כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מוצב חוץ

    הבלוג ישמש אותי בעיקר להפניות לרשומות בשני הבלוגים האחרים שאני מנהל, ומדי פעם לרשומות קצרות לשוכני בית הקפה

    רוצים להתווכח כמו "מומחי אינטרנט" אמיתיים?

    4 תגובות   יום שישי , 6/4/07, 22:03

    התמונה ברשיון CC dramamath

     

    מאורעות החג האחרון רק מוכיחים את הצורך של הציבור הרחב ביכולת ויכוח ופולמוס מוצלחת ומנצחת. יש לקוות כי שיעור צנוע זה ילמד את שותי הקפה פרק משמעותי בהלכות דיון מקוונות, הגם שהוא נכתב במקור לפני יותר מ-60 שנה בצ'כיה, על ידי קארל צ'פאק. הטקסט תורגם ופורסם על ידי "איגור" בפורום ספרים בוויינט.

     

     

    12 שיטות של פולמוס עיתונאי

    ההערות הקצרות האלה אינן מיועדות למתפלמסים, אלא לקוראים, כדי לאפשר להם להבין לפחות משהו בשיטות של עימותים מילוליים. אני מדבר על שיטות, אך לא על כללים, כי בפולמוס עיתונאי, בניגוד לכל סוגי העימותים האחרים – דו-קרב, קטטה, קרב, משחק, טורניר ובכלל כל התחרויות של כוח גברי, - אין שום כללים, לפחות אצלנו. בהיאבקות הקלאסית, למשל, אסור ליריבים לקלל במהלך תחרות. באיגרוף אסור לדפוק אגרוף באוויר, ואחרי זה להודיע שעשית ליריב נוק-אאוט. במלחמה לא נהוג שהחיילים משני הצדדים מעלילים זה על זה– העיתונאים בעורף עושים זאת במקומם.

    אבל כל אלה, ואפילו יותר מזה, מקובלים לגמרי בעימותים מילוליים,וקשה למצוא משהו שמי שמבין בוויכוחים תקשורתיים היה מגדיר כמהלך פסול, קרב מלוכלך, משחק לא הוגן, תרמית או תכסיס לא ראוי. לכן, אין שום אפשרות למנות ולתאר את כל שיטות הפולמוס. שתיים עשרה השיטות שאפרט, - אלה רק השיטות הכי נפוצות שמופיעות בכל עימות עיתונאי, ולו צנוע ביותר. מי שמעוניין, יכול להוסיף תריסר שיטות נוספות.


    1. Despicere (להתנשא), או השיטה הראשונה
    מהות השיטה: משתתף הדיון צריך להבהיר ליריב את העליונות האינטלקטואלית והמוסרית שלו, או במלים אחרות, להבהיר שהיריב – אדם מוגבל, מפגר, גרפומן, פטפטן, אפס מאופס, כלומניק מנופח, אפיגון, רמאי אנאלפביתי, נעל, עשב שוטה, מנוול ובכלל טיפוס שאינו ראוי לדבר אתו. קביעה כזאת אפריורי נותנת לך בהמשך זכות לדבר באותה נימה מתנשאת, מטיפה ובטוחה שאותה אי אפשר להפריד מהמונח "דיון". להתפלמס, לגנות מישהו, לא להסכים ועם זאת לכבד את היריב – כל זה לא מוכר במסורת הלאומית.

     

      . 2. השיטה השניה, או Termini (מונחים).

    השיטה הזאת באה לידי ביטוי בשימוש במונחים פולמוסיים מיוחדים. אם, למשל, תכתוב שמר פלוני טועה במשהו לפי דעתך, אז מר פלוני ישיב ש"תקפת אותו באופן בוגדני". אם אתה סבור שלמרבה הצער חסר לו הגיון, יריבך יכתוב שאתה "מתבכיין" בגלל זה, או "מזיל דמעות". באופן דומה, אומרים "משתולל" במקום "מוחה", "מעליל" במקום "מציין", "מטיל רפש" במקום "מבקר", וכן הלאה. אפילו אם אתה אדם שקט ובלתי מזיק ביותר, כמו טלה, בעזרת ביטויים כאלה יציגו אותך כטיפוס עצבני, גחמני, חסר אחריות ואפילו קצת משוגע. אגב, זה מסביר מדוע היריב המכובד שלך מתנפל עליך בלהט כזה: הוא פשוט מתגונן מפני התקיפות הבוגדניות שלך, הגידופים והנאצות.

    3. השיטה השלישית מוכרת בשם Caput canis (כאן: לייחס מגרעות).
    עיקרה ביכולת להשתמש אך ורק בביטויים שבהכרח יוצרים דעה שלילית על היריב המוכה. אם אתה זהיר, אפשר לומר שאתה פחדן; אתה שנון – יגידו שאתה מתיימר להיות שנון; אתה נוטה למסקנות פשוטות ומוחשיות – אפשר להודיע שאתה ישיר וטריוויאלי; יש לך נטיה לטיעונים מופשטים – כדאי להציג אותך בתור מתפלסף ומתחכם, וכן הלאה. אצל פולמוסן מיומן פשוט אין תכונות, דעות ומצבים שלהם לא ניתן להדביק תווית שמיד חושפת את הריקנות, הטיפשות והעליבות של היריב הנרדף.

    4. Non habet (כאן: לקבוע היעדרות), או השיטה הרביעית.
    אם אתה רציני ומלומד, קל לגבור עליך באמצעות השיטה השלישית, לטעון שאתה קשה הבנה, מוסרן פטפטני, תאורטיקן מופשט או משהו כזה. אבל אפשר לחסל אותך גם באמצעות שיטת Non habet. אפשר לומר שחסרה לך שנינות דקה, תמימות רגשית ודמיון אינטואיטיבי. ואם יתברר שאתה דווקא אדם תמים עם אינטואיציה דקה, אפשר להכריע אותך בטענה שחסרים לך עקרונות מוצקים, עומק מחשבה ובכלל אין לך אחריות מוסרית. אם אתה נבון, אז אתה בכלל לא ראוי, כי אין לך רגשות עמוקים, אם יש לך רגשות כאלה – אז אתה סתם סמרטוט, כי חסרים לך עקרונות רציונליים נעלים. אין כל חשיבות לתכונות האמיתיות שלך, צריך למצוא משהו שאין לך, ועל סמך זה להטביע אותך.

    5. השיטה החמישית נקראת Negare (כאן: לשלול נוכחות).
    עיקרה בשלילה פשוטה של כל מה ששייך לך, של כל מה שאופייני לך. אם אתה, למשל, איש מדע, אפשר להתעלם מהעובדה הזאת ולומר שאתה קשקשן שטחי, טיפוס ריקני וחובבן. אם במשך עשור טענת בעיקשות שאתה מאמין (נניח) בשדים או באדיסון, אז בשנה ה-11 ניתן לטעון עליך בפולמוס שמעולם לא התעלית לאמונה חיובית בקיומם של שדים או של תומאס אלווה אדיסון. זה יעבוד, כי הקורא התמים לא יודע עליך כלום, ומי שיודע יחוש שמחה לאיד מתוך ידיעה שמכחישים תכונות שברור כי שייכות לך.

    6. Imago (כאן: החלפה) – השיטה השישית.
    היא באה לידי ביטוי בכך שדוחפים לקורא איזה דחליל מזעזע, ואין לו שום קשר ליריב האמיתי. לאחר מכן היריב המדומה הזה נקרע לגזרים. למשל, מפריכים רעיונות שמעולם לא עלו בדעתו של היריב ומובן שמעולם לא השמיע אותם; מראים לו שהוא טמבל וטועה בגדול, תוך הצגת תיזות שהן באמת מטופשות ושגויות, אך לא שייכות לו

    7. Pugna (הכאה) – שיטה שדומה לקודמתה.
    היא מבוססת על כך שנותנים ליריב או לתפיסה שהוא משמיע שם שקרי, ואחרי זה כל הדיון מתנהל נגד המונח השרירותי הזה. השיטה הזאת הכי שכיחה בפולמוסים שקרויים עקרוניים. מאשימים את היריב באיזה "איזם" שלא מתקבל על הדעת, ואחרי זה מפרקים את "האיזם" הזה.

