כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פוליטיקה זעירה

    בעיקר על החוויה הפוליטית וקצת על אהבות אחרות-כיצד מתנהלים הדברים במאה ה-21 בין אידאולוגיה למסחר. על האדם כחיה פוליטית, על תרבות ואידאולוגיה. על נושאים שברומו של עולם ועל זוטות מן הקרקעית.

    ארכיון

    0

    עוד סיפור שואה - על קורבנות ותליינים

    27 תגובות   יום רביעי, 22/8/07, 17:09

    מהשריפה הזו אף פעם לא התאוששנו, העיירה עדין בוערת בליבנו. לא משנה אם אבותינו הגיעו מפולין, אנגליה, מרוקו או אתיופיה, השואה מלווה את הדורות השלישי והרביעי כאילו היינו אנו עצמנו ניצוליה. בסקר שנערך על ידי יד ושם לאחרונה תשעה מתוך עשרה בני נוער ציינו כי השואה היא מרכיב משמעותי בזהות שלהם. המשמעות של כך, שעבור בני נוער שנולדו בשנות התשעים של המאה הקודמת, השואה היא הדבק המאחד של החברה הישראלית. לא דת ולא מסורת, לא תרבות מקומית ולא מערכת החינוך. השואה היא היסוד היחיד המשותף כמעט לכל בני הארץ הזו. 

    ואכן רבים מאיתנו גדלו על התפיסה שבכל דור קמים עלינו להשמידנו והערבים והפלסטינאים הם רק עוד חלק בשרשרת ארוכה זו של צוררים. אפילו חג הפסח והקריאה בהגדה, אולי ספר התפילה היחיד שפותח אדם חילוני, הפך לספר התפילה המרכזי ולו בזכות העובדה שהגדת הפסח עוסקת גם היא באתוס המרכזי של עובדת היותנו רדופים. מכיוון שהחילונים לא יכלו לתלות את ישועתם באל כמו בסיפור ההגדה, החלפנו את האל הכול יכול שממנו יבוא עזרנו  ברעיון האומה ובעוצמתנו הצבאית.  

    השואה הפכה להגדת הפסח המודרנית שלנו ולהוויה המגדירה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. כשם שהגדת הפסח והיציאה ממצריים מהוות רגע מכונן בתולדות היהדות והפיכתנו לכדי עם, כך השואה הפכה לגורם המגדיר של זהותנו אנו ולרגע הפיכתנו מחדש לאומה.

    לא במקרה ספרו של אברהם בורג "לנצח את היטלר" עורר כזו מהומה ביציאתו, מחד אנו שבויים בתסביך השואה כאירוע מכונן, מאידך אנחנו לא מוכנים להודות בקשר שבין הקמתה של מדינה יהודית לשואה. אברהם בורג אולי לא ניסח מחשבות חדשות ומהפכניות, אך העובדה שאמר את הדברים הללו מי שהיה יושב ראש הסוכנות ויושב ראש הכנסת, העניקה לדברים נופח שונה וחדש. ספרו מלמד אותנו עד כמה השיח הישראלי נמצא בתהליך של שינוי. אומנם, היו קולות שקראו לתלות אותו על עץ גבוה כבוגד, אך היו גם קולות רבים שמצאו בדבריו שופר לדעותיהם ולגיטימציה להעביר את השואה לספת הפסיכולוג כחלק מהתרפיה הקבוצתית שלנו. 

    החברה הישראלית בחרה בתקומתה, להתנער מכבלי היהדות והדת, כור ההיתוך היהודי בארץ ישראל המתחדשת לא הצליח ליצור תרבות וזהות ישראלית המבוססת על היסטוריה משותפת, הנושא היחיד שהיווה דבק לזהות הישראלית, היא אותה רדיפה, אותה תחושה קדמונית, שכולם רוצים להשמידנו. 

    מהבנה זו, הדרך להפיכתה של השואה לסמל המרכזי בקיומנו, קצרה. בכל אחת מן המלחמות שלנו, צודקות יותר או פחות, הכוח המלכד ותחושת הליכוד נבעו מאיום ההשמדה. הבנה זו מאפשרת לנו להבין כיצד ממשלות ישראל בעשור הראשון לאחר ששת הימים, למרות שרבים בקרבה התנגדו למפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים, העדיפו להעלים עין ולקבל את המתרחש. כי לאיש לא היה את האומץ לקחת את ההחלטה לחזור למה שכונה על ידי אבא אבן לגבולות אוושויץ. אימת השואה לא אפשרה ללכת אחר הרציונל. הראש אמר שאין לאפשר הקמת יישובים בשטחים והלב חתם על אישורי העלייה על הקרקע. 

     

    התפוררותה של החברה הישראלית והפיכתה לאינדבדואליסטית יותר, לא החלישה את המגמה, באופן פרדוקסאלי היא האפילו העצימה אותה. משנפרדה החברה הישראלית מערכיה הקיבוציים הפכה השואה לדבק האחרון המניע את הקולקטיביות הישראלית. זיכרון השואה איננו רק תוצר של דוקטרינציה המוכתבת מגבוה בעזרת טקסים וסמלים. אלא היא גם תוצר של טראומה  משפחתית, שהפכה לטראומה חברתית כוללת. בחברה משוללת ערכים משותפים, הפחד נותר הגורם המלכד. העובדה שהשואה איננה ניתנת ל"הבנה" ואיננה ניתנת להשוואה הפכה אותה לאירוע מבודד, מסתורי א-אנושי.  

