כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המוזות השתוקות

    הגיגים לימי מלחמה

    ארכיון

    הגירוש של מ. – סיפור ש(כמעט...) היה

    2 תגובות   יום שלישי, 17/8/10, 14:10

     

    מ. בת ה-12 השפילה את מבטה אל מול עשרות העיתונאים והזילה דמעה. כשהיא נתמכת באביה השפוף מצד אחד, ובעובדת סוציאלית מצידה השני היא דיברה בגרון חנוק "אני נמצאת כאן כבר תשע שנים, אני דוברת את השפה, ואוהבת את המוזיקה, אל תנתקו אותי מהחברות שלי, אל תגרשו אותי חזרה לארץ המסוכנת והענייה ממנה באתי" , עין אחת לא נותרה יבשה באותו אחה"צ אפור בנמל ג'יי.אפ.קיי בניו יורק, רגעים לפני שטיסת אלעל המריאה עם מיכל ומשפחתה המגורשת חזרה לישראל.

     

    תשע שנים קודם לכן נשלחה אמה של מיכל לנהל את הסניף האמריקאי של חברת ההייטק בו עבדה, ועמה כל משפחתה. הזמן חלף, ויזת העבודה הוארכה שוב ושוב, עד שלאחרונה המשפחה קיבלה התרעה על סיום השהות הצפוי. כאן החל המאבק.

     

    כמו כל המאבקים המפוארים ההתחלה הייתה צנועה, ארגון סיוע קטן, וכתבת מקומית אחת משוגעת לדבר שלא הפסיקה להפציץ את העורך שלה בכתבות על הילדה המסכנה שתצטרך לוותר על הבית הפרטי והאוטו המרווח ולחזור אל המציאות האפורה של דירת שיכון ישראלית. סלבריטאית למחצה וגם זמרת נשכחת הצטרפו למאבק, ומכאן הדרך לקמפיין הלאומי כבר הייתה קצרה.

     

    הסיפור החם לא עזב את כותרות החדשות במשך חודשים רבים, טובי העיתונאים התחרו ביניהם במאמרים הקוראים לממשל להעביר את רוע הגזירה. פוליצריסט אחד נזכר בזוועות הטרנספר של האינדיאנים, ושני פרופסורים מכובדים מהרווארד הלכו מכות בשידור, אחרי שלא הצליחו להחליט ממה המעשה יותר חמור, מרצח העם שברואנדה או מזה שבדרפור.

     

    התמיכה במיכל פשטה כמו אש בשדה קוצים. סופרים אמנים ואנשי רוח הפגינו בוושינגטון נגד הגירוש, עצרות המונים התקיימו גם בשאר הערים הגדולות. "גירוש ילדים נוגד את כל המסורות האמריקאיות", ירה לאויר ארנולד שוורנצגר מול מאות אלפים בקליפורניה, "אנחנו אוהבים ילדים " החרה החזיק אחריו החשמן הקתולי, כשאת פניו מעטר חיוך מעט מוזר...

     

    הראיון של מיכל אצל דייוויד לטרמן שבר את שיא הרייטיניג של תכנית הסיום של סיינפלד. מאה מיליון דולר נאספו תוך שעתיים בשירותרום מחוף לחוף, "שברנו את שיא התרומות הקודם להאיטי" צקצק לטרמן הנרגש לבראנג'לינה המזילים דמעה.

     

    את מופע התמיכה הענק בסנטרל פארק שום ניו יורקי לא ישכח לעולם. 3 מיליון איש עם נרות בידם ותפילה בליבם מילאו את הפארק, איש מהאמנים לא נעדר, אלביס קוסטלו, הפיקסיס, ולפטפילד ריגשו על הבמה. מישל אובמה בשמלה צהבהבה הביעה את תמיכתה בנאום וידאו על מסכי ענק, ואוליבר סטון חיבק את מיכל הנרגשת. "אל תחזירו אותה לאפריקה, אל תחזירו אותה לאפריקה" הדהד קהל המיליונים.

    "ישראל.." ניסתה מיכל לאמר "ישראל ..."

     

    גלי הרעש הגדול חצו את האוקינוס ועוררו עניין סביב כל שולחן במדינה קטנטנה אחת, ואפילו סביב זה של ממשלתה.

    "עוד מאז שהייתי מוכר טי-שירטים במיאמי ידעתי כמה קל לעשות עליהם מניפולציות רגשיות" סיפר שר החוץ. "תמונה אחת של ילדה קטנה מחייכת והם מקבלים שיתוק מוחין"

    "וכשהם החזירו אלפי טרוריסטים תמורת החטוף ההוא" נזכר שר החוץ "התחננו בפניהם, לא נכנעים לטרור, זה יתפוצץ לכם בפנים".

    "ובחטוף השני, כשהם כבר היו צריכים להחזיר את אלסקה" התערב שר הבטחון

    "דווקא שם חדש יפה נתנו לה האפגנים" העיר שר החינוך "אל-אקסה  - שומר על הצליל המקורי..."

    "את הממשל שם החליפו התמונות של עיתוני סוף השבוע" ציין במלומדות שר המשפטים "ככה זה כשבמקום הנהגה יש שבשבת"

    "משוגעים האמריקאים האלה" נאנחו כולם "משוגעים".

     

    "אצלנו בחיים זה  לא יקרה" סיכם ראש הממשלה "אצלנו בחיים זה  לא יקרה"

     

     

     

    נכתב בארצנו הקטנטונת, זו שכבר לא אוכלת את יושביה, אבל בהחלט סוחטת אותם רגשית

     

    פורסם גם ב"מקור ראשון"

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/8/10 12:06:
      כתיבה מצוינת!
      יופי של מאמר.למה מרמת אביב ייקלטו את הישראלית מניו יורק ולא את האפריקאי מאריתריאה? בעצם נזכרתי, קלטו אותו כבר בשכונת התקווה.

      ישראל ממעלה אדומים

      פרופיל

      איתמר ברתור
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין