כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    רצינות

    מה שבא...

    ארכיון

    אורה ראובן לכי הביתה, מסגדים בתל אביב

    3 תגובות   יום שלישי, 1/2/11, 06:49

    טעימה מהתערוכות

     

     | שתי תערוכות יחיד בפברואר: לכי הביתה אורה ראובן | מסגדים בתל אביב

     

    הסטוריה מצטיירת כמשהו שיש לבחון במרחק הזמן המאפשר פרספקטיבה. שינוי הסטורי יכול לשמש גם נושא למחשבה עתידנית שמעצם מהותה מבוססת גם על דמיון. ויש שינוי הסטורי שמצוי בפרטים של הקיום היומיומי. חבר צעיר  התבונן בי ביראת כבוד כשסיפרתי לו פרטים מעברי, ואמר לי: את ההיסטוריה! כך התוודעתי באופן מוחשי, בנוסף לאי אילו קמטים על פני, באמצעות דברי האיש הצעיר, להבדל בין ידע אישי שמקורו בחוויה, לבין ידע נלמד.
     
    נולדתי ב 1948, שנה הסטורית.
    אבא, ניצול שואה שאיבד את ביתו ומשפחתו כולה,  שירת במטכ"ל בתל אביב, וכשיפו נכבשה והמוני תושביה הערבים גורשו/ברחו - נכנס אבא ליפו ותפס בית לגור בו. הדברים די ידועים: מהר מאד תפסו עוד יהודים את הבתים הריקים כולם, וכך יפו נעשתה עיר יהודית. בתחילתה מיושבת באשכנזים, שתוך שלוש ארבע שנים עזבו לתל אביב, בהמשך יפו נעשית עירם התוססת של יהודי בולגריה ומכבי יפו. הבולגרים גם הם עזבו - מקצה שיפורים - והלכו לבת ים, בעיקר. ואז באו במקומם ליפו מפוני מעברות יוצאי המזרח. עוד קצת ועוד קצת - והערבים המעטים שנותרו ביפו ב 1948, מסוגרים בשכונת עג'מי, צמחו פרחו ורבו, ושבו למלא את יפו כולה. הנדל'ן הזול משך גם צעירים  רבים שרצו את תל אביב וידם לא השיגה. 
    חייתי ביפו עד שעזבתי את הבית ב 1970. ב 1980 גם ההורים שלי עזבו את הבית ביפו ועברו לבת ים. הגיעו מים עד נפש ויפו נעשתה בלתי אפשרית בעבור אשכנזים כמותם. הם נהיו "האחר".
    חלפו עשרות שנים, ובתום לימודי במדרשה לאמנות פתחתי סטודיו ביפו  שהנדל"ן בה היה זול, עדיין, לפני שנים ספורות ( 2007).
    הלכתי מהסטודיו עם מצלמה לבית ילדותי. איך לא?
    היו כמה תמונות שהיכו אותי בתדהמה.
    לא חג ולא יום טוב - אבל כניסתו של בית אחד מעוטרת במגן דוד מוקפד, כחול, מעוצב היטב, ליד מספר הבית המוטבע בלוחית על הקיר.  שרשרת דגלי פלסטיק שהתנוססה, אולי נותרה שם מיום העצמאות, ואולי היא הצהרה של יושבי הבית, כמו המגן-דויד.
    בבית אחר מצאתי שגרה אותה משפחה מאז ילדותי, משפחת פרנקו הבולגרית. משפחה דלה ביותר, ואם להשתמש בביטוי המכובס - "שכבה סוציו אקונומית נמוכה", שביתה וחצרה שקפו זאת היטב במראה הזנוח תמיד. והנה אני רואה את הבית, מוזנח כמו שאני זוכרת, אבל על יד הכניסה מוטבע שלט קרמיקה חדש, בולט וצבעוני שכתוב בו כאן גרה משפחת אשכנזי.
    הסתכלתי עוד קצת וראיתי עוד סימנים יהודיים/עבריים/ישראליים על קירותיהם של בתים אחדים, כשרוב בתי הרחוב כתובים ומסומנים ערבית.
     
    יושבי הרחוב היהודיים מרגישים בגטו בלב ליבה של העיר הקרויה תל-אביב-יפו? מסמנים את קיומם היהודי מול התמלאותו של הרחוב בשכנים ערבים? מסתגרים מול איום וניכור? מסמנים את משקופיהם כמו במכת בכורות, לבל תבוא עליהם מכה?
     
    ובאשר להסטוריה כמושא לחשיבה עתידנית: המסגדים ביפו היו נוף ילדותי, אבל לא שירת המואזין. המואזין שתק באותן שנים ראשונות לאחר כיבוש יפו. היום אני שומעת אותו השכם והערב כשאני בסטודיו ביפו.
    המחשבה העתידנית הזו, מחשבה טורדנית ששואלת על אפשרויות קיומיות שונות, התגבשה בסדרת דימויים שקראתי לה מסגדים בתל אביב.

    ארבעה דימויים אלה, של מסגדי יפו שפלשו לכיכרותיה של תל אביב, מהווים גם סדרת קלפי משחק. מגדל קלפים שאני בונה, עולה ומתרומם, שביר ועדין, מועד להתמוטט. ורק זהירות ודקדקנות וסבלנות עשויים בסופו של דבר, לבנות מגדל לתלפיות. מטפורה כמובן, למצבנו הקיומי השביר.
    האישי הוא פוליטי. על גבם של הקלפים מודפסים ארבעה חלקי סיפור ביוגרפי, חלק אחד על כל קלף. המספר 181 מצוי ברקע, מתחת למילות הסיפור שלי. אבל לכולנו פה סיפורים כאלה. כל אחד מוזמן להרכיב את הסיפור בסדר הנכון. הגורל וההסטוריה המנפנפים אותנו כעלים נידפים, מאפשרים יותר מסדר אחד לחלקי הסיפור. 

    השיבה ליפו הובילה אותי גם לנהלל, שם הרו אותי הורי, בנסיונם לחיות בעמק, שהרי "העמק הוא חלום". זוהי הפרהיסטוריה האישית שלי.  גם שם צילמתי.

     

    את הזכרונות הממשיים מיפו ציירתי על קיר הבית שלי ואת אלו המדומיינים מנהלל ציירתי במרחב של נהלל.  ציירתי גרפיטי וירטואלי,  ישירות על הצילומים. ולפעמים שתלתי ציור שלי מ"סיפור" אחר על קיר הבית. והבנתי שאין סיפור אחר. הכל אותו סיפור.  מצאתי אתגר גדול בחיפוש אחר השילוב בין היד הרושמת ומציירת, על הבד או הנייר, או בעט הדיגיטלי,  לבין הכלי הפוטושופי המתאים והמדויק ביותר לעשות גרפיטי על קיר הבית שגדלתי בו בעודי יושבת מול המסך. תחושת השליטה מרחוק, בזמן ובמרחב, לוותה את המעשה שבסופו של דבר נהיה לדימוי רוטט וחי . ועוד פנטזיה אחת לא הרפתה ממני עד שעלתה בשמן על בד גדול – 200/200 ס"מ – הגמל. אולי זה הגמל שנשא חולות לבנים לבנות את בתי תל אביב. אבל בשבילי, הילדה הקטנה שראתה שיירת גמלים צבעונית ומצלצלת מגובה הרצפה – זה היה משהו אחר.

     מצאתי בתוכי את התחושה המתגנבת הזו של ציירי הגרפיטי, העושים את העבודה בלילות ובהסתר, כי אסור. אסור ללכלך קירות ואסור לדבר לא יפה. על המסך שלי, על הצילומים שלי, יכולתי להתחצף, לנקום, לדבר לא יפה ולספר סיפורים לא כל כך יפים. ממרחק השנים מתייצבים לא רק הנרטיב הלאומי הישראלי, ולא רק נרטיב הנכבה, אלא גם פרטים המעידים על התנהלויות שהיום מובילות לבית המשפט, וגם פרטים המאירים את כוחו של הגורל שאנחנו גרגר עפר בידיו.

     

    • ב 3  בפברואר אציג בתערוכת יחיד בבית האמנים ברח' אלחריזי  את "מיפו לנהלל"
    • ב 10 בפברואר תערוכת יחיד "מסגדים בתל אביב", כמובן ביפו,  בגלריה P8.

       

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/2/11 22:11:
      אורה ידידתי. מן הראוי לציין כי הינך מקרינה אישיות מקסימה מרשימה ומרתקת. אינטליגנטית וחכמה. אנושית שכלית וחיצונית,יוצאת מן הכלל,מיוחדת במינך. בהצלחה רבה בכל עיסוקייך בכל מקום ועת. בכבוד הערכה חיבה וסימפטיה אלייך,דוד.
        3/2/11 06:31:
      מענין מאד.
      ב ה צ ל ח ה
        2/2/11 16:05:
      .
      .

      בהצלחה רבה אורה !

      פרופיל

      אורה ראובן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      השקעות באמנות