כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    על אם הדרך

    נעים מאוד, אני שמוליק, מורה דרך המתגורר באזור המרכז. הבלוג בא לתאר מקומות, תופעות טבע, מקומות הסטורים, סיפורים אנושיים וכד' שניתן למצוא בדרך. בדרך לאן? זה יכול להיות בצד כבישים בין עירוניים, בדרך לעבודה באחד מרחובות העיר, לפעמים אפילו ליד הבית.
    הערה טכנית קטנה. בשל שיקולים של זכויות יוצרים, הצילומים שיצורפו לפוסטים השונים הינם צילומים שלי, אלא אם כן אציין אחרת.

    כעת, לאחר ההקדמה נותר לגשת לעבודה. עלי מוטל לכתוב ולצלם, ואני מקווה שאתם תקראו, תיהנו, ובפעם הבאה בדרככם ממקום למקום, תזהו את המבנה הזה, שמעולם לא שמתם לב אליו, ותחייכו אליו משמע היה מכר ותיק.

    ארכיון

    0

    טחנת הקמח ברחביה

    2 תגובות   יום שישי , 21/8/09, 08:45


    לרוב, כאשר מדברים על טחנת קמח בירושלים, כולנו חושבים מיד על טחנת הקמח שהקים משה מונטיפיורי במשכנות שאננים.  אבל זאת לא הטחנה היחידה שפעלה במאה התשע.  היו מספר טחנות קמח בעיר ובסביבתה הקרובה, ומהן שרדה עוד טחנה, הטחנה הנמצאת בשכונת רחביה, ברחוב רמב"ן 8. לטחנה זו, אני מקדיש את הפוסט.

     

    שנת בנייתה המדוייקת של הטחנה איננה ידועה.  היא מוזכרת במדריך משנת 1876, ובנוסף היא מוזכרת בזיכרונותיו של מונטיפיורי משנת 1875.  בספרים בעברית היה תרגום חלקי של המשפט בו מזכיר מונטיפיורי את הטחנות, ולכן חלק המשפט הנמצא בתוך סוגריים מרובעות הינו תרגום שלי מאנגלית:  "[בהתקרבי לבריכת הגיחון העליונה (בריכת ממילא – ש.כ), לא רחוק מהטחנה שבניתי לפני 18 שנה בכרם משה ויהודית, לפני שמונה עשרה שנים,] תשומתי כוונה אל שתי טחנות אחרות שנבנו בזמן האחרון, וסופר לי שהן מכניסות רווחים טובים ליוונים שבנו אותן".   ברור אם כן שהטחנה נבנתה לפני שנת 1875, אך ככל הנראה לאחר בניית הטחנה במשכנות שאננים (1859).

     

    הטחנה עמדה בלב אזור חקלאי שהיה בבעלות הכנסיה היוונית אורתודוכסית, והיא הוקמה על מנת לטחון קמח במחירים מסובסדים עבור מאמינים עניים, ובכך לסייע להם.  מדוע השתמרה טחנה זו, בעוד טחנות נוספות שהיו באזור נהרסו?  הסיבה נעוצה, ככל הנראה, בחידוש טכנולוגי שהתווסף לטחנה בסוף המאה ה- 19:  מנוע שריפה פנימי, שהיה מסובב את אבני הריחיים גם כאשר אין רוח.  כך, לא היה צורך לחכות ל"מצב רוח" מתאים לצורך טחינת החיטה.  בתחילת המאה העשרים, עם בניית טחנות קיטור, הפסיקה הטחנה לפעול.

     

    לאחר מלחמת העולם הראשונה, עמדה הכנסיה היוונית אורתוכסית בפני פשיטת רגל, ונאלצה למכור חלק גדול מאדמותיה.   קק"ל נצלה את ההזדמנות, וקנתה את האדמה שעליה הוקמה שכונת רחביה, ואשר עליה עמדה הטחנה השוממת.  לאחר הקמת השכונה, ילדי רחביה טפסו על הטחנה והסירו ממנה את סמל הצלב. 

    הטחנה שזה מספר שנים כבר לא מלאה את יעודה הוסבה לבניין מגורים. הדייר המפורסם ביותר שגר בטחנה היה האדריכל בעל השם העולמי אריך מנדלסון.  בראשית שנות השלושים, היה מנדלסון מהאדריכלים הידועים באירופה.  משרדו בברלין העסיק 40 אדריכלים, ונראה היה שעתידו מובטח, אולם עם עליית היטלר לשלטון, נאלץ מנדלסון לעזוב את גרמניה, ועבר ללונדון.  זמן קצר לאחר מכן, הוא התבקש על ידי יהודי אחר שעזב את גרמניה, זלמן שוקן,  לתכנן עבורו בית מגורים וספריה ברחביה.  במקביל ביקש ממנו גם חיים וייצמן שיתכנן עבורו בית מגורים ברחובות.  בית זה הפך לאחר קום המדינה למשכנו הרשמי של נשיא המדינה.  מנדלסון הגיע לירושלים, מתוך כוונה לשהות בה שבועות ספורים, עד שיסיים את העבודות הספורות שלשמם בא לארץ.  אולם הידיעה על בואו לארץ התפשטה כאש בשדה קוצים, ועוד ועוד גופים ואנשים בקשו ממנו לתכנן עבורם מבנים.  בתחילה דחה מנדלסון את שובו ללונדון במספר שבועות, והפך את חדר המלון בו התגורר למשרד מאולתר.  אך כאשר ראה שזרם הזמנות העבודה אינו פוסקו, רכש, בשנת 1935 את הטחנה, והפך אותה לשלוחה של משרדו בלונדון.  זמן מה לאחר מכן הוא הפך את הטחנה גם לביתו הפרטי.  הוא הוסיף הרחבה בת קומה אחת, מזרחית לטחנה, והצדיק את המוניטין שלו כאשר התאים את ההרחבה למבנה הטחנה, כך שנראה היה כאילו היא הוקמה יחד עם הטחנה עצמה.  ההרחבה שישמשה הן כמשרד שלו והן כחלק מבית המגורים.  את חדר העבודה הפרטי שלו, מיקם  מנדלסון בראש הטחנה, ממש מתחת לכנפיים.  שם הוא  תכנן את בניין בית החולים הדסה בהר הצופים, בית החולים רמב"ם בחיפה, בניין בנק אנגלו פלשתינה (היום בנק לאומי) מול כיכר ספרא ומבנים נוספים. 

    הזוג אריך ולואיזה מנדלסון הפכו לחלק מהחברה  הגבוהה של ירושלים.  הם נהגו לארח בביתם מסיבות וקבלות פנים חגיגיות לכבוד אישים שונים.  בין האורחים הקבועים היה גם הנציב העליון סיר ארתור ווקופ.  נתן אלתרמן אף כתב על כך בלגלוג:

    "מדי יום ביומו מתרחש מאורע

    קבלת פני אורחים

    רספשן בלעז

    טחנה עתיקה נזדמנה לנו כאן

     ותהיה למבצר בני אירופה באסיה".

     

    מנדלסון לא ראה את עצמו מחוייב לרעיון הציוני.  בואו לארץ היה מקרי, ולא נבע מאידיאולוגיה.  בשנות הארבעים, לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, היקף ההזמנות ירד באופן חד.  עם התקדמות כוחותיו של רומל במדבר הערבי, אמרה אישתו של מנדלסון, לואיזה שהם לא ברחו מזעמו של הטלר בגרמניה על מנת ליפול טרף לזעמו בפלשתינה, והזוג עקר לסן פנסיצקו, שם נפטר אריק מנדלסון בשנת 1953.

     

    לאחר עזיבת הזוג מנדלסון עבר הבניין מיד ליד, ובשנות השישים אף הושכרה לשגריר הולנד בישראל.  בראשית שנות השבעים נקנתה ההטחנה על ידי קבלן, שרצה להרסה ולבנות במקומה בית מגורים בן ארבע קומות.  הקבלן אף הצליח להשיג צו הריסה לטחנה, אולם ברגע האחרון הצליח צוות ארכיטקטים בראשות דוד קרויאנקר לגבש תוכנית להצלת הטחנה.  סוכם שהטחנה לא תיהרס, אך יתאפשר לבעל המקום להוסיף למבנה תוספות ניכרות.  בנוסף, שונה יעוד הקרקע ואושר לשימוש מסחרי.  בשנות השמונים קנה את הטחנה היזם האמריקאי אדוארד רייכמן, שביצע את עבודות הבניה תוך הקפדה על רמת גימור גבוהה, ובמארס 1987 נחנך מרכז הקניות, הפועל במקום עד היום. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/8/09 21:33:

      לצערי קשה לאזן בין צרכי הפיתוח וצרכי השימור.  לרוב במקרים של אינטרסים סותרים, בעלי ההון גוברים על תומכי השימור.  הפתרון של הטחנה הוא פתרון קלאסי, שבו גם היזם מרויח וגם האתר נשמר.  חבל שזה מקרה חריג יחסית.
        21/8/09 18:15:

      איך אפשר להרוס אתר כל כך יפה?!

      מזל שלא ........