     

    ככל שמתמעטים הניצולים והזמן חולף מתום מלחמת העולם השנייה עוצמתה של השואה על חיינו וקיומנו הולכת וגוברת. זו איננה רק תופעה ישראלית, אתה מוצא אותה בקהילות יהודיות באשר הן, בקנדה, ארצות הברית או צרפת. סופו של דור הניצולים חידד את היותנו חלק מן ההיסטוריה הזו, ללא קשר לשאלת המוצא. אם בעבר היה ברור מי הוא ניצול ומי לא, הרי בדור השלישי והרבעי כולנו יהודים ניצולים. עם הזמן מקבלת השואה מימדים תיאטרליים. יותר ויותר יצירות בדיוניות עוסקות בסוגיה מעצימות את השאלה האנושית ומעבירות את השואה ממעמד של זיכרון למעמד מיתי.

     

    דוגמא לשינוי הזה ניתן למצוא ב"נוטות החסד" (LES BIENVEILLANTES) מאת ג'ונתן ליטל, ספר שיצא לפני כשנה בצרפת וייצא לאור בקרוב בישראל בהוצאת כנרת זמורה ביתן. הספר המגולל את עלילותיו של קצין ס.ס בדוי שהיה עד ושותף במהלך שירותו לעשרות זוועות ומעשי אימה ומספר עליהם באופן כמעט נטול רגש. הספר עב הכרס (מעל ל -900 עמודים ) הכתוב בשפה לא קלה ומספר את זיכרונותיו של הקצין, מלא בתיאורים פונוגרפים של דם ומוות, זכה להצלחה החורגת מכל פרופורציה, קטף את כל הפרסים האפשריים בצרפת, ביניהם את פרס הגונקור היוקרתי וזכויותיו נרכשו להפצה בכל העולם. הצלחתו של הספר נובעת בחלקה מן העובדה שקיים צימאון רב להבין את השיגעון האנושי ואת הרצחנות הנאצית והספר מתיימר דרך סיפור פרטי בדיוני להבהיר שאלה זו.  

    הספר מגולל את סיפורו של רוצח, איש מן הישוב לפני המלחמה וכזה גם אחריה, שהופך במהלכה לרב מרצחים. הוא זכה להצלחה כבירה בעיקר בגלל שהוא מאפשר לכל קורא להציץ לנפשו של נאצי ולהבין אותו וכמעט לחוש אמפתיה כלפיו. טענתו המרכזית של הספר, כל אחד מאיתנו יכול להפוך לרב מרצחים.

     

    הצלחתו האדירה של הספר הוא הוכחה לכך שלא רק בישראל ממשיכה השואה ומלחמת העולם השנייה להוות נושא מרכזי שמעניין ומעסיק רבים. אך השאלה המעניינת היא כיצד מחוץ לחברה הישראלית קוראים כיום את תולדות המלחמה ההיא. הספר הזה לטעמי הוא הוכחה לכך. שבעוד אנו ממשיכים להתבצר בתחושת הרדיפה הקולקטיבית ובעמדת הקורבן. בתפישה האירופאית הגבול בין התליין לקורבן הולך ומצטמצם. הקורבן של אתמול יכול להיות התליין של מחר.

    הפילוסופיה של הספר מתרכזת במשפט אחד קטן המסכם את אותו עיקרון של "הבנאליות של הרוע", מתוך דבריו של הקצין הנאצי המגולל את סיפורו, ואומר "הודו לאל שלא נולדתם בתקופה בה רצחו את נשותיכם וילדיכם או שאתם נתבקשתם לרצוח ילדים ונשים של אחרים". כאילו בכך מסתכם הכול. אין שאלה מוסרית אלא רק שאלה של נסיבות. זו גם, נורת אזהרה נוספת לנו כחברה, אנו יכולים לראות בעצמנו קורבנות ונרדפים, אך מבחינתו של העולם, שעון החול שלנו כקורבנות אוזל.       

    דרג את התוכן:

      תגובות (27)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/7/08 15:11:

      מוליק

      מצויין ומעניין כהרגלך בקודש!

      אישית אני חושב שעם כאומה לא נדע להתקדם מעבר לתחושת הנרדפות סופנו יהיה להתפרק. כי תחושה והכרה זו אינה רק לא רלוונטית במציאות יומינו, היא גם מגיעה ומובילה לנקודות חולשה, חוסר אונים, נבדלות, דלות ואינה מאפשרת בניית ערכים, קידמה, וחזון. כי הרי לקורבן אין עתיד, ולכן אין חזון.

      a vicious circle indeed

      כוכב!

      אורי 

        12/7/08 14:50:
      ניסיתי. את התגובה המלאה של מנואל ניתן לקרוא בפתיחת התגובה לציטוט. 
        12/7/08 14:48:

      צטט: מנואל-אמיר 2008-07-11 22:07:56

      כתבת:

       

      - החברה הישראלית בחרה בתקומתה, להתנער מכבלי היהדות והדת 

      - יש תחושה קדמונית, שכולם רוצים להשמידנו

        

      - השואה הפכה  לסמל המרכזי בקיומנו

        

      - השואה הפכה להגדת הפסח המודרנית שלנו

        

      -לאיש לא היה את האומץ לקחת את ההחלטה לחזור לגבולות אוושויץ. 

      -בתפישה האירופאית הגבול בין התליין לקורבן הולך ומצטמצם. הקורבן של

      אתמול יכול להיות התליין של מחר.  

      -מבחינתו של העולם, שעון החול  שלנו כקורבנות אוזל

         לדעתי השואה לא נלמדת בדרך הנכונה, על המשמעויות הערכיות /מוסריות שלה. במקום זה שולחים את הנוער לטיול אושויץ כדי שיספוג חוויה רגשית חזקה שבגלל חוסר ההתעסקות במהות, החוויה מתועלת ומקבעת את תחושות הקורבן.  

      זיכרון השואה כפי שהוא היום , הינו בעיקר תוצר של דוקטרינציה  מגבוה בעזרת טקסים וסמלים. ובעיקר בגלל זה היא הפכה לטראומה חברתית כוללת.

      מצד שני אין המדינה דואגת לניצולים מבחינה חומרית לכן ההתנהלות של המדינה גורמת לי לדזוננס ותחושתי היא שיש פה ניצול של השואה לצרכים פוליטים/מדיניים. וכפי שאמרת שעון החול אוזל לכן צריך להחליף תקליט.

       

       


        11/7/08 22:07:

      כתבת:

       

      - החברה הישראלית בחרה בתקומתה, להתנער מכבלי היהדות והדת 

      - יש תחושה קדמונית, שכולם רוצים להשמידנו

        

      - השואה הפכה  לסמל המרכזי בקיומנו

        

      - השואה הפכה להגדת הפסח המודרנית שלנו

        

      -לאיש לא היה את האומץ לקחת את ההחלטה לחזור לגבולות אוושויץ. 

      -בתפישה האירופאית הגבול בין התליין לקורבן הולך ומצטמצם. הקורבן של

      אתמול יכול להיות התליין של מחר.  

      -מבחינתו של העולם, שעון החול  שלנו כקורבנות אוזל

         לדעתי השואה לא נלמדת בדרך הנכונה, על המשמעויות הערכיות /מוסריות שלה. במקום זה שולחים את הנוער לטיול אושויץ כדי שיספוג חוויה רגשית חזקה שבגלל חוסר ההתעסקות במהות, החוויה מתועלת ומקבעת את תחושות הקורבן.  

      זיכרון השואה כפי שהוא היום , הינו בעיקר תוצר של דוקטרינציה  מגבוה בעזרת טקסים וסמלים. ובעיקר בגלל זה היא הפכה לטראומה חברתית כוללת.

      מצד שני אין המדינה דואגת לניצולים מבחינה חומרית לכן ההתנהלות של המדינה גורמת לי לדזוננס ותחושתי היא שיש פה ניצול של השואה לצרכים פוליטים/מדיניים. וכפי שאמרת שעון החול אוזל לכן צריך להחליף תקליט
        11/7/08 20:52:

      המלצת קריאה נוספת לכל המתעניינים בנושא.
        6/7/08 15:27:

      צטט: ד ל י ה 2008-07-05 22:36:00


      ציטוט מתוך הערך כצאן לטבח בוויקיפדיה:

       

      "בעיקר ריחפה לפני עיני כל הזמן הנוסחה, המזעזעת אותי כל אימת שאשמענה, על אודות הליכתנו 'כצאן לטבח יובל' – נוסחת סלף המוכיחה מדי-פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי להשמדה הפיזית ואפשרה אותה".

       

      כל כך מדויק, עד היום אני מצטמרר מהממשפט, שלא הבנתי את משמעותו לחיים ולניצולים כילד. על עובדת הליכתם כצאן לטבח. 

       

        5/7/08 22:36:


      ציטוט מתוך הערך כצאן לטבח בוויקיפדיה:

       

      "בעיקר ריחפה לפני עיני כל הזמן הנוסחה, המזעזעת אותי כל אימת שאשמענה, על אודות הליכתנו 'כצאן לטבח יובל' – נוסחת סלף המוכיחה מדי-פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי להשמדה הפיזית ואפשרה אותה".

       

        5/7/08 22:20:

      צטט: מוליק בנטמן 2008-07-05 21:33:44


      דליה תודה רבה על התגובה הארוכה והחשובה

      ברור לי שזה לא כל הסיפור וברור לי שהיו גם התייחסויות שליליות לניצולים

      שהיו גלותיים ושהלכו כצאן לטבח.

      אך עם זאת גם היה שקט נורא.

      בצרפת היהודים שחזרו לאחר המלחמה, בחרו, כמעט כולם,  בשתיקה

      יש יאמרו כי מבושה, יש שיאמור כי  מן צורך להשתלב כנורמלי בהווה.

      אך אני מאמין שהתהליך היה דואלי אצל רבים ושכל מקרה היה שונה.

      כמובן שאני מקבל את התיקון שלך והמון תודה על הדברים. 

       

      מוליק, אני מתנצלת ומקווה שלא אתפס כטרחנית.

      מיתוס השתיקה של הניצולים בארץ הופרך במחקרים שנעשו על התקופה ההיא.

      הנה מאמרה החשוב של פרופ' חנה יבלונקה: ציירים ניצולי שואה בישראל - היבט נוסף לשתיקה שלא הייתה.

      ציטוט ממנו:

       

      "רבים מן החוקרים הניחו שניצולי השואה סכרו את פיהם בהגיעם ארצה ולא סיפרו על המוצאות אותם בתקופת השואה. התופעה הזאת כונתה "השתיקה הגדולה" או "קשר השתיקה". קבלתה כפשוטה של ההנחה הזאת בדבר שתיקתם של הניצולים מבטלת לאלתר כל אפשרות של מאבק מצדם על חלקם בעיצוב התרבות הישראלית המתהווה. ואולם אם בודקים לעומקה את השתלבותם של הניצולים בארץ מתבררת תמונה אחרת מורכבת יותר

      ודרמטית יותר. למען האמת – לא היתה שתיקה! היה דיבור עז ולא רק באופן מילולי".

       

      גם אבי ז"ל, בני וירצברג, השמיע קול צלול וברור בספרו האוטוביוגרפי - 

      "מגיא ההריגה לשער הגיא" - אבל לא היה מי שיקשיב לו.

        5/7/08 21:33:


      דליה תודה רבה על התגובה הארוכה והחשובה

      ברור לי שזה לא כל הסיפור וברור לי שהיו גם התייחסויות שליליות לניצולים

      שהיו גלותיים ושהלכו כצאן לטבח.

      אך אם זאת גם היה שקט נורא.

      בצרפת היהודים שחזרו לאחר המלחמה, בחרו, כמעט כולם,  בשתיקה

      יש יאמרו כי מבושה, יש שיאמור כי  מן צורך להשתלב כנורמלי בהווה.

      אך אני מאמין שהתהליך היה דואלי אצל רבים ושכל מקרה היה שונה.

      כמובן שאני מקבל את התיקון שלך והמון תודה על הדברים. 

        5/7/08 12:11:

      מוליק, זה לא מדויק.  אני מצטטת פה קטע שכתבתי במקום אחר:

       

      עמוס עוז כתב בספרו "סיפור על אהבה וחושך" כי "אנשי היישוב הוותיקים
      התייחסו לאודים המוצלים ברחמים ובסלידה
      ". הוא גם פירט את הנימוקים
      לקביעה זו. וירצברג חתר לתיקון ההתייחסות הזאת מצד אנשי הארץ. רבקה
      גורפיין מיטיבה לתאר את המחיצה שניצבה אז בין הניצולים לבין לשאר העם:
      "רצה הגורל המכבד נועזים ומגן על אמיצי לבב, כי אלה שהשלימו עם מותם
      והלכו לקראתו אלפי פעמים - נותרו כדגל מתנוסס על חורבות, כנושאי אגדה
      גדולה. מה רב הצער כי לא תמה דרכם הקשה גם כיום,[5] אחרי שהעפילו למקור
      כוחם למגדלורם, אשר לאורו נמשכו מכל המעמקים; שזורים בדמיהם זכרונות
      והדים שיהוו בשבילם גם מעמסה וגם נכס. דרוש מאמץ רב, גם שלנו וגם שלהם,
      על מנת להפיל את המחיצה שהצמיח העבר, עברם המיוחד, אשר לנו אין חלק
      בו."[6]

      ותגובה לאחד ממאמריי (בהשמטות קלות מפאת אורך התגובה):


      דליה שלום,

      המאמר היה מעניין ומאוד מרגש, מצטערת על הסבל הנוראי של חייך. גם אני
      בת לניצולי שואה, אבל אני גם דור ראשון של השואה. נולדתי כמעט בסוף
      המלחמה [...] אני לא זוכרת אוירת דיכאון בבית. הורי היו מארחים את
      חבריהם ניצולי השואה שהיו כמו משפחה שלנו. ואבי היה מוציא את האקורדיון
      ומנגן בו שירים רוסיים [...]

      אבל עברתי סבל קשה לאו דוקא ממשפחתי ניצולת השואה, אלא דוקא מהיישוב
      הותיק בארץ.
      אני הילדה בת ה-5 שעלתה לארץ בשנת 1949 הייתי אשמה שיהודים הלכו "כצאן
      לטבח" למשרפות. שנים לא ידעתי מה זה בכלל. אבל הנימה בה הדברים נאמרו
      לי הייתה בוז. את זה קלטתי וזה נשאר בתוכי.
      גרנו בשכונה של ותיקים, והגננת הייתה כמובן עולה ותיקה, וכל הילדים היו
      ילידי הארץ ורק אני הייתי "אוד מוצל". לא ידעתי אפילו מה זה. אבל ידעתי
      שזה משהו לא טוב. ואחר כך בבית הספר גם המורים והתלמידים, נתנו לי
      להרגיש שאני אשמה בשואה.
      זה התבטא בכל מיני הערות נבזיות שאני עולה חדשה ומשם, ובעיקר איך לא
      התגוננתי. ובאמת היו לי כל מיני מחשבות נקמה בנאצים עם עלילות סבוכות.


      בנוסף, לחוסר מזלי, בגלל שהייתי עולה משם, הייתה לי גם דודה חלוצה
      ותיקה שמאוד השפיעה על אמי. וגם היא הייתה בעניין שאני צריכה מייד
      להיות ישראלית כמו כולם. אז באמת הייתי. אין לי מבטא זר, וכולם בטוחים
      שנולדתי בארץ. אבל לא...
      יש בי ספליט של שם וכאן. האנשים שחזרו מהגהינום של השואה היו יותר
      טובים אלי, מהאנשים שהכרתי בארץ מהיישוב הישן. האנשים משם אהבו אותי,
      האנשים בארץ שנאו אותי. עד היום אני לא מרגישה שייכת למדינה. או לשום
      מקום בעולם. בתחושה שלי אני פליטה, היכן שיזרקו אותי אני אסתדר. שם היה
      טוב ופה זה רע.

      יצא לי לגור מספר שנים בניו יורק. דבר שהתגלה כחוויה מתקנת לגבי. אי
      אפשר לתאר כמה חום ואהבה קבלתי שם. אנשים שם באמת אוהבים ומעריכים אותך
      בהתאם לכישורים שלך. לא משנה מתי הגעת לשם. אם לא הייתי חיה במדינה
      אחרת לא הייתי יודעת כמה אנשים בארץ רעים לעולים חדשים.

      לא פעם אני חושבת שהורי היו צריכים להגר לארה"ב. אבי היה מסתדר שם הרבה
      יותר טוב מאשר בארץ. חיי היום יום שם יותר הוגנים.

      למרות תחושת חוסר השייכות אני מעדיפה לגור כאן. פה אני מבינה את החיים
      הכי טוב.

      מירה.

      למירה שלום,

      קראתי את סיפורך בעניין רב. אני למדתי על גישת בני היישוב הוותיק כלפי
      ניצולי השואה רק בבגרותי, ולאחרונה יותר ויותר. אבי "מחק" את זהותו
      הגלותית והפך ל´צבר´ מושלם. אנשים היו משוכנעים שנולד בארץ ואף שאינו
      אשכנזי (היה לו עור שזוף), והוא מת כשהייתי בת 10. אמי היא ממוצא תימני - כך שלא הרגשתי
      ולא ידעתי דבר על מה שסיפרת פה עד שבגרתי.
      האווירה והיחס שתיארת, שהופנו כלפי ניצולי השואה, מעוררים כאב, תסכול
      ואף כעס
      . אבל מנחם לדעת שהייתה לך בביתכם ילדות שמחה ונורמלית.

      בברכה,
      דליה

        5/7/08 11:41:

      צטט: ד ל י ה 2008-07-04 00:11:58

      צטט: st_s 2008-07-03 23:58:01

      צטט: ד ל י ה 2008-06-23 19:20:17

      תחושת הנרדפות מחלחלת כה עמוקות עד שחיילים, למשל, מתעללים בעצירים פלסטינאים, כי הבא להרגך השכם להרגו. מקדימים רפואה למכה... או שבני נוער יוצאים לקניון ירושלמי לעשות לינץ' בבני נוער ערביים. במקום שנפיק מהשואה לקחים הומניסטיים הפכה תחושת הנרדפות לדורסנות - גם בינינו לבין עצמנו (אמנם אני מכלילה אבל זו הרוח הכללית שנותנת את הטון).

       

       


      לדעתי העם היושב בציון הפיק מזכר השואה שני דברים:

      1. הקרבן מצא עצמו מזדהה עם המקרבן.

      2. הקרבן התאהב בתפקיד הקרבן ולא יהיה מוכן לוותר עליו לעד.

      אולי כי לא הקשיבו באמת לקולו של הקורבן אלא התפלשו ברוע. "התליין מעניין יותר מהקורבן" (ג'ונתן ליטל). הישוב היהודי והמדינה בראשית דרכה היו אטומים לעדויות הניצולים. רק משפטו של התליין אייכמן החל לפתוח את הלבבות. שאול פרידלנדר כתב על "קיטש ומוות", חנה ארנדט התעסקה בבנאליות של הרוע. מרוב שהתפלשנו בפולחן הרוע, הוא דבק בנו.

       

       

      כל תקופה משתמשת בעבר בהתאם לצרכיה ומתמודדת אתו שונה במרחק הזמן. השתיקה שרתה לא תמיד רק את מדינת ישראל אלא גם רבים מן הקורבנות. לא בכל ניתן לדוש במהירות ולא כל דבר ניתן לרפא. ההדחקה עצמה היא חלק חשוב ממנגנוני הגוף ומהגנותיו.

        4/7/08 00:11:

      צטט: st_s 2008-07-03 23:58:01

      צטט: ד ל י ה 2008-06-23 19:20:17

      תחושת הנרדפות מחלחלת כה עמוקות עד שחיילים, למשל, מתעללים בעצירים פלסטינאים, כי הבא להרגך השכם להרגו. מקדימים רפואה למכה... או שבני נוער יוצאים לקניון ירושלמי לעשות לינץ' בבני נוער ערביים. במקום שנפיק מהשואה לקחים הומניסטיים הפכה תחושת הנרדפות לדורסנות - גם בינינו לבין עצמנו (אמנם אני מכלילה אבל זו הרוח הכללית שנותנת את הטון).

       

       


      לדעתי העם היושב בציון הפיק מזכר השואה שני דברים:

      1. הקרבן מצא עצמו מזדהה עם המקרבן.

      2. הקרבן התאהב בתפקיד הקרבן ולא יהיה מוכן לוותר עליו לעד.

      אולי כי לא הקשיבו באמת לקולו של הקורבן אלא התפלשו ברוע. "התליין מעניין יותר מהקורבן" (ג'ונתן ליטל). הישוב היהודי והמדינה בראשית דרכה היו אטומים לעדויות הניצולים. רק משפטו של התליין אייכמן החל לפתוח את הלבבות. שאול פרידלנדר כתב על "קיטש ומוות", חנה ארנדט התעסקה בבנאליות של הרוע. מרוב שהתפלשנו בפולחן הרוע, הוא דבק בנו.

       

        3/7/08 23:58:

      צטט: ד ל י ה 2008-06-23 19:20:17

      תחושת הנרדפות מחלחלת כה עמוקות עד שחיילים, למשל, מתעללים בעצירים פלסטינאים, כי הבא להרגך השכם להרגו. מקדימים רפואה למכה... או שבני נוער יוצאים לקניון ירושלמי לעשות לינץ' בבני נוער ערביים. במקום שנפיק מהשואה לקחים הומניסטיים הפכה תחושת הנרדפות לדורסנות - גם בינינו לבין עצמנו (אמנם אני מכלילה אבל זו הרוח הכללית שנותנת את הטון).

       

       


      לדעתי העם היושב בציון הפיק מזכר השואה שני דברים:

      1. הקרבן מצא עצמו מזדהה עם המקרבן.

      2. הקרבן התאהב בתפקיד הקרבן ולא יהיה מוכן לוותר עליו לעד.

        23/6/08 19:20:

      תחושת הנרדפות מחלחלת כה עמוקות עד שחיילים, למשל, מתעללים בעצירים פלסטינאים, כי הבא להרגך השכם להרגו. מקדימים רפואה למכה... או שבני נוער יוצאים לקניון ירושלמי לעשות לינץ' בבני נוער ערביים. במקום שנפיק מהשואה לקחים הומניסטיים הפכה תחושת הנרדפות לדורסנות - גם בינינו לבין עצמנו (אמנם אני מכלילה אבל זו הרוח הכללית שנותנת את הטון).

        23/6/08 18:13:

      הטישטוש בין התליין לקורבן והפיכתם של כולם לבני אדם המסוגלים לרע ביותר, מאפשרת לתליינים ולקורבנות של אתמול להחליף תפקידים ולכן לנו אסור להאחז לנצח בתפקיד הקורבן כי הוא ישמש וכבר משמש נגדנו. אני לא חסיד גדול של הגישה שאומרת שהאנטישמי נמצא מתחת למעטה הדקיק של כל אחד ואל לנו לתת לה להכתיב את המציאות של קיומנו ולהתסגר מן העולם.

      צטט: קנולר 2008-06-23 17:54:32

      מישהו העביר לי לא מכבר מייל שבו כתוב כי "אירופה לא יכולה לשכוח לישראל את השואה". וחברה של סבתי הייתה אומררת: "שימותו כל הגויים". התפיסה שלנו בחו"ל כקלגסים, ככובשים מקלה מאד על המצפון האירופי ומצדיקה את התעוררות האינטישמיות שדוכאה במשך כמה עשורים. כשאתה שומע בבי.בי.סי שאנחנו נדרשים לצאת מעזה, בא לי לצרוח, יא דבילים, כבר יצאנו וזה הם שצולפים בנו. 

       

      זה לא מקרה שהספר זכה להצלחה באירופה, סוף סוף מישהו הבין גם את התליין. אנחנו לא חייבים לשתף עם זה פעולה. בפולניה של אחרי המלחמה היו פוגרומים על קע עלילת הדם העתיקה של שימוש בדם ילדים למצות של פסח. בספרד יש גם כיום אנשים שיודעים בוודאות כי בעיירה מסוימת, לפני חמש מאות שנה נחטף ילד למטרה זו.

       

      חבר סיפר לי לא מכבר, כי חברתו הגויה, שהייתה משתכרת מעט, הייתה מתחילה לקלל את היהודים. הבחורה היא קנדית משכילה ביותר.אישה ענינת טעם ומנומסת. אבל תגרד שכבה אחת דקה וייצא השד האנטישמי. לכן יש לחזור למילותיו של בן גוריון לא חשוב מה הגויים חושבים, חשוב מה היהודים עושים.

       

        23/6/08 17:54:

      מישהו העביר לי לא מכבר מייל שבו כתוב כי "אירופה לא יכולה לשכוח לישראל את השואה". וחברה של סבתי הייתה אומררת: "שימותו כל הגויים". התפיסה שלנו בחו"ל כקלגסים, ככובשים מקלה מאד על המצפון האירופי ומצדיקה את התעוררות האינטישמיות שדוכאה במשך כמה עשורים. כשאתה שומע בבי.בי.סי שאנחנו נדרשים לצאת מעזה, בא לי לצרוח, יא דבילים, כבר יצאנו וזה הם שצולפים בנו. 

       

      זה לא מקרה שהספר זכה להצלחה באירופה, סוף סוף מישהו הבין גם את התליין. אנחנו לא חייבים לשתף עם זה פעולה. בפולניה של אחרי המלחמה היו פוגרומים על קע עלילת הדם העתיקה של שימוש בדם ילדים למצות של פסח. בספרד יש גם כיום אנשים שיודעים בוודאות כי בעיירה מסוימת, לפני חמש מאות שנה נחטף ילד למטרה זו.

       

      חבר סיפר לי לא מכבר, כי חברתו הגויה, שהייתה משתכרת מעט, הייתה מתחילה לקלל את היהודים. הבחורה היא קנדית משכילה ביותר.אישה ענינת טעם ומנומסת. אבל תגרד שכבה אחת דקה וייצא השד האנטישמי. לכן יש לחזור למילותיו של בן גוריון לא חשוב מה הגויים חושבים, חשוב מה היהודים עושים.

        6/9/07 07:33:

       

      צטט: רנרט 2007-09-01 10:06:56

      שישים שנה, פחות מאורך חייו של אדם רגיל,עברו מאז השואה ומלחמת העולם.זה כלום.השואה אינה היסטוריה, היא הווה,אירוע שמסתיים כרגע.אנחנו נמצאים ברגע שבו החולה מתעורר מההרדמה והרופא מודיע לו שכרתו לו רגל(או שתיים?או את הנשמה?או את המוח?לא יודע.העתיד יראה).זה עוד לא פוסט טראומה,זה לחוות את הטראומה.נראה לי ברור שמלחמת העולם השניה והשואה הן קו פרשת המים של ההיסטוריה האנושית, וכמובן היהודית. יש העולם שלפני, ויש העולם של אחרי. אבל מה זה,ומה זה אומר, ומה ההשלכות, ואיך השתנה העולם והמין האנושי בעקבות הטראומה - עוד יקח כמה מאות שנים להבין.

      השינויים שחלים על העולם כתוצאה מהטראומה של מלחמת העולם השנייה הם רבים

      אחד מהם הוא המעבר מסיפורו של הניצול והקורבן היהודי

      אל ה"קורבן" הגרמני. כיום גם הגרמנים חשים קורבנות של הנמאצים. כאילו היו הנאצים ייצורים מהעולם הי\חיצון שהשתלטו על גרמניה לתקופה ונעלמו כלעומת שבאו.

      גם סיפורי הבדיה על השואה הופכים את היחס של הדור הצעיר אל השואה מאירוע חיי למיתוס מכונן.

       

        1/9/07 10:06:
      שישים שנה, פחות מאורך חייו של אדם רגיל,עברו מאז השואה ומלחמת העולם.זה כלום.השואה אינה היסטוריה, היא הווה,אירוע שמסתיים כרגע.אנחנו נמצאים ברגע שבו החולה מתעורר מההרדמה והרופא מודיע לו שכרתו לו רגל(או שתיים?או את הנשמה?או את המוח?לא יודע.העתיד יראה).זה עוד לא פוסט טראומה,זה לחוות את הטראומה.נראה לי ברור שמלחמת העולם השניה והשואה הן קו פרשת המים של ההיסטוריה האנושית, וכמובן היהודית. יש העולם שלפני, ויש העולם של אחרי. אבל מה זה,ומה זה אומר, ומה ההשלכות, ואיך השתנה העולם והמין האנושי בעקבות הטראומה - עוד יקח כמה מאות שנים להבין.
        26/8/07 19:02:

       

      צטט: ananim 2007-08-26 16:51:59

      ככל שעובר הזמן, הקשר בין מה שארע בשואה בפועל לבין האופן בו היא נתפסת על ידי הדורות החדשים הולך ונעשה קלוש יותר ויותר. הפכנו את השואה, כמו שבורג כותב בספרו, למכשיר למתן לגיטימציה להתנהגות גזענית כלפי כל מי שאיננו יהודי. השואה הפכה לתעודת פטור בעבור הישראלי מכל מחוייבות לפעילות מוסרית-מצפונית כשהדבר איננו נוגע לנו: ארמניה, בוסניה, דרפור. הפכנו אלופי העיוות. במקום להיות אלה הנושאים את דגל המוסריות ותחת להתגייס לכל מאבק שנואו קידום זכויות האדם - אנחנו רוחצים בנקיון כפינו "לנו היתה שואה משלנו" כל היתר, בעיה שלכם.

       

      ככל שזה תלוי בי - ויתרתי על "מסע" לפולין ולא אתן אישור לילדיי להצטרף לטיולי שואה שכל מטרתם היא לחנך את ילדי לצרות אופקים ותחושת נרדפות על ידי כל העולם.

       

      יפה כתבת!!

       

      העלית שני נושאים חשובים

      אחד הפטור המצפוני שלנו מלדאוג לצרותיהם של אחרים

      והשני הצטמצמות האופק החינוכי.

      לשאלה הראשונה לצערנו התשובה כרוכה בניהול מדיניות החוץ של מדינה קטנה ותלותית

      שאיננה מעוננינת לעלות את חמתו של איש או לפגוע בעיסקאות ביטחוניות ומכירת נשק על ידי התעסקות בזוטות והשני כיצד נהפך הזיכרון כאשר הוא מוכתב על ידי המדינה לבליל של צדקנות וקיבעון. שלא לדבר על כך שעל פי הרושם שאני קיבלתי מכתבות על מסעות לפולין של בני נוער, המסרים שמועברים אינם תמדים הראויים, גם אם הכוונות טובות. והמסעות לפולין הופכים למסעות צדקנות, מוות והורמונים.  

        26/8/07 16:51:

      ככל שעובר הזמן, הקשר בין מה שארע בשואה בפועל לבין האופן בו היא נתפסת על ידי הדורות החדשים הולך ונעשה קלוש יותר ויותר. הפכנו את השואה, כמו שבורג כותב בספרו, למכשיר למתן לגיטימציה להתנהגות גזענית כלפי כל מי שאיננו יהודי. השואה הפכה לתעודת פטור בעבור הישראלי מכל מחוייבות לפעילות מוסרית-מצפונית כשהדבר איננו נוגע לנו: ארמניה, בוסניה, דרפור. הפכנו אלופי העיוות. במקום להיות אלה הנושאים את דגל המוסריות ותחת להתגייס לכל מאבק שנואו קידום זכויות האדם - אנחנו רוחצים בנקיון כפינו "לנו היתה שואה משלנו" כל היתר, בעיה שלכם.

       

      ככל שזה תלוי בי - ויתרתי על "מסע" לפולין ולא אתן אישור לילדיי להצטרף לטיולי שואה שכל מטרתם היא לחנך את ילדי לצרות אופקים ותחושת נרדפות על ידי כל העולם.

       

      יפה כתבת!!

        25/8/07 09:34:

       

      צטט: mouli bentman 2007-08-25 00:49:51

      אני חושב שהתושבה לשאלתך נמצאת בגוף הדברים

      כמו במקרה של דרום אפריקה בשנות השמונים, כך גם במקרה של תורכיה,

      ישראל פועלת מתוך מכלול האינטרסים שלה לשימור היחסים עם התורכים ואיש איננו מעוניין להכעיס את התורכים, בשם איזה טבח קטנטן לפני קרוב למאה שנה.

      העולם כולו נהג כך במקרה של רואנדה במקה של דרפור וכך הלאה.

       

      אולי כאן כדאי לנו ללמוד מהגרמנים  שהיו בעלי אינטרסים ?  

      הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין מפקד הכוחות

      הגרמנים פה באזור ויועץ בכיר למושל ג'מל פשה  (פרטים בויקפדיה) , היה עד לטבח ותוצאותיו .  בספר זכרונותיו  עם התורכים אל תעלת סואץ, ( בהוצאה לאור משרד הביטחון) הוא מגנה את השיטה ואת הטבח שפגעו בחפים מפשע

      אבל טוען ש"הארמנים התחילו" בפרובוקציות, בסיוע לרוסים והם  למעשה הביאו עליהם את האסון .

       

       

        25/8/07 01:08:

       

      צטט: איירבוס-max 2007-08-25 00:54:13

      מאז ומעולם - הניצול הציני של השואה, בצד הפרברסיה שב"העולם כולו נגדנו ותמיד", היוו הצדקה טבעית כביכול לעוולות מבית מדרשנו הצבאי וגם האזרחי.

      יותר מכולם "היטיב" טומי לפיד לייצג את הקו הזה, באומרו:

      "אחרי השואה מותר לנו להיות משוגעים לגמרי!"

      (אינני מתחייב על הציטוט המדוייק, אבל בזו הרוח).

       

      אז בשם השואה ממשיכים לעכב כאן אפשרות חיים נורמליים ושלווים, מחפשים עימותים עם כל מי שלא מצדיע כל הזמן למיליטריזם שלנו, והורסים גם את עתיד ילדינו.

       

      אגב:

      בנק לאומי כבר שחרר את כל כספי הנספים בשואה שבמרתפיו?

      (אחרי שהשווייצרים המנוולים כבר עשו זאת...).

      שנים לחמו נגד הבנקים שמסתירים חשבונות רדומים

      ואז לבסוף לגלות שגם כאן זה התרחש. הרי אין סוף לציניות.

      מותר לנו להיות משוגעים (אולי) אך השאלה היא מי משלם את מחיר השיגעון.

      אנו ממשיכים להיות הקורבנות העיקריים של הטראומה שלנו.

      דוגמא מאלפת לפער בין שיגעון והגיון הייתה בהסכם השילומים שנחתם בין ישראל לגרמניה שנים כה ספורות לאחר תום המלחמה. בן גוריון הבין שזו הדרך לבנות את מדינת ישראל למרות הכל,  בעוד בגין המשיך לראות בכך מעשה בגידה. צריך לדעת להסתכל על המציאות נכוחה ולא רק להיות אידאליסטים. ריאל פוליטיק מוסרי ותבוני.   

        25/8/07 01:01:

       

      צטט: בבילון5 2007-08-24 00:15:18

      מהשריפה הזאת יש לנו כווייה גדולה, זו טראומה גדולה מאוד וקשה להבנה.

      לפחות עבורי עדיין אחרי הרבה התעסקות ולמידה ומשלחת וקריאה במיוחד פרימו לוי.

      ליל הסדר הפכו לחג משפחתי וההגדה, והמצה הם כבר לא סמלים.  

      אני חושבת שלכל אומה או לאום יש את מה שמגדיר אותה ואצלנו השואה היא חלק מההגדרה שלנו. מהזהות שלנו. הבאנליות של הרוע, זה הקלות הבלתי נסבלת שלו. זה ניסוי הצייתנות (אני חושבת של מילגרום?) זה משהו שאני לא יכולה להבין. בגידה מוחלטת בהגיון. באני מאמין. רקבון מוחלט. תחושות לאחר קריאה.

       

       

       

       

      לא ניתן להבין באופן מלא אירועים מן הסוג הזה

      אפילו אלו שחוו אותם על בשרם, רובם יצאו פצועים

      ומצולקים אך לא בהכרח עם הבנה.

      מעטים האנשים שיכלו לתת לאירוע כזה משמעות.

      פרימו לוי הוא דוגמא לאדם שהצליח להתבונן באימה הזו באופן ראציונלי

      ולתאר את אשר קורה לאדם כאשר הוא נקלע למצב כזה.

      ההבנה שגם הקורבן הופך לאדם לא מוסרי מתוקף הנסיבות היא הבנה בלתי ניתנת לעיקול.

      זו גם הסיבה המרכזית מדוע לקח כל כך הרבה שנים עד שתרגמו את "הזהו אדם" לעברית והחלו ללמד את הספר בבתי הספר.

      בספר שתארתי "המטיבות" מסה ג'ונתן ליטל לעשות את אותו מהלך לגבי התליינים. בצורה אפקטיבית ומצמררת, שמועררת אי נוחות.

      השואה היא שם, היא חלק מההיסטוריה שלנו וחלק מהחיים שלנו. אך כאשר היא הופכת לחלק כה מרכזי בזהות של יחידים כאומה ולחלק כה מהותי של התגובות שלנו כמדינה, צריך לשאול שאלות.

        25/8/07 00:54:

      מאז ומעולם - הניצול הציני של השואה, בצד הפרברסיה שב"העולם כולו נגדנו ותמיד", היוו הצדקה טבעית כביכול לעוולות מבית מדרשנו הצבאי וגם האזרחי.

      יותר מכולם "היטיב" טומי לפיד לייצג את הקו הזה, באומרו:

      "אחרי השואה מותר לנו להיות משוגעים לגמרי!"

      (אינני מתחייב על הציטוט המדוייק, אבל בזו הרוח).

       

      אז בשם השואה ממשיכים לעכב כאן אפשרות חיים נורמליים ושלווים, מחפשים עימותים עם כל מי שלא מצדיע כל הזמן למיליטריזם שלנו, והורסים גם את עתיד ילדינו.

       

      אגב:

      בנק לאומי כבר שחרר את כל כספי הנספים בשואה שבמרתפיו?

      (אחרי שהשווייצרים המנוולים כבר עשו זאת...).

        25/8/07 00:49:

      אני חושב שהתושבה לשאלתך נמצאת בגוף הדברים

      כמו במקרה של דרום אפריקה בשנות השמונים, כך גם במקרה של תורכיה,

      ישראל פועלת מתוך מכלול האינטרסים שלה לשימור היחסים עם התורכים ואיש איננו מעוניין להכעיס את התורכים, בשם איזה טבח קטנטן לפני קרוב למאה שנה.

      העולם כולו נהג כך במקרה של רואנדה במקה של דרפור וכך הלאה.

       

        24/8/07 21:45:

       ואחרי כל מה שפרטת  אני לא מבין (או מסרב להבין ? ) למה אנו מתכחשים "רשמית" לשואה הארמנית .

      ממש היום בעיתון הארץ.

      http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=897002&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0

      (פרט ליוסי שריד  שבהיותו שר החינוך שגינה אותה בחצי פה ומייד ננזף )  

      זאת שואה שאלה שאנו מכנים אבות הציוניות  ויש רחובות וישובים על שמם היו עדים לה (דיזנגוף, רופין ,מרדכי בן הלל הכהן וכובן האהרונסונים ) ואפילו דווחו עליה ביומניהם ובזכרונותיהם .

       אולי חוששים שתורכיה תנטוש אותנו כמו אירן ? בודדים במרחב הערבי

        24/8/07 00:15:

      מהשריפה הזאת יש לנו כווייה גדולה, זו טראומה גדולה מאוד וקשה להבנה.

      לפחות עבורי עדיין אחרי הרבה התעסקות ולמידה ומשלחת וקריאה במיוחד פרימו לוי.

      ליל הסדר הפכו לחג משפחתי וההגדה, והמצא הם כבר לא סמלים.  

      אני חושבת שלכל אומה או לאום יש את מה שמגדיר אותה ואצלנו השואה היא חלק מההגדרה שלנו. מהזהות שלנו. הבאנליות של הרוע, זה הקלות הבלתי נסבלת שלו. זה ניסוי הצייתנות (אני חושבת של מילגרום?) זה משהו שאני לא יכולה להבין. בגידה מוחלטת בהגיון. באני מאמין. רקבון מוחלט. תחושות לאחר קריאה.

       

       

       

       

      פרופיל

      mouli bentman
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין