כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מאזניים

    מחשבות על הכל מכל כל, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, שירה, מוסיקה -- בקיצור על החיים כמסע ועל מסע החיים.

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      18/11/11 07:18:
    אהבתי
    0

    סיפור אמת

    1 תגובות   יום שישי , 18/11/11, 06:48

    סיפור אמת

     

    מוקדש לש'י עגנון במלאות ארבעים שנה למותו, יא' באדר א' תש'ל.

     

    רב יוחנן תומא היה מעריץ גדול של הרבי מסול.  הרביי מנחם בן אהרון מסול, שזכה לכינוי 'הגאון', היה ידוע לא רק כבקי בהלכה וכפוסק גדול אלא גם כאיש רוח שנלחם עבור מטרות חשובות ונעלות.  אשר על כן, כאשר רב יוחנן קיבל מענה בכתב מן הרבי שבו לא רק שהרב נענה לשאלתו אלא אף שאל אותו אם הוא מזדמן לבקר בסול, החליט לנסוע לבקרו ולחגוג עימו את חג הפורים.  הנסיעה לסול הייתה אמנם לא ארוכה במיוחד אבל בכל זאת הדבר היה כרוך במאמץ לא מבוטל ובהוצאה כספית ניכרת, אך מכיוון שאישתו וילדיו תמכו בהחלטתו ובידעו שיוכל להתארח אצל חברו שגר בקרבת מקום, החליט כאמור לעשות מעשה.  ואכן, שלא כהרגלו, מהר וכתב לחברו הטוב שהתגורר באותה עת בקרבת הרבי ושאל אם יוכל להתארח אצלו ונענה מיד בחיוב. 

    חברו מילדות אף הוא נקרא יוחנן, יוחנן גירא היה שמו, - אך שני ה'יוחננים' היו שונים תכלית השינוי.  בעוד האחד היה מפוזר וכמו חסר מטרה השני, החבר מסול, היה מאוד ממוקד והשגי. בעוד הראשון היה מדוד ואפילו מופנם ובעל לשון שקולה השני היה אימפולסיבי ומוחצן ולעתים היה בוטה בדיבורו.  זה חי במעומעם כמי שמגשש את דרכו במעגלים באיזור הדמדומים בעוד שהשני התהלך בעולם ועיניו לאופק מקפץ כמו בקו ישר מנקודה לנקודה כשהוא מבקש אחר הבלתי מושג הבא.  זה נאבק עם ההווה כאילו המוות מחכה בעיקול הקרוב וזה מכלכל את מעשיו בראי הנצח, כאילו הוא מחוסן מן המוות והוא ממנו והלאה.  ואכן בעוד שיוחנן תומא לא השיג הרבה בחייו חברו היה אמיד ומצליח בכל דרכיו ואף השאיר אחריו שובל של השגים שהעניקו לו שם של משכיל ותלמיד חכם.  אך למרות ההבדלים חברים אילו מילדות אהבו ואף כיבדו האחד את השני ובמיוחד אהבו את קירבת השני כשהדבר נתאפשר.  רב גירא היה מספר בחסד במיוחד על עצמו ועל הישגיו ורב יוחנן תומא היה מקשיב סבלני.  האחד היה עוקץ את השני בקוראו לו 'דלוח ונלוז'  והשני היה מכנה את התנהגותו האלימה של חברו בכינוי 'גיראיזם'.  היה בכך מצד שניהם ביטוי של חיבה מעורבת בקורטוב של רצינות.

    העיר סול הייתה עיר של ישיבות ותלמידי חכמים בה לרוב.  הרב וחצרו נתיחדו בכך שהרב היה חסיד מובהק בעוד שרבים מן הרבנים בעירו ובסביבתו היו מתנגדים.  אבל לא הייתה בעיר עוינות גלויה בין המחנות למרות שפה ושם נתפרץ איזשהו עימות על רקע כזה או אחר.  ואכן לקראת חג הפורים הזמין הרב סול את אחד מגדולי החסידים באיזור להתארח בביתו ואף לשאת דברים, והדבר גרר מתח מסויים בקהילה.

    מכל מקום הגיע היום ורב יוחנן תומא נשק לאשתו ולילדיו והצפין לכיוון סול. ימים מספר לפני כן הוא שב וכתב לרב והביע את כוונתו להגיע לחג הפורים ואף שאל אם יוכל להתקבל אצלו לרגע קט ולהפתעתו נענה בחיוב.  הרב ענה לו שבמוצאי החג אכן יוכל לקבלו.  רב יוחנן היה נרגש הגם ששאל את עצמו מה הביא לכך שזכה ומפגש נפלא שכזה עשוי ליפול בחלקו.

    כשהגיע לתחנה בסול חיכה לו חברו רב גירא. 'יוחנן' קרא האחד, 'יוחנן' קרא השני והם התחבקו חיבוק חם.   מיד החלו להלך בעיירה ולספר אחד לשני על הא ועל דא.  בשנות החמישים לחייהם היו ואת כל חייהם חיו במידה רבה במקביל האחד לשני.  בריאותו של רב גירא לא הייתה טובה במיוחד.  זמן לא רב לפני כן נפל למשכב וכמעט שמחלתו הכריעתו אך בסופו של מאבק ממושך ניצל. מאותה עת חל שינוי מה ברוחו והתנהלותו, הגם שנסיון זה של "כמעט מוות" לא שינה אותו במהותו והוא חזר להתרוצץ שוב מכאן ולכאן כשהוא מבקש להשיג מטרה זו ואחרת, האחת אחר השנייה. 'יוחנן' היה אומר לו חברו בקול מלא דאגה ומורך לב לאחר שהיה שומע אותו אומר כי ברוך השם הכל חזר לקדמותו, 'חשוב שהכל לא יחזור להיות אותו דבר'.  אלא ששניהם חיו בעולמם בלא רצון או יכולת לשנות את חייהם כהוא זה.

    'באתה בשבילי או בשביל הרבי' דחק בו ר' גירא ספק בצחוק ספק ברצינות.  ויוחנן תומא השיב מיד במבוכה וחצי התנצלות 'והרי אתה יודע שהביקור אצל הרב הוא רק תירוץ לראות אותך'.  אבל שניהם ידעו והחשיבו את הרב ורצו במחיצתו.  'אוכל להתלוות איתך אל הרב,' אמר לו ר' גירא לא פעם במהלך הביקור ולא נענה במפורש אם כן או לא.  יתרה מזו, במהלך הדין וחשבון על עסקיו ועל תוכניותיו הוא  ביטא את רצונו לגייס את הרב לענייניו ולשתפו בעסקיו דבר שר' תומא, משום מה, ראה כצנינים.  מיד כשהגיע  ביקש ר' תומא מחברו לעבור דרך חצר הרבי ושם השאיר לרבי מכתב נוסף שבו ביקש להודיע לו שהגיע ליומיים בלבד וביקש לדעת מתי יוכל לקבלו. 

    בערב הלכו השניים לקריאת המגילה בחצר הרבי.  החצר הייתה מלאה בתלמידים ואורחים.  לפני תחילת הטקס נתכבדו כולם במאכלים ושתייה.  אך הרב לא הופיע אלא מעט לפני שהטקס החל. למעשה ר' תומא יכל היה להציג עצמו בפני הרב שהילך לאיטו מן הכניסה אל הבימה אלא שדקות ספורות לפני  שהגיע היה צריך להטיל מימיו והשירותים היו די רחוקים כך שכחזר היה הרב כבר ישוב על הבימה.  'הפסדתה את ההזדמנות להציג עצמך בפני הרבי', אמר לו חברו בלא שמחה לאיד.

    מיד לאחר שהתיישב הרב על מקומו החלה השירה וכולם החזיקו ידים ואף התחבקו כשהם שרים שירים ונגונים חסידיים.  לר' תומא הייתה אכן תמונה של הרב אותה קנה מרוכל בשוק, אך זו הייתה הפעם הראשונה שראה את הרבי פנים אל פנים.  פני הרב האירו כאילו הם מציצים החוצה מתוך טבעת של שיער שעטפה את ראשו.  היה לו חיוך נערי, ילדותי משהו, אך העיניים היו חמות ונבונות.  והנה כמו במטה של קסם נשתרר שקט והרב קם לשאת את דבריו.  הרב  נשא דרשה פשוטה ויפה ולאחר מכן קם והוסיף על כך האורח החשוב, הוקראה המגילה  ברעש והמולה גדולה והערב הסתיים שוב בשירה ואף ריקודים.  מאוחר בערב, כשהגיעו למעונו של רב גירא, התקבל רב תומא במאור פנים על ידי אשת מארחו, אותה הכיר עוד לפני שנשאו לפני למעלה ממחצית היובל, הילדים כבר ישנו.  אשתו של רב גירא, הייתה לדעתו של רב תומא, אשת חיל.  מסירותה וסבלנותה היו לאין קץ.  היא הייתה מאוד מעשית ונהלה את משק ביתם ביעילות וחריצות. ומעל לכל סבלה ברוח טובה את כל גחמותיו של בעלה.  ר' תומא העריץ במיוחד את האופן בו טיפלה בבעלה כשהיה שכיב מרע במשך חודשים ארוכים.  מכיוון שהשעה נתאחרה וכולם היו עייפים פנו כולם לחדריהם לשינת הלילה.   עוד הוא תוהה על משכבו מדוע תשובה מן הרב בקשר לפגישה למחרת לא הגיעה – נרדם ר' תומא במהרה.

    למחרת היו למשפחת גירא כל מיני סידורים של ענייני דיומא ור' תומא נלווה אליהם ברוח טובה ובסבלנות.  מזג האויר לא האיר להם פנים, היה גשום וסגרירי, אבל הזמן עבר בנעימים.  הגם שזמנו של ר' תומא הופרע בגין מספר עניינים שכזבובים על פת לחם הפריעו את התנסותו.  ראשית, חוסר הידיעה אם יראה את הרב או לא.  שום מענה לא הגיע וככל שהיום עבר אי הידיעה הפריעה יותר ויותר.  שנית, מדי פעם ובשכיחות הולכת וגוברת היה ר' גירא בוטה וחסר מנוחה כלפיו ואף יותר מן הרגיל ור' תומא היה צריך להתעזר בסבלנות ולהתאפק לא להראות את חוסר שביעות רצונו ולא לגרום לעימות גלוי.  במקביל התבהרה בעיני רוחו התחושה שבשום פנים ואופן אין הוא רוצה להביא עימו את חברו לפגישה עם הרב אם אכן תתקיים.  לבסוף, הוא לא יכל שלא לחוש שהם אינם נדיבים עמו.  כל פעם שהיה צריך לקנות דבר אוכל הוא היה כמו מתבקש לשלם את חלקו והרי הם ידעו כמה עלתה לו הנסיעה וכמה קשים חייו מימלא, וזאת בנוסף לעובדה שהם לא הסתירו את פזרנותם בחיי היום יום שלהם.  מה כבר היה עולה להם, תהה בנפשו,  להראות נדיבות ולתת לו להרגיש רצוי ומוערך במהלך שהות כה קצרה.

    מכאן ולכאן הגיעה עת ערב והם חזרו לבית המשפחה שהתנשא על גבעה מעל העיירה.  כשהגיעו לבית חיכה הילד ובידו מכתב מן הרבי.  בהתרגשות מאופקת פתח ר' תומא את המעטפה וקרא בכתב היד מספר משפטים קצרים.  הרב התנצל על כך שהיה עסוק במיוחד אך יחד עם זאת הוא הזמין את ר' תומא לבוא ולבקרו למחרת בבוקר.  מכיוון שידע שעליו לחזור לקראת הצהריים הציע הרב לפגוש אותו או בתשע בבוקר בביתו או בתשע וחצי במשרדו בבית הכנסת.  מיד הציעו ר' גירא ואישתו שהפגישה תעשה בביתו שכן הם יודעים היכן הרב מתגורר ואין זה רחוק כלל וכלל.  המחשבות רצו בראשו של ר' תומא לכאן ולכאן.  לבסוף, הגיע למסקנה שאם יציע להפגש במשרדו של הרב יהיה לו קל יותר לומר לחברו שאין הוא רוצה שיתלווה אליו.  עם זאת, כל אותו הערב היסס מלומר זאת בגלוי.  כשהלך לישון היה כולו ניסער.  בליבו המשיך לשקול ולהגות בדעתו.  'שנינו צריכים לעשות כאן מעשה שהוא בניגוד לטבענו,'  אמר לעצמו כאילו הוא דובר לחברו. 'אני צריך לגלות עמוד שידרה ולשקול את מה שחשוב לי ובמיוחד למצוא את העוז להגיד זאת לחברי, בעוד שהוא צריך לגלות את ההתחשבות בי ולותר על נטייתו לדחוף את עצמו ולהשיג עוד הישג עבור עצמו.'

    הגיע הבוקר וככל בוקרם של משפחות עם ילדים, היה הכל די לחוץ וטרדני.  כולם היו צריכים לעזוב את הבית די מוקדם – זה ללימודים וזה לעבודה.  בשלב זה ר' תומא אמר לר' גירא שהפגישה נקבעה במשרדו של הרב במרכז העיירה.   שוב העיר ר' גירא ביוצאם מן הבית שהייתה זו טעות ושהוא יכל היה לקחת אותו אל ביתו של הרב.  ביושבם לשתות קפה לפני שיפנו אל משרדו של הרב שב ר' גירא ושאל את ר' תומא אם הוא רוצה שיתלווה אליו לפגישה.  'לומר לך את האמת', ענה לו, 'אני די מהסס בעניין.  הפגישה שנקבעה היא קצרה מאוד ואני חושב שחשוב שהיא תעשה בשניים.  שאוכל באמת ליצור קשר עם הרב.  אתה מימלא חי פה ותוכל ליצור קשר עימו לאחר מכן באופן עצמאי.'  ר' גירא לא יכל להסתיר את מורת רוחו אך אמר שאם כך רוצה חברו כך יהיה.   לפתע עלה רעיון במוחו של ר' תומא. 'אם תתלווה אלי לפתח משרדו של הרב, אציג אותך בפניו כשיגיע ולאחר מכן אכנס אליו לפגישה לבד.'  ר' גירא לא ענה אך המשיך להתלוות אל חברו בהולכם לכיוון משרדו של הרב.  מזג האויר היה קר ולח ואף מטר טיפטף לו מעל ראשיהם.

    הם עמדו לפני שער חצר הרב שהיה נעול וחיכו.  השעה הייתה קרוב לתשע וחצי והרב או מישהו ממשרדו היו אמורים להיות כבר במקום.  לאחר כרבע שעה נוספת הגיעה מתנשם אחד מעוזרי הרב ובידו מכתב מן הרב.  הרב פתח ואמר שזוהי פגישה ללא מזל.  בלילה, פרעו בביתו צעירים, כנראה מבית המדרש של המתנגדים וכתבו על קירות ביתו סיסמאות בגנותו ובגנות אורחו החסיד --  ובקיצור אין הוא יכול לבוא לפגישה.  ר' תומא החזיר עם השליח מילות עידוד ותמיכה ברב ובדרכו ופנה עם חברו לתחנה.

    לאיטם הלכו השניים וכשהגיעו אל התחנה התחבקו בלי אומר ור' תומא יצא לדרכו חזרה.  המחשבה ששבה ועלתה במוחו הייתה כי הוא נענש על גאוותו.  שבגלל קטנותו ואנוכיותו הפסיד את האפשרות לפגוש את הרב.  'אם הייתי מסכם לפגוש אותו בביתו, לא רק שהייתי פוגש את הרב, אלא שהיה סיכוי שבגין הנסיבות יכולתי להיות לו לעיזר ואף להתקרב אליו.'   

    מספר ימים לאחר שחזר פגש ר' יוחנן תומא בחבר אשר אף הוא שמו ר' יוחנן היה.  ר' יוחנן יוגע שאליו נתחבר לפני זמן לא רב היה כולו משוקע בקבלה ובמיסטיקה והתייחס אל המאבק בין החסידים למתנגדיהם בביטול.  העיקר הוא לפגוש את הקדוש ברוך הוא אמר שוב ושוב. כל השאר הבלים.  סיפר לו ר' יוחנן תומא את שאירע לו בביקורו בעיירה סול ולא החסיר דבר ולבסוף שאל אותו מה הוא בעיניו הלקח.  'הלקח לדעתי,' ענה ללא היסוס, 'שעשיתה את המעשה הנכון. גיליתה אחריות כלפי עצמך וכלפי אותה פגישה שהייתה כה חשובה בעיניך.'  'אבל אם הייתי קובע לפגוש אותו בביתו...'  ור' יוגע קטע אותו, בלא החלטי.  'אין אתה יודע מה היה אילו. עליך מוטל לעשות את מה שנכון ואמיתי. אינך יודע מה היה קורה אילו הייתה מחליט אחרת.'  ר' יוחנן תומא הסתכל אליו בהערכה ומלמל הסכמה לדבריו הגם שבליבו לא ידע אם אכן כך הוא.  מעל לכל שאל את עצמו האם בדרך בה פעל היה באמת נאמן לעצמו או שבגד בעצמו.  היכן כאן האומץ והיכן הפחדנות.  ואם אכן עשה את המעשה הנכון מהיכן תחושת הכישלון והאכזבה העצמית.  ולבסוף, האם היה חש אחרת אם הפגישה עם הרבי הייתה מתקיימת. מבלי לדעת בבירור מדוע, הוא חש שהוא מהנהן בראשו במורת רוח.  ככל שחשב וחזר וחשב על שאירע, נשתיירה ברוחו וודאות אחת: כי לו עצמו, עד כמה שהוא מכיר את טבעו, לא ניתנה האפשרות לדעת לאשורם דברים רבים על החיים ובכלל זאת גם על משמעות התנסותו האחרונה. אבל, תהה מפויסות, אולי, אולי יצא מזה סיפור.

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דוד ברזילי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין