כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: צעקה 4

    3 תגובות   יום רביעי, 27/4/11, 19:39

    ''

     

    סרט האימה האהוב עלי הוא "צעקה". טוב, זה נכון רק לפי הגדרות מסוימות. אם נתרגם מילולית את הביטוי "Scary movie", כך שהכוונה היא לכל סרט שמשתמש בפחד כהצדקה לקיומו, הייתי רושם דווקא את "שבעה חטאים" כאהוב עלי. אני גם מאוד אוהב את הקלאסיקות של היצ'קוק, את הקאמפיות של "סיוט ברחוב אלם" ואת איבוד השליטה שסובב את "קארי". כנראה שגם "ברבור שחור" נמצא גבוה אצלי ברשימה, אבל הוא חדש מכדי למקם אותו בצורה מדוייקת. הכי נכון יהיה לומר ש"צעקה" הוא סרט האימה האהוב עלי שפועל לפי חוקי הז'אנר שהוא מגדיר בעצמו. קשה למקם אותו בצד הנכון של גבול האימה והפארודיה, מכיוון שזה הסרט ששרטט את הגבול בתוואי בו הלך.

    למרות שאת צעקה הראשון ראיתי פעמים רבות, מעולם לא צפיתי בצעקה 2 ו-3. היה לי חשש לפני הצפיה בחלק הרביעי, שמא לא אבין פרטי עלילה קריטיים ובדיחות פנימיות. הרי על זה מבוסס כל המותג, על הכרת יצירות קודמות. החלטתי לקחת את הסיכון, לאחר שהבטיחו לי שמספיק להכיר את הסרט הראשון ולדעת שביקום בו הוא מתרחש, הסיפור עובד לסדרת סרטי אימה בשם "דקירה" (Stab), אין שום בעיה לעקוב אחרי מה שקורה.

    אז למי שלא ראה את הסרט הראשון, קצת רקע: ב-1996, התרחשה סדרת רציחות בעיירה השלווה וודסבורו. הרציחות היו בעיקר של תלמידי התיכון המקומי, כאשר לכאורה אין קשר בין הנרצחים מלבד היותם בדרכו של גוסטפייס, רוצח בגלימה שחורה ומסכה לבנה (המעוצבת בהשראת הציור "הצעקה" של אדוארד מונק), הדוקר את קורבנותיו בסכין. בחלק מהמקרים, הרוצח מתקשר לפני התקיפה לבית הקורבן (לרוב ממין נקבה) ומטריד אותו בשאלות על סרטי אימה ובאיומים ישירים לרצח. הדמות הראשית בכל שלושת סרטי צעקה הראשונים, הייתה סידני פרסקוט (נב קמפבל), שהייתה בתחילה תלמידה בתיכון וודסבורו ונרדפה בידי גוסטפייס וחקייניו בכל מקום אליו הלכה בהמשך הסדרה. העיתונאית גייל וות'רס (קורטני קוקס) כתבה ספר על רציחות וודסבורו שעובד לסדרת סרטי אימה, אשר קנתה לעצמה מעמד של קאלט בקרב חובבי הז'אנר.

    המאפיין המרתק ביותר בגוסטפייס, שהוא כנראה גם הדרך היחידה להינצל ממוות מידיו, זו העובדה שהוא פועל בהתאם לקלישאות מסרטי אימה. בסרט הראשון, מוצגים שלושת הכללים החשובים ביותר:

    1. מי שמקיים יחסי מין, ימות (רבות נכתב על הגישה הפוריטנית של סרטי האימה מסוג זה).

    2. מי ששותה או מעשן סמים, ימות.

    3. בשום פנים ואופן, אין לומר "אני כבר חוזר" או כל וריאציה של המשפט, כי זה מבטיח מוות ברוטלי בתוך כמה דקות.

     

    "צעקה 4" מתרחש 15 שנים אחרי מאורעות הסרט הראשון. סידני פרסקוט, עכשיו כבר בשנות השלושים לחייה, חוזרת לוודסבורו כחלק ממסע קידום לספרה, המציג את הסיפור מנקודת המבט שלה. מאחר וכל העולם שמע על מעללי גוסטפייס דרך סרטי "דקירה", שהולכים ומתדרדרים, סידני חשה צורך להביא את הצד שלה, בלי עיבוד מתוסרט, בלי בימוי ובלי החופש האמנותי של גייל וות'רס. תזמון ההגעה לוודסבורו לא יכול להיות גרוע יותר מבחינה רגשית, אבל גם לא יכול להיות טוב יותר מבחינה יחצנית. בבוקר בו סידני חוזרת לעיר ילדותה, נרצחות שתיים מתלמידות התיכון המקומי. זהו גם השבוע בו מציינים את יום השנה לרציחות המקוריות, מה שאומר שהרחובות מקושטים במסכות גוסטפייס ושכל ילד עם אפליקציה מתאימה באייפון, יכול להתקשר לחבריו ולעשות חיקוי של הרוצח בטלפון.

    ככל שעובר הזמן, מופיעות גופות נוספות וסידני נאלצת להסתגר בבית דודתה, עד שהמשטרה תתפוס את הרוצח. השריף דיואי ריילי (דיוויד ארקט), שהפך בינתיים לבעלה של גייל וות'רס, מנהל את החקירה, בעוד אשתו הסובלת ממחסום כתיבה, חשה שזו ההזדמנות שלה לפרוץ את המחסום ולחזור לימיה הגדולים כעיתונאית חוקרת. ג'יל (אמה רוברטס), בת דודתה של סידני, היא כעת באותו גיל בו הייתה סידני בזמן הרציחות הקודמות והיא וחברותיה הופכות למטרה המרכזית של הרוצח, המחקה את דפוסי ההתנהגות של גוסטפייס המקורי ומאמץ למעשה את זהותו. ההבדל הגדול הוא שאחרי 15 שנים, הרוצח כבר לא רואה בכך המשך, אלא ריבוט. הוא מנסה להמציא מחדש את החוקים, לשבור את הכללים שכולם מכירים ולתקוף לא מתי ואת מי שמצפים ממנו, אלא את מי שבא לו.

     

    צעקה 4 מאחד את הבמאי ווס קרייבן והתסריטאי קווין ויליאמסון, שהיו אחראים לשני הסרטים הראשונים בסדרה (ויליאמסון לא כתב את השלישי). בעוד צעקה מ-1996 צחק על קלישאות מסרטי האימה של עשרים השנים שקדמו לו, על חלקם אחראי קרייבן עצמו, סרט מספר 4 פונה בעיקר למי שראה את הסרט הראשון ולמד ממנו איך לראות סרטי אימה. דפוסי ההתנהגות של הדמויות שונים, אבל הן כל כך מודעות לכללים, שהן נופלות למלכודת של שבירת הכללים. חלק מהדמויות משוכנעות שיש להן חסינות מיוחדת כי ככה זה בסרטי אימה, בעוד אחרות מנהלות דיונים מי יותר סביר שישרוד בהתחשב בכך שגוסטפייס החדש הוא חקיין ופועל לפי נוסחה מוסכמת מראש. כל הזמן נשאלת השאלה האם מתקיים הסכם ג'נטלמי בין הרוצח לקורבנותיו, לפיו יפגע רק במי שעושה את הטעויות המקובלות בסרטים, או שהחוקים מומצאים מחדש, כי הרוצח צריך תמיד להקדים את כולם בצעד אחד לפחות. במילים אחרות: כן, זה עד כדי כך מטא.

    קרייבן וויליאמסון הכניסו לא מעט הומור פנימי לסרט. דוגמה בולטת לכך היא תקיפה המתרחשת בחניה ביתית וכוללת דלת אוטומטית אותה גוסטפייס מפעיל. בסרט הראשון, סצנה כזו גררה הרבה תגובות מצד אנשים שמצאו אותה לא אמינה, כי לא ככה עובדת דלת מוסך אוטומטית. בצעקה 4, ההתנהגות של הדלת קרובה יותר למציאות וקשה להאמין שסצנה זו לא הוכנסה לתסריט כמענה לכל אותם ניטפיקרים מלפני 15 שנה. עוד דוגמה, בולטת יותר, היא הדיון של הדמויות האם סדרת דקירה לא מיצתה את עצמה, כמו גם סדרות נוספות, כדוגמת "המסור", שהתחילו טוב ורק הולכות ומתדרדרות עם הזמן. יש פה כל כך הרבה מודעות עצמית, שכל פתרון לזהות הרוצח נראה הגיוני ונדמה שהחוקים שמגדירים מי ישרוד ומי ימות, מושלכים לפח לטובת חופש הבחירה של גוסטפייס.

    "צעקה" היה סרט מאוד משפיע. לצד ההצלחה הכלכלית והזכיה בפרס MTV בתקופה הקצרה בה הפרס הזה עוד היה רלוונטי, צעקה הציב את האימה מנקודת המבט של הצופים. הוא לא נסה להיות אסקפיסטי, בעזרת מיקום מרוחק ורוצח בעל כוחות על, או מחלת נפש נדירה. צעקה הביא את האימה עד הבית. הוא הפך את הטלפון, גלגל ההצלה החשוב ביותר בסרטי אימה ישנים, לכלי מאיים. מספיק צלצול אחד מתוזמן היטב בכדי להפוך סצנה רגועה לקודרת ומורטת עצבים. גל סרטי האימה החדשים שבאו לאחר מכן, אמנם השכיחו את הגישה המקורית של קרייבן וויליאמסון, לגבי היכולת של המציאות להיות מפחידה יותר מכל סרט, אבל המשיכו את הטכניקה. גם כשמדובר ברימייק, אפילו מהסוג הנחות ביותר, יודעים כיום לזהות קלישאות ולנצל אותן בכדי להפתיע ולהפוך סרט לאפקטיבי.

    מבחינה זו, גם צעקה 4 הוא סרט שלמד את הכללים מאחיו הבכור. הוא לא מנסה להמציא מחדש את הז'אנר, אבל בהחלט מתנהג כסטודנט שעבודת הגמר שלו עוסקת בניתוח סרטי האימה המודרניים ועתידו של הז'אנר. לא בטוח שהסרט הזה יגרום לכם לדבר על הנושא ברגע שיסתיים, אבל הוא פועל לפגוע באטימות שגדלנו מאז 1996. בכל סיטואציה בחיים, אחרי שעובר מספיק זמן, אנחנו לומדים לזהות דפוסים ולפעול בהתאם להם. על כך התבסס צעקה ונגד זה יוצא צעקה 4. צוות השחקנים, הכולל פרצופים מוכרים רבים לצד דמויות ששרדו את הסרטים הקודמים, מוסיף אתגר בכל הנוגע להבנה מי ימות ומי לא. כל כך הרבה דמויות, גם משניות למדי, הן פנים חמות ויפות, מהסוג שבמאי אימה אוהבים ללהק רק כדי שיוכלו לקטול לקול צווחות הקהל. מרוב פרצופים כאלה, נעשה בלתי אפשרי להבין מראש מי לשבט ומי לחסד.

    רשימה חלקית של השחקנים, מלבד אלה שכבר הוזכרו: שיניי גריימס (90210), אנה פקווין (אקס-מן, דם אמיתי), קריסטן בל (ורוניקה מארס), אליסון ברי (מד-מן, קומיוניטי), היידן פנטייה (גיבורים), אריק נאדסן (יריחו), רורי קלקין (אח של מקולי... אבל לא זה שהיה בסקוט פילגרים), אדם ברודי (ה-או.סי.) אנתוני אנדרסון (המגן, חוק וסדר, השתולים ורק כדי להגביר את המודעות העצמית, שניים מסרטי "מת לצעוק", שהתחילו כפארודיה על צעקה). כל אחד מהפרצופים האלה הוא לפחות מוכר, חלקם אפילו מפורסמים ממש. זה חלק מהסחת הדעת שמונעת הפרדה בטוחה בין מי שחבל להפקה לוותר עליו, לבין מי שנמצא כאן רק כדי למות.

    כסרט אימה, כזה שעומד בפני עצמו ולא תלוי רק בהכרת העולם הפנימי של הדמויות וקלישאות הז'אנר, צעקה 4 עובד טוב. הוא יכול לבלבל את מי שלא מבין למה הדמויות כל כך בטוחות מה צריך לקרות, במקום פשוט לחתוך ישר לאקשן. הסוף שלו (בלי ספוילר) הוא קצת מאכזב אם לא מנסים לקרוא מעבר ומתייחסים אליו בתור הפואנטה. המוזיקה של מרקו בלטראמי, שמבוססת בחלקה על זו שכתב לסרטי צעקה הקודמים, מוסיפה המון ליצירת המתח ולתזמון ההפחדות. בתוספת עריכה מתאימה והנסיון העצום של ווס קרייבן בתחום האימה, הסרט מצליח להפתיע ולהקפיץ ברגעים הנכונים, גם אם הדמויות כבר דברו על אותה סיטואציה כמה דקות לפני כן. קשה למצוא סרט שיותר מתאים לו הביטוי "לאוהבי הז'אנר". אם אתם לא אוהבים סרטי אימה ולא מכירים את הרעיון מאחורי סדרת צעקה, עדיף לוותר, כי צעקה 4 הגדיר לעצמו קהל מאוד מסויים כבר לפני עשור וחצי. הוא לא מיועד למכורים הכבדים בלבד, אבל חייבים מידה מסויימת של אהבה לגילטי פלז'ר המכונה סרטי אימה בכדי להתחבר אליו.

     

     

    עד כאן הביקורת הרגילה, בלי לחשוף יותר מדי. הפסקאות הבאות מכילות ספוילר חמור לצעקה 4 ולא מומלץ לקרוא אותן לפני צפיה בסרט.

     

     

    לאורך כמעט כולו, נדמה שהמסר מאחורי צעקה 4 הוא שמרוב רצון לחדש ולהפתיע, הדבר נעשה על חשבונם של אחרים. בהתחלה, הרגשתי שהסצנה האחרונה, בבית החולים, מיותרת. הרי ברגע שג'יל הגשימה את תכניתה, המסר עבר והעימות שלה עם ארבע הדמויות הנוספות כאילו נועד לתת סוף נוח יותר לעיכול, בו הרעה מתה והגיבורים שורדים. ג'יל אפילו מציינת בעצמה שזה מטופש שהיא צריכה לנסות להרוג את סידני פעם נוספת במקום לגמור את זה בזמן. התחושה הראשונית שלי הייתה שזה לא סתם שארבעת השורדים בסופו של דבר, הם היחידים שהיו בסביבה בזמן התרחשויות הסרט הראשון. אמנם הדמות של ג'ודי היקס לא הופיעה לפני כן, אבל היא מציינת שלמדה עם סידני ובכך מבהירה שלא שמעה על ההתרחשויות בדיעבד, כמו הדמויות שמתו. בתחילה חשבתי שהמסר טמון במשפט שנאמר לסידני בטלפון: "את שורדת, זה הכשרון היחיד שלך". פרשתי את זה כאילו הסרט ובעצם כל הסדרה, היא לא על רוצחים המאמצים את זהותו של גוסטפייס ואנשים אקראיים המותקפים בידיהם, אלא על השרדות. סידני, דיואי, גייל וג'ודי שרדו את ארועי הסרט הראשון לא כי הם חזקים או חכמים במיוחד וגם לא כי נמנעו משבירת הכללים (סידני עוברת על אחד מהם בסרט הראשון), אלא כי הטבע שלהם הוא לשרוד. זה בלתי אפשרי שמישהו מארבעת ותיקי וודסבורו יקפח את חייו ללא טריפה מוחלטת מחדש של הקלפים. כפי שפרדי קרוגר או ג'ייסון וורהיס אף פעם לא מתים באמת, כך גם סידני ובני דורה שמחזיקים את הקשר לעבר, יוסיפו לשרוד.

    אלא שמשהו בפרשנות הזו נראה לי לא מספק. הרי ג'יל מנסה להיפטר מסידני בכדי שתוכל לרשת אותה כשורדת. האם זה מניע רציני? לרצוח הרבה אנשים ולפצוע את עצמך קשות רק בשביל לשרוד סדרת תקיפות שלא הייתה מתרחשת ללא הרצון שלך לגנוב את אור הזרקורים? בשביל מה ג'יל צריכה את זה? היא לא יכולה להתפרסם דרך איזה סרטון ויראלי, או לנצל את הקשרים שסידני ודאי יצרה לעצמה עם השנים כדי לצאת מוודסבורו ולמצוא נתיב אחר לתהילה?

    אפשר לטעון שהדרך היחידה לצאת מוודסבורו, כפי שסידני הדגימה, היא לשרוד סדרה של התקפות בידי רוצח מטורף. זו פרשנות צינית ולא אוניברסלית כפי שהייתי מצפה מקרייבן וויליאמסון, אבל בהחלט אפשרית. ישנה גם אפשרות אחרת שהרבה יותר קוסמת לי. מה אם ארבעת השורדים אינם רק דמויות שהיו בשטח ב-1996, אלא מייצגים את האנשים מאחורי השם צעקה? אפשר שדיואי, המנסה לטפל במצב ולשלוט בהתרחשויות בעזרת תצפיות ושליחת כח אדם נבחר, הוא בן דמותו של ווס קרייבן הבמאי. זה נעשה הגיוני יותר אם ממשיכים את האנלוגיה ורואים את גייל כשהשתקפות של קווין ויליאמסון. היא זו שכתבה את הסרט עליו מבוססת סדרת דקירה וישנם אזכורים לכך שהנישואין שלה ושל דיואי לא תמיד יציבים. דרכיהם של קרייבן וויליאמסון אכן נפרדו אחרי שני סרטים, אולם הם הבינו שרק שיתוף פעולה של שניהם יצדיק יצירת סרט רביעי. הרצון התמידי של גייל להשתתף בחקירה, מזכיר מאבקי כח בין כותבים שמנסים לשמר את החזון המקורי שלהם, לבין במאים הכפופים לשיקולים תקציביים ולדרישות האולפן. ג'ודי היקס, במקרה הזה, היא הצוות. היא פועלת רק לפי ההנחיות של דיואי ומנסה למצוא חן בעיניו, גם אם הדבר לא מוצא חן בעיני גייל. השחקנים וצוות ההפקה לעולם לא יקבלו את הנחיותיהם מהתסריטאי, גם אם הוא משוכנע שהוא יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי להציל את הסרט. הם יקשיבו לבמאי ויפעלו לפי הוראותיו, בתקווה שהדבר יעזור להגדיל את תפקידם ואת זמן המסך שלהם.

    אז מה סידני בכל הסיפור? סידני היא סדרת צעקה. היא המותג שהתחיל בקטן והלך וגדל, עד שהתפרס גם למדיות נוספות. היא יצאה מוודסבורו כנערה שהתפרסמה בזכות שורה של ארועים קשים, הפכה השראה לסדרת סרטים וחוזרת לוודסבורו כסופרת מצליחה. כל זה מבוסס על מה שקרה לפני 15 שנים והתפתחויות שנוספו עם הזמן. כולם מכירים אותה, היא סלב לחובבי האימה, אבל גוסטפייס רודף אותה שוב ושוב, עד שאפילו היא יודעת שזה מוגזם. כדברי ג'ון מק'ליין, "Another basement, another elevator. How can the same shit happen to the same guy twice? ".

    ג'יל מנסה ליצור רימייק, זה נאמר מפורשות בסרט. ווס קרייבן ראה כבר כמה רימייקים איומים לסרטים שביים בשלב מוקדם יותר בקריירה שלו ורימייקים נוספים לקלאסיקות של אחרים. הרוצח המטאפורי הוא לא נערה מופרעת עם רצון להתפרסם בכל מחיר, אלא אולפנים שמבקשים לעשות כסף ממותגים שכבר הצליחו בעבר, מבלי להשקיע מאמץ בצד היצירתי. הם מתחילים מחדש סדרות אחרי שקודמיהם בתפקיד הוציאו להן את הנשמה בנסיון לסחוט עוד ועוד דולרים מקהל נאמן. כשההשקעה בהמשכים כבר לא משתלמת, מפנים את הכסף ליצירת רימייק או ריבוט שמתבסס על רעיון מהעבר, אבל בו זמנית גם רוצה להעלים אותו כדי שלא יפריע לקהל חדש להתלהב מהחדשנות והתעוזה. לפי קרייבן וויליאמסון, התחלה מחדש של סדרה צריכה להעשות מתוך אהבה למותג ולא מתוך נסיון לבוא על חשבון מי שכבר קנה לו מקום בפנתאון. העימות הסופי הוא לא רק בין ג'יל לבין שני שוטרים, כתבת ובת דודה פצועה. זהו קרב על עתידו של הז'אנר. אולי קרייבן חש קצת אשם על כך שהצלחת צעקה נתנה תמריץ לדור חדש של סרטי אימה שהוביל במהרה לגל של רימייקים. אולי זו הדרך שלו לומר שזה שהסרטים הישנים קלישאתיים ומטופשים, לא אומר שצריך לברוא אותם מחדש כאפלים יותר ופחות צפויים. אם כבר, קרייבן רוצה שידעו להנות מהם גם אם אפשר לנחש מראש מי ימות וישקיעו את המאמץ ברעיונות מקוריים שעוד לא נעשו. נדמה כי הגישה שלו היא שבאמנות, אפשר ואף רצוי לשבור חוקים, אבל אסור לשכוח את הלוחות עליהם נחקקו בכל פעם שצץ לו איזה עגל זהב.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/6/11 07:43:
      אחלה ביקורת אבל שכחת את הציטוט הכי חשוב מהסרט, אחד שמשליך על כל הדור של ימינו: I DON'T NEED FRIENDS, I NEED FANS
        24/5/11 22:35:
      Stab היא סדרת סרטים ביקום של סרטי צעקה, שמבוססים על הרציחות בוודסבורו (שהן בעצם עלילת צעקה הראשון). זה חלק מהמודעות העצמית של יוצרי צעקה, להכניס לסדרת הסרטים שלהם עוד סדרה פיקטיבית שמבוססת על אותם אירועים. בצעקה 4, סרטי Stab כבר הפכו לקאלט של ממש. תחשוב על החלום בתוך חלום באינספשן. אותו עקרון, רק עם הומור.
        24/5/11 20:50:
      לא הבנתי מה הקשר בין סרטי הצעקה לסרטי STAB? תודה.

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין