כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בלוגיגס

    ארכיון : 3/2009

    13 תגובות   יום שישי , 27/3/09, 22:36

    כל כמה ימים אני עוברת בשדה התעופה.

    מדים כחולים לגופי, מייצגים תפקיד שלמרות השנים עוד נותרה בו מעט הילה של מסתורין.

    כזו השמורה ל"אנשי העולם הגדול".

    נעלי העקב נוקשות בריצפה המבריקה ומסבות את תשומת ליבם של מאכלסי השדה למיניהם.

    ואז נתקל מבטי באלו שבזכותם הריצפה מבריקה כל כך. עובדי הניקיון.

    אני מחייכת ואומרת שלום שכמעט תמיד נשאר ללא מענה.

    אני נעצבת.

    לא בגלל שלא אמרו לי שלום חזרה.

    אלא בגלל שלרוב הם בכלל לא חושבים שדיברתי אליהם.

     

    יש אנשים שלא רגילים לתשומת לב.

    אנשים שבגלל אופיים או עבודתם נחשבים בעיני חלק גדול מאיתנו לבלתי נראים.

    או במילים בוטות יותר ... לא נחשבים.

    הם לא רגילים שמישהו מתייחס אליהם, אומר להם שלום.

    בטח לא דיילת אוויר (כי אם אנחנו בשמיים אז כנראה שגם האף שלנו שם..).

     

    אחרי עשרים שנה בתור נותנת שירות אני יכולה לומר שהדבר החשוב ביותר שיש לי לתת הוא:

    תשומת לב.

    זה מה שכולנו רוצים בסופו של דבר.

    אין כמעט בעיה שלא תפתר במבט בעיניים, חיוך, הקשבה ותשומת לב.

    אבל יש כאלה שפשוט לא רגילים ששמים לב אליהם בכלל.

    וזה עצוב.

     

    בזמן האחרון אני זוכה בתענוג המפוקפק של לחוות את התחושה הזו בעצמי.

    בעיר "שלי". העיר שנולדתי בה. שגדלתי בה.

    הסתובבתי היום ממש ליד הבית והרגשתי זרה בעירי.

    אני, שהייתי מסתובבת בעיר כמו טווס קטן בממלכה שלו, פתאום מרגישה כמו עוד אחת ממיליון.

    השדרה היתה מלאה אנשים, בעיקר צעירים ואני הרגשתי לא שייכת.

    כאילו נזרקתי קצת החוצה. לא בעניינים.

     

    כמו פה בקפה. מלא מלא ריבועים קטנים שמתחלפים בקצב מבלבל.

    בכל ריבוע יש אדם שלם עם סיפור חיים.

    כשמתקרבים אליו הוא גדל לרגע.

    כאילו מבקש תשומת לב.

    "תראו אותי", "גם אני פה"...

    אבל כל כך קל לפספס אותו כי הוא רק אחד מתוך המון.

     

    לפני כמה ימים חלפתי בנסיעה ליד הומלס אחד שהסתובב עם עגלה של סופר מלאה שקיות.

    זה איש שכל החיים שלו נמצאים בשקיות המג'וייפות האלה.

    העגלה הזו היא הבית שלו.

    אין לי ספק שהוא הולך במרכז הרחוב ועדיין רבים לא שמים לב אליו.

    כמו רוח רפאים שחולפת על פניהם.

    הסתכלתי עליו ודמעות התחילו ללחלח את עיני.

    אני בדרך לדירה הקטנה שלי.

    היא אמנם ישנה. אמנם שכורה ואמנם עדיין ריקה.

    אבל היא שלי והיא חמה.

    והוא?

    לאן מועדות פניו?

    לכל היותר הוא עובר ספסל.

     

    לא בטוחה מה מנסה להגיד.

    לפעמים נורא קר בחוץ.

     גם כשיש לך בית.

     

    בתור צלמת אני חולמת להיות בלתי נראית.

    בתור אדם - ממש אבל ממש לא.

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:
      3 תגובות   יום שלישי, 24/3/09, 20:42

      אישה בת 47 חזרה הביתה מעבודתה ופתאום התנפל עליה אקליפטוס.

      אם זה לא היה נגמר במוות וארבעה יתומים זו היתה יכולה להיות בדיחה טובה.

       

      אפרופו הפוסט הלפני אחרון על ג'וי(הדו גלגלי שלי), תאונות טרגיות כאלה תמיד גורמות לי לחשוב שיש גבול לכמה שאנחנו יכולים להיות זהירים ולשמור על עצמנו. כאילו מילא להסתכל ימינה, שמאלה ושוב ימינה כשחוצים כביש- פה לפחות יש היגיון...

      אבל מי לעזאזל הולך ברחוב ומסתכל למעלה, למטה ולצדדים כדי לוודא שלא נופל עליו עץ?!

       

      אני זוכרת שהגעתי לאחד האיים התאילנדים לראשונה בחיי בטיול של אחרי הצבא ושמעתי שיש בו איקס מקרי מוות בשנה מנפילת אגוזי קוקוס על העוברים והשבים. יומיים הייתי עסוקה בלדמיין איך מספרים למשפחה בארץ שהילד שלהם שעבר צבא בשלום מת מקוקוס...סוראליסטי משהו.

      והנה רק לפני כמה שנים חברה לעבודה נסעה לחופשה רומנטית עם החבר באי אחר ונספתה בצונמי.  כמובן שהיא כמעט לא עלתה על הטיסה אבל בסוף זה הסתדר לה לצערינו הרב.

       

      תאונות, כמו מוות, הן חלק מהחיים.

      יש כאלה שאשמים בהן אנשים אבל לפעמים אלו תאונות פריקיות של הטבע.

      לא יכולה לתאר לעצמי אפילו מה עובר על מי שמאבד אדם אהוב בתאונה.

      כי לשאלה "למה?" במקרה כזה לא ממש יש תשובה.

      המאמינים יותר יגידו שהכל בידי שמיים.

      ואני אבחר באותו רעיון אבל קצת אחרת ואסכם בשתי מילים: חוסר-מזל ו...גורל.


       

      שלא נדע.

      יהי זכרה ברוך.

       

       

       

       


      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום שלישי, 24/3/09, 16:23



        היתה לי ילדות יפה.
        הרבה זכרונות נפלאים.
        רחוב תל אביבי מרכזי אבל קטן.
        בתל אביב של שנות השבעים ותחילת השמונים כשאפשר עוד היה לראות את הרחוב ולא רק את המכוניות שחונות בו. המדרכות היו פנויות כמעט לחלוטין והיינו משחקים עליהן "פינות".
        בכלל שיחקנו הרבה ברחוב. הילדים השכנים ואני.
        תופסת. מחבואים. תופסת-מחבואים... קלאס, פינות, חבל, גוגואים ועוד.
        הייתי ממש ילדת רחוב.
        מצחיק קצת לחשוב שאולי הילדים של היום יסתכלו עלי בפליאה כשאספר על משחקי הרחוב האלה כמו שעשיתי אני כשאמי סיפרה שבילדותה הם היו מאלתרים משחקים במסרגות למשל.
        נראה לי שילדים של היום מתלהבים בעיקר ממהירות הורדה...

        אותי אפשר היה למצוא בעיקר על גגות, גדרות ועצים.
        אחד המשחקים האהובים עלי, שהמצאתי לעצמי, היה לעבור מצד אחד של הרחוב לצידו השני בטיפוס וקפיצות מעל הגדרות בחצרות האחוריות עם מינימום יציאות לרחוב.
        האמת שזה התחיל בגיל צעיר מאוד.
        כבר בגיל שלוש קפצתי מחלון דירת הקרקע שלנו לגינה והזדנגפתי (ככה קראו פעם לטיול בדיזינגוף). אמא שלי ,שהאשימו אותה בעקבות זאת בחוסר אחריות, פחות שמחה לעומת זאת.
        גם אבא שלי, שסירב פעם לצרף אותי איתו לגג דרך המרפסת של השכנים, גילה לחרדתו שהטומבוי שלו מצאה פתרונות חלופיים וכמעט נחנק כשנופפתי לו לשלום בנונשלנטיות מהענפים הגבוהים והדקיקים של העץ הסמוך.
        אבל בסופו של דבר שניהם גידלו ילדה סופר עצמאית שמסתדרת בכל מקום כך שאני לחלוטין מעניקה להם "מצויין" בחינוך לעצמאות.

        היום, כשיצאתי מביקור בבית הורי, ראיתי על השביל כתם אדמדם.
        הרמתי את הראש וראיתי אותם פזורים על העץ.
        נקודות כתומות ואדומות שופעות בשלות.
        פ י ט נ ג ו !
        ניערתי קלות את הענפים. כמה טיפות מגשם הבוקר צנחו עלי.
        עוד ניעור קטן והצלחתי "להנשיר" גם פיטנגו מושלם.
        שטפתי אותו והכנסתי לפה ועם הטעם המופלא שלו עלו וצצו בי זכרונות הילדות.

        אח, תענוג :)

         

         

         

         *למי שלא יודע מה זה פיטנגו... 

        דרג את התוכן:
          7 תגובות   יום ראשון, 22/3/09, 22:46

          כולנו שואפים להיות מאושרים אבל אושר הוא כנראה לא מצב קבוע.

          אולי יותר נכון להגיד שהחיים מורכבים מכל מיני תחושות ובתוכן יש גם רגעים קטנים של אושר.

          ממש כמו שלימדו אותנו הארטיקים של שטראוס.

          וארטיק טוב בהחלט עושה לי אושר.

           

          אבל יש מישהו בחיי שעושה לי אושר גדול יותר.

          הוא קצת מבוגר.

          הוא כסוף.

          הוא שרוט במידה.

          הוא נחשב מסוכן.

          והוא דו-גלגלי...

          קוראים לו Joy וכשמו כן הוא.

          אושר צרוף.

           

          אני על הכביש.

          ג'וי בין הרגליים עם לא מעט עוצמה.

          וחיוך גדול מתפשט על פני.

          ולא, זה לא בגלל שהוא רוטט..  משהו בעוצמה הזו עושה לי טוב.

          אני מפלחת את האוויר במהירות ותחושה עילאית של חופש מציפה אותי.

          הנהגים במכוניות הסמוכות שולחים מבטים מחוייכים למראה ראשי העטוי קסדה הנע מצד לצד בקצב.

          האצבעות מתופפות על הידיות והרגליים לוקחות גם הן חלק פעיל בחגיגה.

          מוסיקה מתנגנת באוזניי (לא לרוץ למשטרה...אוזניה אחת או ווליום לא חזק..) ואני מזייפת בקול בלי לשמוע את עצמי.

          מדי פעם, סתם בלי סיבה מיוחדת, ואפילו בלי שהרוח תבדר את שיערי (תענוג בפני עצמו השמור לאי יווני או תאילנדי),

          אני זורקת לאוויר צהלת אושר קולנית.

          איייייההההה!

          כאילו ג'וי הוא הסוס ואני הבוקרת.

           

          אני יודעת שדו גלגלי זה מסוכן אבל נפש בריאה חשובה לא פחות מגוף בריא.

          חוץ מזה אני אמנם בחורה אבל לא נוהגת כמו אחת..(ויסלחו לי הפמניסטיות ;-)

          ולא פחות חשוב אני תל אביבית...

          ואחרי כמה מלחמות חורמה על חנייה שחלקן נגמרו באלימות מילולית, גלגלים מפונצ'רים ואפילו משטרה, נראה לי שעדיף לכולם שאני אשאר עם ג'וי.

           

          Come on Joy.. let's go for a ride :)

           

          קריצה
          דרג את התוכן:
            10 תגובות   יום חמישי, 19/3/09, 02:55

            שתיים וחצי לפנות בוקר.

            אני צריכה לישון אבל עושה רושם ששעון ניו יורק עוד מקנן בי...

            לא ממש מפליא בהתחשב בעובדה שאני שם לאחרונה כמעט אותו זמן שאני פה.

            מרפרפת במילים של אחרים.

            חלקן מקסימות אותי, אחרות משעממות.

             

            אני אוהבת מילים.

            סאקרית שלהן.

            ויותר משאני אוהבת לקרוא... אני אוהבת לכתוב.

            עוד משהו שגיליתי על עצמי בגיל מאוחר יחסית.

            אז טור כבר יש לי.

            אבל שם אני נערכת.

            אמנם לא הרבה. אמנם על ידי עורכת אהובה ומוכשרת.

            ובכל זאת...

             

            אני מציצה בבלוגים שנכתבים פה וחושבת לעצמי...

            אולי בעצם גם אני צריכה אחד?

             

            קטעי מחשבה קצרצרים, לא ערוכים ופרושים לעיני כל.

            מה כבר יכול לקרות?

            הרי כבר חשפתי ממיטב רובדי נשמתי קבל עם וטוקבקיסטים.

             

             

            מילים מרגשות אותי.

            יותר מלמבורגיני אדומה.

            יותר משעון רולקס.

            גבר ששולט במילים יכול לדגדג אותי במקומות הכי נעימים...

            זה השקט שבא לפעמים אחרי המילים שמותיר אותי מדממת סימני שאלה...

             

             

            דרג את התוכן:

              פרופיל

              gigs
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              תגיות

              ארכיון

              תגובות אחרונות

              פיד RSS