    8. Ulysses – השיטה השמינית.
    העיקר בשיטה הזאת - להתחמק ולא לדבר לעניין. בזכות השיטה הזאת הפולמוס הופך ערני באופן שמטיב עם מי שמשתמש בה, החולשות מוסוות וכל הדיון נמשך בלי סוף. זה נקרא גם "להתיש את היריב".

    9. Testimonia (עדויות).
    השיטה הזאת מבוססת על כך שלפעמים כדאי להיתלות באילנות גבוהים (לא משנה במי). למשל, לטעון – "עוד פנטגרואל אמר" או "כפי שהוכיח טרייצ'קה". עם קצת ידע כללי בכל מצב אפשר למצוא ציטוט שיכריע את היריב.

    10. Quousque (עד מתי...) –
    השיטה דומה לקודמתה, וההבדל היחיד הוא בכך שאין אזכור ישיר של אורים ותומים. פשוט אומרים: "זה הופרך כבר מזמן", או "זה שייך לעבר", או "כל ילד יודע", וכן הלאה. אין צורך להביא טיעונים חדשים נגד מה שהופרך בשיטה הזאת. הקורא מאמין, והיריב נאלץ להגן על מה ש"הופרך מזמן" – משימה כפויית טובה.

    11. Impossibile (כאן: לא לאפשר).
    לא לאפשר ליריב להיות צודק בכלום. ברגע שאתה מודה שיש לו לפחות גרגיר של שכל ישר והבנת האמת – הפסדת את כל הפולמוס. אם אי אפשר להפריך משפט מסוים, תמיד ניתן לומר: "מר פלוני מנסה לספר לי..." או "מר פלוני משתמש באמיתות שחוקות שמוכרות מזמן, כמו "התגלית" שלו..." או "הפלא ופלא! תרנגולת עיוורת מצאה גרגיר וכעת היא צועקת ש...". בקיצור, תמיד אפשר למצוא משהו, לא?

    12. Jubilare (לנצח).
    זו אחת השיטות החשובות ביותר, ומהותה בכך שצריך תמיד לעזוב את שדה הקרב עם הבעה של מנצח. אי אפשר לנצח פולמוסן מנוסה. מי שמפסיד הוא תמיד יריבו שאותו הצליחו "לשכנע", ו"גמרו איתו". זה ההבדל בין פולמוס לכל תחרות ספורטיבית. מתאבק מודה ביושר שהוא הפסיד; אבל נדמה לי שלא היה פולמוס שנגמר במלים "תרשה לי ללחוץ את ידך, שכנעת אותי". יש שיטות רבות אחרות, אבל תרשו לי לא לתאר אותן; ניתן לחוקרי הספרות ללקט אותן בעיתונים.

     

     

    ******************

    שתי הערות:

    1. ההקדמה היתה יותר מושקעת. לרגע העתקתי על הקונטרול-C איזה לינק, ובמשנהו הפוסט אבד במערכת הטכנולוגית המשוכללת. בקיצור, סאממק.

    2. תעשו טובה, העליתי סיפור קצרצר הבוקר, כנראה לפני גאות ההמונים היומית, ומעט מדי אנשים קראו אותו. שמישהו ייכנס וייתן שם איזה טיקבוק מקפיץ, לא נעים לי לעשות את זה לבד. תודה וחג שמח.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/4/07 00:37:

      משובאח. גזוז וגנוז.

       

        7/4/07 15:42:
      זה מעולה לגמרי. תודה.
        7/4/07 12:49:

       

      אהבתי.

       

      הדברים רק מוכיחים שמאפייני הפוסטמודרניזם נכנסו לתרבות הדיון הרבה מאוד לפני שפקדו מחוזות אחרים.

        6/4/07 22:50:

      כשהייתי בכיתה ח' ניסו נואשות לאלף אותנו לדון בשיטת "שיח ושיג" (סטייל מועדוני הויכוח האמריקאים)

      זה נשמע די דומה, אולי בכ"ז יש משהו בשיטה..

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      גדי שמשון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין