כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    12 מדרגות להעצמה רוחנית מעשית.

    לאלה המאמינים בהגשמת חלומות.
    תיקשור בדרך לאושר ועושר. יעוץ בראיה רוחית כקיצור דרך.

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שבת, 1/9/18, 18:26

    צטט: וארוס ( VAROSE ) 2018-09-01 16:43:28

    אנחותיה של אימי

    יוצאות

     

    מתוך ליבי

    בטני.

     

    את

    כבר בשמיים

     

    מתלוצצת עם אלוהים

     

    שמעתי

    שפתחת שם בית קפה

     

    ואת

    מקבלת את כולם יפה

     

    אולי תבואי לפה לביקור 

    ותיקחי

     

    את מה שכבר לא קשור?

     

     

     

     

    ''

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שבת, 1/9/18, 16:43

      אנחותיה של אימי

      יוצאות

       

      מתוך ליבי

      בטני.

       

      את

      כבר בשמיים

       

      מתלוצצת עם אלוהים

       

      שמעתי

      שפתחת שם בית קפה

       

      ואת

      מקבלת את כולם יפה

       

      אולי תבואי לפה לביקור 

      ותיקחי

       

      את מה שכבר לא קשור?

       

       

       

       

      ''

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שישי , 17/8/18, 11:41

        כשאת מתביישת

        את יודעת

         

        שאת משקרת

         

        אומץ לב

        את אומרת

         

        אומץ לב

        הדברים מלאים

         

        אהבה.

         

         

        ''

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שבת, 4/8/18, 12:53

          צטט: וארוס ( VAROSE ) 2018-08-04 09:46:46

          מזמינה למקום שבו יש צילומים, וחלומות, ושירה ומוזיקה. 

          שבת של שלום ושמחה. 

           

          כאן בקישור: http://ilanavarose.wixsite.com/ilanastudio

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שבת, 4/8/18, 09:46

            מזמינה למקום שבו יש צילומים, וחלומות, ושירה ומוזיקה. 

            שבת של שלום ושמחה. 

             

            כאן בקישור: http://ilanavarose.wixsite.com/ilanastudio

            דרג את התוכן:
              10 תגובות   יום שישי , 7/10/16, 00:21

              נכון שכמעט כולנו מכירים את השיר הזה? אז בוא תשמעו קצת ממה שכתוב עליו באינטרנט- בתרגום חופשי: "הטלתי עליך כישוף", הוא שירו של סקרימינג ג'יי הוקינס משנת 1956, אשר נחשב לקלאסיקה של סגנון הרוק אנד רול, ונבחר על ידי "היכל התהילה של הרוקנ'רול" להיות אחד מ-500 השירים המשפיעים בתחום.

              השיר היה להצלחה מיידית, והצליח להיכנס ל"ארבעים הגדולים" במצעד האמריקני. מספר תחנות רדיו אסרו על השמעתו בנימוק שהוא "קניבלי", אך הדבר רק תרם למוניטין של השיר. הקריירה של הוקינס המריאה בעקבות השיר, והוא המשיך להופיע ולהקליט במשך שנים רבות, עד מותו בשנת2000.


              עכשיו המילים: I Put a Spell on You 
              I put a spell on you 'Cause you're mine 
              You better stop the things you do I ain't lyin' No I ain't lyin' 
              You know I can't stand it You're runnin' around You know better daddy I can't stand it cause you put me down 
              I put a spell on you Because you're mine You're mine 
              I love ya I love you I love you I love you anyhow And I don't care if you don't want me I'm yours right now 
              You hear me I put a spell on you Because you're mine


              אתם יודעים מה? אני מסכימה עם ההגדרה שנתנו תחנות הרדיו שסרבו לשדר אותו, הוא באמת קניבלי! ואלים כל כך, וגם- כמה נואש השיר הזה- למה לה לכשף אותו, "כי הוא שלה?" הרי אם באמת היה שלה, לא הייתה צריכה לכשף אותו. איזה משל עצום יש בכמה שורות של השיר הכל כך פופולרי הזה, שאומר- באהבה, אף פעם ואף פעם ואף פעם זה לא בכוח.וזה לא רק בין בני זוג, זה בין אנשים בכלל, ובעיקר בין קרובים, ששם אנחנו הכי נוטים להתבלבל, שם אנחנו הכי פוגעים ונפגעים.היום נדבר על שליטה.


              להאזנה לכל הפרק בנושא שליטה כאן בקישור: http://pod.icast.co.il/68b05358-91f6-4630-827a-071b2169dff3.icast.mp3

               

               

              ''

              דרג את התוכן:
                5 תגובות   יום שבת, 13/2/16, 09:35

                לאמא שלי היה כישרון מיוחד, כל ילד שלה היה בטוח שהיא הכי אוהבת אותו בעולם.

                אנחנו ארבעה, ואף פעם, אף פעם לא קינאנו אחד בשני. להפך, תמיד רצינו שלאחים שלנו יהיה הכי טוב, הכי כיף.

                איך היא עשתה את זה? אני זוכרת שהייתי אומרת שגם אם יביאו אותי בצורת אבקה, אמא שלי תזהה אותי, ותגיד, "זאת אילנה שלי."

                כך, כזאת וודאות הייתה לי, שהיא אוהבת אותי בכל צורה, בכל הקשר, גם כשאני עושה בדיוק את מה שהיא הכי לא מקבלת. הכי לא מאמינה בו. והיא אמרה לי את זה פעם, "את כמה שאת חכמה, אין לך שכל". והנה, זה לא משנה כלום.

                 

                ואתם יודעים, היא ממש צודקת, זה נכון, וזה הצחיק אותי. כשאח שלי היה ממש חולה ושכב בבית חולים ולא ידענו מה יש לו, היא לקחה בטבעיות גמורה את הצלחת שלו ואכלה את מה שנשאר בה.

                אני זוכרת שכל כך כעסתי עליה, אמרתי לה "מה קורה לך? את לא רואה שאנחנו עוד לא יודעים מה יש לו ? את רוצה שגם את עכשיו תהיי חולה?" והיא הסתכלה עלי במן מבט כזה ואמרה לי "הוא הילד שלי".

                גם היום הייתי כועסת, אני מניחה, או אולי, משהו מהחכמה-טפשות הזו עבר אלי בכל זאת.

                 

                הנה כולנו, גם אתם, אני בטוחה, מטפלים במסירות באנשים שאנחנו אוהבים, גם כשהם מדבקים זה ברור, ולא שאנו שואפים להתגרות בגורל, ברור, אבל משהו במעשה שלה המחיש יותר מכל את הלב שלה. "הוא הילד שלי".

                וגם אני הייתי ילדה שלה. ואיתי היא ידעה לעשות בדיוק את מה שצריך כדי שארגיש את האהבה שלה בצורה הכי בטוחה שיש.

                ולא שהיא הייתה אם השנה, ממש לא. אבל בזה, היא הייתה מומחית. למלא ולרפד את הלב שלנו בידיעה שהיא אוהבת את כולנו, עד הקצה, עד הסוף, וכאן אי אפשר לקנא, כי אין רווח ואין חלל ואין ריק. הכל מלא באהבתה.

                 

                ''
                 

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שישי , 18/9/15, 18:28

                  ''
                  צטט: וארוס ( VAROSE ) 2015-09-18 15:30:57

                   

                   

                  דרישות חירותי

                   

                  24.9.95  לילה, מאוחר.


                  בעצם, אהבתי את האנשים כולם.

                   

                  העדר היכולת לבטא אהבה זו, בדרכי, בפעימות לבי, הביאה אלי כעס גדול כל כך, שלעתים הפך לשנאה יוקדת.

                   

                  בעצם, גם את הנופים כולם אהבתי, מלבד אלה שהזכירו לי את חולשתי, את פחדי לאהוב את האנשים שאהבתי.

                   

                  מהר מאוד הבנתי שמשהו אינו כשורה עם לבי, משהו השתבש די מוקדם.

                  הבנתי שאין זה נאה לבוא עם רגשות גלויים כל כך, וכי האנשים בסביבתי אינם מעונינים ברגשות הדביקים שלי.

                  הבנתי שאין זה לטעמם להיות כל הזמן בנחת.

                  ראיתי אותם כועסים זה על זה, ואפילו עלי.

                   

                  אני לא הבנתי טוב את הסימנים, ולעתים קרובות הייתי טועה.

                  כוונתי לא הובנה כהלכה, ומיד הייתי מחפשת את המנעד האחר.

                  ניסיתי להשתלב, ובסופו של דבר להגיע אל האהבה התמידית הזו.

                  בדרך שכחתי כמעט את הכל.

                   

                  שכחתי שבאתי לאהוב. שכחתי את עצמי במקום הזה.

                   

                  במקום זה בא לי הכעס.

                   

                  כעס גדול, רותח, מבעבע על טעויות שלי בזיהוי, על בזבוז של רצון להעתיר על סביבתי את רגשותיי השופעים טוב.

                  הייתה לי בזה מעין בושה,

                  מהר למדתי כיצד לנהוג כמותם, מחקה הליכותיהם, לא משתלבת.

                   

                  ואף היום. הרצון להגיע אל האהבה, תמיד אליה, גרם לי תכופות לסתום את הפה, את הראייה, את הכעס, את הלב בכללותו.

                  כל כך הרבה כעס הצטבר לי בתוך גופי, שהעמיס על כתפי, והנמיך את צווארי.

                   

                  מתי קרה הדבר, איני זוכרת יותר.

                  איני זוכרת יותר את רצוני לאהוב, איני זוכרת יותר את הרצון שלי להיעתר, להיות בחבור חם ובלתי מפוחד עם האנשים כולם, אף אלה שהפחידו אותי, או אלה שדחו אותי.

                  בתוכי, רציתי לאהוב אותם, כי אני פחדתי מן השנאה, מן העדר האחווה, וניסיתי לעצום את עיניי בכל פעם שחשתי בכך,

                   

                  אני יכולה לראות את התום הזך הזה על ילדותי הקטנות, כמעט על כל הילדים.

                  ואחר כך בא השבר.

                  לפעמים הוא בא במנות גדולות, מוחצות ומדהימות,

                  לפעמים הוא מצטבר במנות קטנות, מתעתעות, אומרות כן ולא בעת ובעונה אחת.

                   

                   חירותי דורשת ממני לשוב אל האהבה.

                    

                  אהבה אל הכל.

                  אל מנקי הרחוב, אל הנופים, שקיעות השמש.

                  אל אימי, אבי.

                    

                  שכני שברחוב.

                  שנים שאני מנסה לחמוק ממנה, וכל שאני מקבלת הוא זעם הולך ומצטבר, כעס גדול.

                  מחשבות על הצורך לרצות, על זה שכאילו שכחתי.

                   

                  ואכן כמעט שכחתי.

                  שכחתי גרמה לי להיות שחקנית שקרנית, הולכת בתלם.

                  וכעת אני מסרבת. מסרבת להיות הולכת בתלם, ולקשור את אהבתי לתגובות האנשים.

                   

                  אני אהיה המשוגעת של השכונה, של הארץ, העולם.

                  אני אוהב כל הזמן ברוחב לב, וללא כל מעצורים את כל שאחפוץ לאהוב.

                  אפילו את הכביש המלוכלך.

                  בכולם נמצאת אהבתי הכבושה, הכעוסה, הדחוסה, הדחויה.

                     

                  ועכשיו אצא לי אל הרחובות, ואצעק אותה בקולי קולות, ואשחרר את אותו שסתום לוחץ שיש על לבי, ובתוקף אהבתי לא אאלץ לעולם לכפות על עצמי את גינוני האהבה, שהם מס השפתיים שאני משלמת על השכחה אותה.

                   

                  אדם בטוח באהבה ירשה לעצמו להפסיק את כל גינוני האהבה, ולהיות פשוט הוא עצמו.

                   

                  וזה שחירותי מבקשת ממני.

                  לדעת את אהבתי את הכל, כל האנשים, הבתים, הנופים, התינוקות והזמנים.

                   

                  אני יכולה לשחרר את האהבה מתלות באדם מסוים, לא לחכות עד שיגיע, להיות כבר כעת בתוך אהבה עצומה לאנשים שאיני מכירה, אף אם אני רואה אותם בסרט, ברחוב, בכיתה או שכונה.

                    

                  אין בעלות על האהבה, אין לה כתובת ובית.

                   

                  עופי צפור האהבה!! חופשיה את להיות בצחוק, בשמחה, באושר.

                   

                  הצער בא מהמחשבה כי היא נמצאת אצל אנשים מסוימים, ואם ירצו, יעתרו, ורוב הסיכויים שלא יעתרו.

                   

                  ועכשיו חירותי אומרת לי להיות המשוגעת האוהבת.

                  אהבתי אינה נמצאת באיש, ונמצאת באנשים כולם.

                   

                  ואף הקרובים לי נותנים  את ההזדמנות לחוות מקרוב את אהבתי.

                  וזה שעלי לעשות עם הקרובים.

                  להפריח בקול גדול את רעש אהבתי, בשוויון נפש, באדישות וללא פחד.

                  בלי שום מחוות אהבה, בלי שום טקסי אהבה.

                   

                  ''
                   

                  אהבה שאינה פוחדת להראות כהעדר אהבה.

                   

                  דרג את התוכן:
                    2 תגובות   יום שישי , 18/9/15, 15:30

                     

                     

                    דרישות חירותי

                     

                    24.9.95  לילה, מאוחר.


                    בעצם, אהבתי את האנשים כולם.

                     

                    העדר היכולת לבטא אהבה זו, בדרכי, בפעימות לבי, הביאה אלי כעס גדול כל כך, שלעתים הפך לשנאה יוקדת.

                     

                    בעצם, גם את הנופים כולם אהבתי, מלבד אלה שהזכירו לי את חולשתי, את פחדי לאהוב את האנשים שאהבתי.

                     

                    מהר מאוד הבנתי שמשהו אינו כשורה עם לבי, משהו השתבש די מוקדם.

                    הבנתי שאין זה נאה לבוא עם רגשות גלויים כל כך, וכי האנשים בסביבתי אינם מעונינים ברגשות הדביקים שלי.

                    הבנתי שאין זה לטעמם להיות כל הזמן בנחת.

                    ראיתי אותם כועסים זה על זה, ואפילו עלי.

                     

                    אני לא הבנתי טוב את הסימנים, ולעתים קרובות הייתי טועה.

                    כוונתי לא הובנה כהלכה, ומיד הייתי מחפשת את המנעד האחר.

                    ניסיתי להשתלב, ובסופו של דבר להגיע אל האהבה התמידית הזו.

                    בדרך שכחתי כמעט את הכל.

                     

                    שכחתי שבאתי לאהוב. שכחתי את עצמי במקום הזה.

                     

                    במקום זה בא לי הכעס.

                     

                    כעס גדול, רותח, מבעבע על טעויות שלי בזיהוי, על בזבוז של רצון להעתיר על סביבתי את רגשותיי השופעים טוב.

                    הייתה לי בזה מעין בושה,

                    מהר למדתי כיצד לנהוג כמותם, מחקה הליכותיהם, לא משתלבת.

                     

                    ואף היום. הרצון להגיע אל האהבה, תמיד אליה, גרם לי תכופות לסתום את הפה, את הראייה, את הכעס, את הלב בכללותו.

                    כל כך הרבה כעס הצטבר לי בתוך גופי, שהעמיס על כתפי, והנמיך את צווארי.

                     

                    מתי קרה הדבר, איני זוכרת יותר.

                    איני זוכרת יותר את רצוני לאהוב, איני זוכרת יותר את הרצון שלי להיעתר, להיות בחבור חם ובלתי מפוחד עם האנשים כולם, אף אלה שהפחידו אותי, או אלה שדחו אותי.

                    בתוכי, רציתי לאהוב אותם, כי אני פחדתי מן השנאה, מן העדר האחווה, וניסיתי לעצום את עיניי בכל פעם שחשתי בכך,

                     

                    אני יכולה לראות את התום הזך הזה על ילדותי הקטנות, כמעט על כל הילדים.

                    ואחר כך בא השבר.

                    לפעמים הוא בא במנות גדולות, מוחצות ומדהימות,

                    לפעמים הוא מצטבר במנות קטנות, מתעתעות, אומרות כן ולא בעת ובעונה אחת.

                     

                     חירותי דורשת ממני לשוב אל האהבה.

                      

                    אהבה אל הכל.

                    אל מנקי הרחוב, אל הנופים, שקיעות השמש.

                    אל אימי, אבי.

                      

                    שכני שברחוב.

                    שנים שאני מנסה לחמוק ממנה, וכל שאני מקבלת הוא זעם הולך ומצטבר, כעס גדול.

                    מחשבות על הצורך לרצות, על זה שכאילו שכחתי.

                     

                    ואכן כמעט שכחתי.

                    שכחתי גרמה לי להיות שחקנית שקרנית, הולכת בתלם.

                    וכעת אני מסרבת. מסרבת להיות הולכת בתלם, ולקשור את אהבתי לתגובות האנשים.

                     

                    אני אהיה המשוגעת של השכונה, של הארץ, העולם.

                    אני אוהב כל הזמן ברוחב לב, וללא כל מעצורים את כל שאחפוץ לאהוב.

                    אפילו את הכביש המלוכלך.

                    בכולם נמצאת אהבתי הכבושה, הכעוסה, הדחוסה, הדחויה.

                       

                    ועכשיו אצא לי אל הרחובות, ואצעק אותה בקולי קולות, ואשחרר את אותו שסתום לוחץ שיש על לבי, ובתוקף אהבתי לא אאלץ לעולם לכפות על עצמי את גינוני האהבה, שהם מס השפתיים שאני משלמת על השכחה אותה.

                     

                    אדם בטוח באהבה ירשה לעצמו להפסיק את כל גינוני האהבה, ולהיות פשוט הוא עצמו.

                     

                    וזה שחירותי מבקשת ממני.

                    לדעת את אהבתי את הכל, כל האנשים, הבתים, הנופים, התינוקות והזמנים.

                     

                    אני יכולה לשחרר את האהבה מתלות באדם מסוים, לא לחכות עד שיגיע, להיות כבר כעת בתוך אהבה עצומה לאנשים שאיני מכירה, אף אם אני רואה אותם בסרט, ברחוב, בכיתה או שכונה.

                      

                    אין בעלות על האהבה, אין לה כתובת ובית.

                     

                    עופי צפור האהבה!! חופשיה את להיות בצחוק, בשמחה, באושר.

                     

                    הצער בא מהמחשבה כי היא נמצאת אצל אנשים מסוימים, ואם ירצו, יעתרו, ורוב הסיכויים שלא יעתרו.

                     

                    ועכשיו חירותי אומרת לי להיות המשוגעת האוהבת.

                    אהבתי אינה נמצאת באיש, ונמצאת באנשים כולם.

                     

                    ואף הקרובים לי נותנים  את ההזדמנות לחוות מקרוב את אהבתי.

                    וזה שעלי לעשות עם הקרובים.

                    להפריח בקול גדול את רעש אהבתי, בשוויון נפש, באדישות וללא פחד.

                    בלי שום מחוות אהבה, בלי שום טקסי אהבה.

                     

                    ''
                     

                    אהבה שאינה פוחדת להראות כהעדר אהבה.

                     

                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום רביעי, 9/9/15, 15:01

                      צטט: וארוס ( VAROSE ) 2015-09-09 14:59:38

                      זו דרכי לברך, במילים, בשיר ובמנגינה. שנים ארוכות שאני שומעת סיפורי חיים, שנים רבות שאני מעבירה ידע, שנים רבות שאני מלווה אנשים בנתיבי חייהם. חשבתי, אוצרות שכאלה, כיצד אחלוק אותם? מתוך כך נולדה תכנית הרדיו "מלב אל לב" - פעם בשבוע שאני באה לרדיו קול הגליל העליון שבקיבוץ עמיר, ומספרת. למי? אני רואה בעיני רוחי אנשים כמותי, שמבקשים לרגע אחד להיות בקשב עם עצמם, שרוצים הידהוד לחייהם, שרוצים להרגיש שהחיים הם מקום של אחווה ואהבה. כן, אני מאמינה בזה במלוא ליבי. ואליהם, ואל כל מי שאני אוהבת, אני מדברת ומשלבת במוזיקה נפלאה.
                      עברה שנה מאז שהתחלתי לשדר ברדיו, ושוב חגים, שלהי הקיץ... הנה סיפור קטן שיהיה פרומו לתכנית היום- רביעי 9.9.15 בשעה 17.00 על החגים וחגיגיות החיים, בדיוק כשאני מרצה ביום הפתוח על פוטותרפיה.  

                       

                      להאזנה ישירה של מקבץ תכניות השנה שעברה היכנסו כאן:

                       

                      http://ilanabendor8.wix.com/phototherapyvarose?_ga=1.131206221.316782811.1434560203#!about2/ce1l


                      להאזנה ישירה : רדיו קול הגליל העליון 105.3FMלהאזנה ישירה דרך האינטרנט היכנסו כאן: http://galilradio.info/player


                      הנה משהו מתוך התכנית היום:


                      " הנה עברנו את ראש השנה, וכבר יום כיפור בפתח, ולא הספקתי לברך אותנו לשנה החדשה, ואני רוצה לעשות זאת באמצעות סיפור קטן על ראש השנה הפרטי שלי, ועל אווירת החגים בכלל, החגים שמגיעים בזמן הפיוטי של הסתיו... כשהחום הגדול נכנע לו, ורוחות מתחילות לנשב, ואיתן מביאות ריחות רחוקים, של אותו הזמן, כשנשבה אחותה של הרוח הזו, הסתווית..והיינו... איפה היינו?


                      אני זוכרת תמונה אחת של ראש השנה, הייתי כבת 7, אולי שמונה. זה מין קלוז אפ כזה, של רגע יחיד שבו משהו חדש נפתח, משהו שלא הכרתי, שלא ראיתי קודם.זה היה משהו מאוד פשוט- אימא שלי פרסה על המיטה שלי ושל אחיי סדינים לבנים מכותנה, שאמרתם הייתה רקומה בהמון צלבים קטנים, צבעוניים, מעשה ידה. אף פעם לא ראיתי קודם את הסדינים האלה, ולא ראיתי אותה יושבת ורוקמת, והנה, פתאום הופיעו במלוא פשטותם והדרם, ונפרשו על המיטות.
                      וזה ראש השנה שלי, רגע קטן של התחברות הלב שלי ליופי של הרקמה, הפליאה על הופעתם, השתיקה שביקשה להקשיב למה שרצתה אימי לאמר, למה שהיא מעבירה לי מדור לדור. בלי מילים, בלי לשאול אותי אם זה מוצא חן בעיני, בלי להסב את תשומת ליבה של הילדה ללמוד. ככה היא חינכה אותנו, במעשים, גלויים, טבעיים, נקיים וחפים מכל ספק. ככה היא העבירה לנו את משמעות החג, בלובן של הכותנה, בהתמדה של הרקמה תך אחר תך שיצרו צורה, שהביאו שמחה ויופי.


                      וזה שאני מאחלת לנו כולנו לשנה החדשה, שבחיי היומיום שלנו, שהם פשוטים כמו הסדינים הלבנים, בכל לילה , בסופו של יום, רגע לפני שאנחנו ישנים בהם, רגע לפני שאנחנו נכנסים לעולם החלומות, יהיו הימים רקומים באמרתם במעשה ידינו ויקשטו את היום שהיה. כל יום והמעשים שלו, כל יום ורקמת החיים שטרחנו ברצינות ובכובד ראש לרקום, כדי שבסוף תהא זו הנאה צרופה, מלאה צבע ויופי, שתקשט כל יום. לכל יום צבעוניות רקמתו, בכל סדין תהא חתימת ידנו ושנאהב את החיים שלנו, כמו באהבה ממבט ראשון. 


                      שנה טובה."

                      ''

                      למי שרוצה בנתיים להקשיב לתכניות הקודמות שמביאות מחשבות טובות על החיים, סיפורים קטנים ומוזיקה נפלאה, כשיוצאים להליכה, מבשלים, נוסעים או סתם בגינה- היכנסו כאן:
                      http://ilanabendor8.wix.com/phototherapyvarose?_ga=1.131206221.316782811.1434560203#!about2/ce1l

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום רביעי, 9/9/15, 14:56

                        זו דרכי לברך, במילים, בשיר ובמנגינה. שנים ארוכות שאני שומעת סיפורי חיים, שנים רבות שאני מעבירה ידע, שנים רבות שאני מלווה אנשים בנתיבי חייהם. חשבתי, אוצרות שכאלה, כיצד אחלוק אותם? מתוך כך נולדה תכנית הרדיו "מלב אל לב" - פעם בשבוע שאני באה לרדיו קול הגליל העליון שבקיבוץ עמיר, ומספרת. למי? אני רואה בעיני רוחי אנשים כמותי, שמבקשים לרגע אחד להיות בקשב עם עצמם, שרוצים הידהוד לחייהם, שרוצים להרגיש שהחיים הם מקום של אחווה ואהבה. כן, אני מאמינה בזה במלוא ליבי. ואליהם, ואל כל מי שאני אוהבת, אני מדברת ומשלבת במוזיקה נפלאה.
                        עברה שנה מאז שהתחלתי לשדר ברדיו, ושוב חגים, שלהי הקיץ... הנה סיפור קטן שיהיה פרומו לתכנית היום- רביעי 9.9.15 בשעה 17.00 על החגים וחגיגיות החיים, בדיוק כשאני מרצה ביום הפתוח על פוטותרפיה.  

                         

                        להאזנה ישירה של מקבץ תכניות השנה שעברה היכנסו כאן:

                         

                        http://ilanabendor8.wix.com/phototherapyvarose?_ga=1.131206221.316782811.1434560203#!about2/ce1l


                        להאזנה ישירה : רדיו קול הגליל העליון 105.3FMלהאזנה ישירה דרך האינטרנט היכנסו כאן: http://galilradio.info/player


                        הנה משהו מתוך התכנית היום:


                        " הנה עברנו את ראש השנה, וכבר יום כיפור בפתח, ולא הספקתי לברך אותנו לשנה החדשה, ואני רוצה לעשות זאת באמצעות סיפור קטן על ראש השנה הפרטי שלי, ועל אווירת החגים בכלל, החגים שמגיעים בזמן הפיוטי של הסתיו... כשהחום הגדול נכנע לו, ורוחות מתחילות לנשב, ואיתן מביאות ריחות רחוקים, של אותו הזמן, כשנשבה אחותה של הרוח הזו, הסתווית..והיינו... איפה היינו?


                        אני זוכרת תמונה אחת של ראש השנה, הייתי כבת 7, אולי שמונה. זה מין קלוז אפ כזה, של רגע יחיד שבו משהו חדש נפתח, משהו שלא הכרתי, שלא ראיתי קודם.זה היה משהו מאוד פשוט- אימא שלי פרסה על המיטה שלי ושל אחיי סדינים לבנים מכותנה, שאמרתם הייתה רקומה בהמון צלבים קטנים, צבעוניים, מעשה ידה. אף פעם לא ראיתי קודם את הסדינים האלה, ולא ראיתי אותה יושבת ורוקמת, והנה, פתאום הופיעו במלוא פשטותם והדרם, ונפרשו על המיטות.
                        וזה ראש השנה שלי, רגע קטן של התחברות הלב שלי ליופי של הרקמה, הפליאה על הופעתם, השתיקה שביקשה להקשיב למה שרצתה אימי לאמר, למה שהיא מעבירה לי מדור לדור. בלי מילים, בלי לשאול אותי אם זה מוצא חן בעיני, בלי להסב את תשומת ליבה של הילדה ללמוד. ככה היא חינכה אותנו, במעשים, גלויים, טבעיים, נקיים וחפים מכל ספק. ככה היא העבירה לנו את משמעות החג, בלובן של הכותנה, בהתמדה של הרקמה תך אחר תך שיצרו צורה, שהביאו שמחה ויופי.


                        וזה שאני מאחלת לנו כולנו לשנה החדשה, שבחיי היומיום שלנו, שהם פשוטים כמו הסדינים הלבנים, בכל לילה , בסופו של יום, רגע לפני שאנחנו ישנים בהם, רגע לפני שאנחנו נכנסים לעולם החלומות, יהיו הימים רקומים באמרתם במעשה ידינו ויקשטו את היום שהיה. כל יום והמעשים שלו, כל יום ורקמת החיים שטרחנו ברצינות ובכובד ראש לרקום, כדי שבסוף תהא זו הנאה צרופה, מלאה צבע ויופי, שתקשט כל יום. לכל יום צבעוניות רקמתו, בכל סדין תהא חתימת ידנו ושנאהב את החיים שלנו, כמו באהבה ממבט ראשון. 


                        שנה טובה."

                        ''

                        למי שרוצה בנתיים להקשיב לתכניות הקודמות שמביאות מחשבות טובות על החיים, סיפורים קטנים ומוזיקה נפלאה, כשיוצאים להליכה, מבשלים, נוסעים או סתם בגינה- היכנסו כאן:
                        http://ilanabendor8.wix.com/phototherapyvarose?_ga=1.131206221.316782811.1434560203#!about2/ce1l

                        דרג את התוכן:
                          3 תגובות   יום שלישי, 20/1/15, 15:26

                          ''

                           

                          נכון, זה לא נוח בתחילה להכיל מישהו אחר, ולא תמיד יש מקום, אבל תמיד יש מקום, לא כך? כשהייתי קטנה, בליל הסדר כל הדודים והדודות והילדים היו באים אלינו הביתה, ונשארים ללון מפוזרים בכל חדרי הבית, על המיטות וגם על הרצפה, וימים שמחים כל כך היו אלה! תמיד יש מקום, אם יש גמישות וסיבולת.


                          ומה בקשר לעצמנו? איך להכיל את הרגשות הקשים המתעוררים בנו כלפינו וכלפי אחרים?


                          אפשר לאמר זאת בפשטות. לזכור את המכנה המשותף, וזה שהרגשות הקשים האנושיים משותפים לכולם. לכולם יש כעס ופחד, אשמה ובושה, ועוד שלל צבעים שאינם נעימים לנו או לזולתנו. לנסות להדוף אותם או להתכחש להם לא יועיל לנו, תשאלו אותי, הייתי אלופה בכך.


                          אני יכולה לספר לכם מהחוויה שלי שלהסכים להיות שוב קטנה וחלשה לכאורה משחרר כל כך. במשך חיי הבוגרים, הסכמתי, בנקודות צומת קשות להתפשט מכוחי, מהפאזה של החזקה, הכל יכולה, זו המתגברת על הכל. וקיבלתי כל כך הרבה חמלה, והכלה, ונדיבות- וזכיתי בעיקר לראות את יפי נשמתם של אלה שרצו אלי לעזור ולאהוב אותי, בלי שביקשתי, בלי שאמרתי מילה.


                          אנשים יודעים לזהות, אנשים רואים מתי הדרך נפתחת אליהם, כשהלב פתוח לקבל. והם באים, מיד, בזרימה איתנה כדי לתת, בכל מיני צורות. יהיו שיביאו מילים טובות, ויהיו שיביאו מעשים ויהיו שיביאו חפצים ויהיו שיביאו כסף, ויהיו שישתקו אתנו יחד. חוויתי את זה בעצמה דווקא כשהייתי הכי פגיעה. ותאמינו לי, גם כדי להכיל את הטוב צריך מיכל, וגמישות ופתיחות. ואז... הנשמה מאירה.


                          פשוט כך. 

                           

                          וכדי לשמוע עוד, בשילוב מוסיקה טובה, היכנסו לקישור:


                          http://pod.icast.co.il/f7765e54-ae8f-401f-8196-81314dd16611.icast.mp3


                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            וארוס ( VAROSE )
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS