שלי מלכתחילה. ואם זה לא מספיק, קיבלתי שתי גזירות נוספות:

    א.      קצב חילוף החומרים שלי נמוך מאוד, מה שכנראה מסביר את העובדה שגם אם אני חיה על דיאטה עקבית, קשה לי לרדת במשקל

    ב.      אני לא שותה מספיק, בכלל. את זה יכולתי לומר בעצמי, אבל עכשיו זה רשמי

    ג.       אני עצלנית שלא הולכת מספיק לחדר כושר. כן. בעצם, גם את זה יכולתי לומר בעצמי...

    העניין כל כך נפל עליי ב"בום", שהחלטתי לעשות כמה שינויים דרסטיים בחיים:

    א. יום למחרת, הוצאתי הפנייה לבדיקות דם. ההורים שלי גאים בי. (ועכשיו לחלק הקשה – לבצע את הבדיקות...)

    ב. התחלתי מנהג חדש – כל בוקר אני מגיעה למשרד עם בקבוק מים של ליטר וחצי, מניחה אותו מולי כדי שלא אוכל חלילה לפספס אותו, וככה מכריחה את עצמי לסיים אותו עד סוף היום. בינתיים – טאץ' ווד – זה עובד.

    ג. הקפאתי את המנוי לחדר כושר לחודש הקרוב. גם כי ידעתי שבחודש הקרוב אני לא אזכה לראות אור יום לפי הלו"ז בעבודה, אך בעיקר כי רציתי לראות אם יש שינוי בהרגשה הכללית שלי אם אני לוקחת הפסקה.

    התוצאות בינתיים – באופן מפתיע, ללא חדר הכושר הצלחתי להוריד את הקילו-שניים עודף שנדנדו לי ולא הצלחתי להוריד בחדר כושר (!); לעומת זאת, הרגשת ה"פדלאות" הכה מוכרה חוזרת אט-אט, ושוב אני מוצאת את עצמי עולה במדרגות ומתנשפת.

    מה יהיה איתי?

    זוהי, חברים, נקודת משבר קטנה – אך זמנית בהחלט. אל ייאוש!

    מבטיחה לעדכן עם התפתחויות...

     

     

     


    דרג את התוכן: