כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כל מילה אמת

    אני לא טובה בלהמציא. אני גרועה בכתיבת סיפורים שלא היו ולא נבראו. כל מה שאני כותבת, קרה במציאות. אולי אני מתארת קצת בהגזמה, אוקיי, אבל נשבעת לכם שכל מילה אמת. כמעט.

    כל הזכויות שמורות אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש ללא היתר מראש ובכתב ©

    -רוב התמונות בבלוג נלקחו מגוגל תמונות. זכויות יוצרים? אין לי מושג למי לתת קרדיט-

    0

    ER

    26 תגובות   יום רביעי, 14/11/07, 12:37
     

    חמישי לפנות בוקר, משו כמו שלוש וחצי. אחי הצעיר, שותפי המהולל, חוזר מבילוי ועובר ליד דלת חדרי הפתוחה למחצה.

    אני קוראת לו בקול ענות חלושה: "מים". כולי מיובשת, הבקבוק שהיה ליד מיטתי התרוקן מזמן. הוא נכנס אלי לחדר עם כוס מים, מדליק את האור, העיניים שלי מסתנוורות.

    הוא ילד בן 23, חצי מסטול אחרי יציאה, מחזיק את פרצופי ביד אחת ודורש לדעת מה זה צריך להיות. "הפרצוף שלך  יותר לבן מהגבס שלך", הוא אומר לי.

    אני מצליחה למלמל שמחר בבוקר אלך לרופא, והוא מביט בתדהמה איך כוס המים מתרוקנת תוך שניות. בלי לומר מילה הוא הולך וממלא אותה שוב, חוזר לחדר ומודיע לי שהוא מתקשר לאמבולנס. אני מנסה להתנגד אבל הוא לא מוכן לשמוע. אולי עד לפני דקה הוא היה קצת בשוק, אבל עכשיו הוא לא מתווכח בכלל.

    אני מנסה להגיד לו שאלך לרופא דבר ראשון על הבוקר, הוא צוחק לי בפרצוף: תסתכלי איך את נראית, מטומטמת, דבר ראשון על הבוקר אני אצטרך לחשוב מה אני עושה עם הגוויה שלך.

     

    אחרי רבע שעה הפרמדיקים מגיעים. הם מוצאים אותי, שוב, עם הפנים בתוך האסלה. אין לי כלום בקיבה ומה שיוצא ממני אלה חומצות ירוקות ששורפות לי את הגרון.

    אני שונאת להקיא. שונאת. בחיים לא תצא ממני בולימית, אני לא יכולה לסבול את ההרגשה האלימה של הקיבה שמזנקת במעלה הוושט לכיוון הגרון, את העיניים היוצאות מחוריהן, את האין אוויר הזה, את ההרגשה שהפרצוף עומד להתפוצץ.

    ובכל זאת, ביממה האחרונה זה קרה כמה וכמה פעמים. לא היה לזה סוף.

     

    החובש מנסה להעמיד אותי על הרגליים. תנשמי הוא אומר לי, את לא עושה את זה נכון.

    "לא עושה את זה נכון"?! באת לעזור לי או לתת לי שיעורים באיך להקיא?!

     

    הוא והחבר שלו מעלים אותי על אלונקה."אתה בא איתנו?" הם שואלים את אחי, ואני עונה במקומו, לא! הוא נשאר בבית. אל תבוא, אני אומרת לו, לך לישון. ביי.

     ארבע בבוקר, קיבינימט, פולניה שכמוני עוד חושבת איך זה יראה לשכנים. לפחות הם לא מפעילים את הסירנה. את האורות כן, והם גם נוסעים נגד כיוון התנועה ברחוב החד סטרי שאני גרה בו. מצד שני, זיבי, מה זה צריך לעניין אותי.

     

    אנחנו מגיעים לחדר המיון, ושם, פק"ל, עוד לפני שמדברים איתנו, כבר יש לי מחט עירוי בזרוע. אני שומעת אותם מדברים מעל לראשי, אחות ניגשת אלי, אני מסבירה לה בצורה הכי  רהוטה, בהתחשב במצבי, מה הבעיה. כבר אמרתי שאני יכולה לדקלם את זה מתוך שינה או לא?

     

    לוקחים לי בדיקות, מחברים אותי לנוזלים, ואוצר המילים שלי מצטמצם משמעותית ל"מים","כן"  ו"לא".

    את יכולה לתת לנו שתן? לא.

    תחליפו לה לחלוק. לא!

    הגעת עם מישהו לכאן? לא.

    מים.

    את יודעת שמעלים אותך לטיפול נמרץ, כן? כן.

     

    בדרך למעלה הנעל שלי הולכת לאיבוד. באותו רגע זה לא מטריד אותי בכלל. אנחנו נכנסים ליחידה לטיפול נמרץ, חוץ מצפצופי המכשירים  - דממת מוות. השעה שש וחצי בבוקר, אני לא קולטת בכלל מה קורה אתי. הכל נראה לי כמו חלום ואני בטוחה שעוד רגע אתעורר והכל יהיה בסדר. זה לא קורה.

     

    אני נשארת שם משהו כמו שלושים שעות. מרחפת בין ערות לשינה, המדדים שלי לא יציבים, הדופק שלי מהיר, לחץ הדם נמוך בצורה מסוכנת ורמות הסוכר משתוללות בטירוף. הרגל המגובסת שלי עוברת צילומים, אבל עושה רושם שזה הדבר האחרון שמדאיג שם מישהו. אחרי כמה שעות שם הנשימה שלי חוזרת לקצב סדיר, אבל אני עדיין מיובשת. עוד כמה שעות וגם זה מסתדר.

     

    עם כל החלושס, כל הבחילה, הגבס - עדיין, בגלל עקשנותי הרבה, לשירותים הם היו חייבים ללוות אותי. מהתחתונים שלי סירבתי להפרד, למרות שאת החלוק הם כן הכריחו אותי ללבוש.

     

    בשישי בלילה היו רגעים שהייתי בטוחה שזהו, הסוף שלי הגיע. אני הולכת להתפגר פה, במיטת בית החולים הזו, בשיער לא חפוף וחלוק בית חולים עם המחשוף הסקסי בגב. אז בנוסף לכל זה שעוד יגידו "גם במותה היא לא ידעה לשמור על התחתונים שלה"?! הל נו.

     

    ביום שבת בצהריים העבירו אותי למחלקה פנימית. אז כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. עדיין היה מוקדם מכדי לדבר איתי על לאכול אוכל אמיתי, או לנסות לקחת את מקס וברנר לטיול, אבל כן יכולתי לשתות, יכולתי לפתוח את הטלפון שלי, יכולתי לדבר עם אנשים בלי להשמע כאילו אני הולכת למות בעוד דקה.

     

    עכשיו, שלושה ימים אחרי, אני כבר כאחד האדם. אני שוב אוכלת כמו שאני רגילה, ז"א, עם הידיים ובכמויות, מצב הרוח שלי חזר, אין לי סחרחורות, ואפילו פתחתי את המחשב, שזה כבר סימן טוב. עכשיו עיקר הדאגה שלי היא לרגל הדפוקה ולשיפור מיומנויות המקלחת עם גבס. אני, מקס וברנר עובדים חזק על היחסים בינינו, אין לנו ברירה אלא להסתדר, כי זה מה שיש ועם זה נצטרך לנצח. אל הגבס, לעומת זאת, אני מנסה לא להיקשר יותר מדי. יש לי ביקורת בעוד שבוע, ואז ככל הנראה הוא ילך ואני אקבל אחד אחר. אבל עד אז, אני אנסה לחיות איתו בשלום.

     

    עוד נשארו עליו כמה נקודות פנויות, אגב. רובן מקומות שמורים, אבל אם תהיו נחמדים, אני אוכל למצוא איזה מקום קטן לבן לחתימה. מי רוצה...?

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/11/07 20:12:

       

      צטט: ליאור רועי 2007-11-18 19:13:44

      דיר בלאק את לא שומרת לי מקום על הגבס החדש!!

      יש עוד  מדבקות מאיפה שהקיפוד הגיע...

       

      :-))

       

      אה, ולא לשכוח:

      אם לא תאכלי, תבוא ליאור (שוטרים זה פאסה..)!! 

      "אם לא תאכלי תבוא ליאור"!!!

      אוי, את לא מבינה, צחקתי פה בקול רם מול המסך. מזמן זה לא קרה לי צוחק

        18/11/07 19:13:

      דיר בלאק את לא שומרת לי מקום על הגבס החדש!!

      יש עוד  מדבקות מאיפה שהקיפוד הגיע...

       

      :-))

       

      אה, ולא לשכוח:

      אם לא תאכלי, תבוא ליאור (שוטרים זה פאסה..)!! 

        18/11/07 14:48:

      תרגישי טוב פיבי!

       

      הרבה בריאות ואושר

        18/11/07 14:16:

      יותר מדי דברים רעים קורים מסביבי לאחרונה. פיבי, אני מתרה בך. יש לי לב חלש...

      שמח לשמוע שאט אט את חוזרת לעצמך ונראה ש IN NO TIME תהיי מוכנה ובשלה לניסיון השידוך הבא שלי...

      קורץ

        17/11/07 07:53:

      ממש הבהלת אותי. טיפול נמרץ... מה זה זה?

      שתהיי בריאה וחזקה.

       

        17/11/07 01:51:

      לא כתבת הרבה זמן והנחתי שמדובר בניתוח הרגל

      אבל מה נאמר ומה נוסיף - התעלית על עצמך, בחורה כשרונית ללא ספק

      ושיהיה לבריאות  

       

        17/11/07 00:59:

      מקס וברנר נשמעים אחלה זוג.. מזל שהחלפת אותם.. הקודמים היו פחות סקסיים..

       

      יקירתי!

      תחזיקי מעמד, ואת בדרך הכנונה..

      ובסוף תלמדי ללכת עם מקס וברנר וגם להתקלח..

      יהיה בסדר! 

        17/11/07 00:51:

      בוכה

      היה לי קשה לקרוא את זה.

      העיקר שאת בסדר עכשיו.

      ליבי איתך.

        14/11/07 16:10:

       

      ולי פתאום יש חשק להפוך לחלוק (ולא עוד סתם חלוק, אם את מבינה על מה אני מדבר...)!

       

       

        14/11/07 15:39:

       

      צטט: harofe 2007-11-14 15:01:17

       

      אני מבין שבסוף, למרות הכל, נפרדת מהתחתונים שלך.  אחח, אם רק החלוק הלבן היה יכול לדבר... הוא כנראה היה אומר: "מה זה? איפה התחתונים שלה?!? אני לא מוכן לזה! תורידו אותי מהמופקרת הזאת! מיד!" (לא שמישהו שם היה מקשיב לו, כן, אבל בכל זאת...). החלמה מהירה ותודיעי לי מתי. ואיפה.. ואיך... ומה?!? ולמה אנחנו בכלל חיים???

       

      שוב אני נאלצת לתקן לך טעויות טקסט בסיסיות.

      תגובתו הרשמית של החלוק (הוא לא היה לבן, היו עליו הדפסים תכולים של שם בית החולים לצד עלי כותרת אדומים חביבים, מיינד יו) היתה:

      "סוף סוף היא ואני לבד. אחרי שנים שיש בינינו מחיצות, מישו מסלק אותן. עכשיו נדע סוף סוף אם העור שלה באמת מכוסה קשקשים. הממממ.... קשקשים זה לא. כל כך רך. כל כך נעים. אני לא רוצה ללכת מפה לעולם. לעולם!"

        14/11/07 15:34:

       

      צטט: גלית ו. 2007-11-14 14:50:47

       רגע, אני בשמורים?

       

      אוי, פיבי, פיבי... העיקר שזה מאחורייך. ועכשיו, אחרי שקראתי את זה, הבנתי שחסכת ממני בטלפון את הפרטים הקשים באמת.

      כולי תקווה שבקרוב התקופה הזאת תהיה נחלת העבר וייגמרו לך התירוצים ואז, או אז, נוכל לממש סוף סוף את הדייט שלנו מאחד הפוסטים הראשונים שלך... קורץ

       

      תרגישי טוב, מותק. דיר בלאק!

      בוודאי שאת בשמורים.

      חוצמזה, בטלפון רציתי להתבשם יחד איתך מחמש עשרה דקות התהילה שלנו ולא להתעסק בזוטות כגון מחלות ורופאים. רציתי משו שונה קצת. זה מותר, לא...?

      -והדייט ההוא, אכן, הגיע הזמן שיתרחש. יש לנו סדרת כתבות לכתוב עליו. סדרה שלמה! איפה הספר הורוד ההוא באמת...-

       

        14/11/07 15:27:

       

      צטט: olive oyl 2007-11-14 14:25:35

      אז זהו שביום שבת את היית רחוקה מלהיות וורבלית... בטלפון!

      על מי את עובדת, את יודעת שגמאני קוראת את זה, לא ?

      את ניתקת לי ת'טלפון באמצע משפט!!!!!

      אבל אני לא כועסת ואוהבת ושולחת לך חיבוקים והחלמה מהירה.

      מה שכן, מכל הסיטואציה המסריחה הזו הוצאת אחלה פוסט. 

      עד העונג הבא.... נצ'יקות דארלינג.

      ניתקתי באמצע משפט...?!

      נשבעת לך שאני לא זוכרת.

      ואכן, סיטואציה מסריחה. אני לא רוצה להכנס לתיאורים גרפיים, וחוצמזה כבר דיברנו על זה...

      אוהבת אותך, מהממת שלי. מאוד מאוד.

        14/11/07 15:24:

       

      צטט: אחת שיודעת1 2007-11-14 13:50:18

      צימררת.

       

      לבוא לצלם את עור הברווז....?

      -תבדקי את ביצי הזהב-

        14/11/07 15:22:

       

      צטט: -תמר- 2007-11-14 13:38:22

      את, את, את... שתהיי בריאה!

      השארתי כוכב במקום חתימה על הגבס

      (כי מי יודע מתי אגיע לכרך)

      תודה, מתוקה.

      כוכבים הם מטבע מקובל אם כי לא מתקרב ברמתו לחתימה על הגבס. נו שוין, אני אאלץ להסתפק בזה :-)

        14/11/07 15:01:

       

      אני מבין שבסוף, למרות הכל, נפרדת מהתחתונים שלך.  אחח, אם רק החלוק הלבן היה יכול לדבר... הוא כנראה היה אומר: "מה זה? איפה התחתונים שלה?!? אני לא מוכן לזה! תורידו אותי מהמופקרת הזאת! מיד!" (לא שמישהו שם היה מקשיב לו, כן, אבל בכל זאת...). החלמה מהירה ותודיעי לי מתי. ואיפה.. ואיך... ומה?!? ולמה אנחנו בכלל חיים???

       

        14/11/07 14:50:

       רגע, אני בשמורים?

       

      אוי, פיבי, פיבי... העיקר שזה מאחורייך. ועכשיו, אחרי שקראתי את זה, הבנתי שחסכת ממני בטלפון את הפרטים הקשים באמת.

      כולי תקווה שבקרוב התקופה הזאת תהיה נחלת העבר וייגמרו לך התירוצים ואז, או אז, נוכל לממש סוף סוף את הדייט שלנו מאחד הפוסטים הראשונים שלך... קורץ

       

      תרגישי טוב, מותק. דיר בלאק!

        14/11/07 14:26:

       

      צטט: olive oyl 2007-11-14 14:25:35

      אז זהו שביום שבת את היית רחוקה מלהיות וורבלית... בטלפון!

      על מי את עובדת, את יודעת שגמאני קוראת את זה, לא ?

      את ניתקת לי ת'טלפון באמצע משפט!!!!!

      אבל אני לא כועסת ואוהבת ושולחת לך חיבוקים והחלמה מהירה.

      מה שכן, מכל הסיטואציה המסריחה הזו הוצאת אחלה פוסט. 

      עד העונג הבא.... נצ'יקות דארלינג.

      אה, ואשוב לככב, מסתבר שעובר עלי יום בזבזני במיוחד :)

        14/11/07 14:25:

      אז זהו שביום שבת את היית רחוקה מלהיות וורבלית... בטלפון!

      על מי את עובדת, את יודעת שגמאני קוראת את זה, לא ?

      את ניתקת לי ת'טלפון באמצע משפט!!!!!

      אבל אני לא כועסת ואוהבת ושולחת לך חיבוקים והחלמה מהירה.

      מה שכן, מכל הסיטואציה המסריחה הזו הוצאת אחלה פוסט. 

      עד העונג הבא.... נצ'יקות דארלינג.

        14/11/07 13:50:

      צימררת.

       

        14/11/07 13:38:

      את, את, את... שתהיי בריאה!

      השארתי כוכב במקום חתימה על הגבס

      (כי מי יודע מתי אגיע לכרך)

        14/11/07 13:22:

       

      צטט: cg91 2007-11-14 13:11:40

      זה מטורף

      אני מקווה שאת באמת מתחזקת

      תזהרי ממני כן?

      נשיקות

      מתחזקת, מתחזקת.

      אפילו עובדת על שרירי הכתפיים ברגעים אלה ממש.

      ד"ש ממקס וברנר.

       

        14/11/07 13:21:

       

      צטט: .a.b 2007-11-14 13:05:00

      אחלה אח יש לך.

      החלמה מהירה ושלא תדעי עוד בתי חולים.

      אחלה אח....?

      אני עוד אעשה ממנו בן אדם. חכו תראו!

        14/11/07 13:11:

      זה מטורף

      אני מקווה שאת באמת מתחזקת

      תזהרי ממני כן?

      נשיקות

        14/11/07 13:05:

      אחלה אח יש לך.

      החלמה מהירה ושלא תדעי עוד בתי חולים.

        14/11/07 12:50:

       

      צטט: rangil 2007-11-14 12:41:55

      אני! אני! או שאולי כדאי לחכות לגבס החדש שיהיה לי יותר מקום..

      רוצה לתפוס לעצמך חתיכת גבס טובה לפני שיבוא האספסוף, מה...?!

      תגיד מתי אתה חוזר מהמילואים, עד אז נשמור במיוחד בשבילך איזור  מגודר ומאובטח. בשבילך הכל.

        14/11/07 12:41:
      אני! אני! או שאולי כדאי לחכות לגבס החדש שיהיה לי יותר מקום..

      ארכיון

      פרופיל

      phoebe
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין