כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פינלנד וישראל - שתי פרדיגמות מתנגשות

    8 תגובות   יום חמישי, 29/12/11, 06:56

    מערכת החינוך בפינלנד מעוררת תשומת-לב ישראלית מזה זמן, אבל רק עתה, בכתבה של ערוץ 10, זכינו בסיקור נרחב על מה שקורה שם בבתי-הספר. העניין שלנו בחינוך הפיני אינו רק, ולא בעיקר, בהישגים שלהם בפיז"ה, הגבוהים מאד לעומת שלנו. ישנם היבטים חשובים שונים שמן-הראוי להדגישם:


    אמון מול חשד. הרעיון שעובר כחוט השני אצל כל העוסקים בחינוך הפיני היא אמון (trust) של כל הדרגים אלה באלה. הפינים רואים בכך תרבות חינוכית שלמה, בניגוד למערכת החינוך הישראלית שהיא מלאה וגדושה חשד. הצורך להציג "הצלחות" בתחרותיות האין-סופית אצלנו גורר מניפולציות רבות ומולן חשדנות של הרשויות. איש אינו סומך על זולתו, וגם זו תרבות.


    אוטונומיה בית-ספרית לעומת שליטה ריכוזית. חוסר האמון בא לביטוי במיעוט האוטונומיה שיש לבתי-הספר בישראל. בעוד שבפינלנד עצמאות בית-ספרית היא הבסיס להצמחת מחוייבות וסמכות של הצוות, אצלנו בתי-הספר כפופים לסטנדרטיזציה שבאה מלמעלה – כלומר, למבחנים ארציים ומקצועות לימוד חובה – בהיקף ללא אח ורע במדינות המערביות.


    שיתופי-פעולה לעומת "טוהר הבחינות". מוטיב מוביל במערכת הפינית הוא החינוך לשיתופי פעולה בין התלמידים בכל הרמות. אצלנו לעומת זאת קיימת הדרישה המפגעת, החשדנית והמגוחכת עד-מאד ל"טוהר הבחינות", שמשמעה ברור: כל אחד עובד לבד ואסור להיעזר.


    פיתוח חשיבה והתנהגות לעומת מדידות ותחרות. הפינים רואים כהישגים את פיתוח החשיבה של התלמידים, גיבוש ערך האמון אצלם, שיתופי פעולה, עזרה לקהילה והיעדר סטיגמות של חינוך עיוני, מעשי, משולב או מיוחד. ה"הישגים" שלנו, לעומת זאת, נטועים כולם בתפיסה שתחרות של הכל בכל תניב "מצויינות" שתימדד בתוצאות מספריות של בחינות – ארציות או בינלאומיות – שבהשגתם מושקעים עיקר הכספים של משרד החינוך, כלומר, שלנו.


    שוויון וצדק לעומת עמימות ערכית ופערים גדולים. הסרט בערוץ 10 הציג בפנינו את הדבקות הפינית בערכים של שוויון וצדק לאורך כל התהליך החינוכי ("הפעם הראשונה שתלמידים פוגשים תחרות היא לקראת כניסתם להשכלה הגבוהה"). ואילו אצלנו תוצאותיהן של בחינות המיצ"ב והבגרויות מפורסמות בראשי חוצות עם "טבלאות ליגה" תחרותיות, המדגישות את הפערים הגדולים בין המגזרים השונים בחברה הישראלית.


    מורים איכותיים מאותגרים לעומת "ברירת מחדל". הפרדיגמה הפדגוגית הפינית, השכר ההוגן והמקצועיות הרבה מביאים למערכת את מיטב הסטודנטים, שזכו והגיעו מתוך ביקוש אדיר להוראה. בישראל חסרים מורים במקצועות רבים, וסטודנטים בעלי יכולת גבוהה אינם פונים לחינוך. רבים מאלה שיגיעו לחינוך אצלנו עם אופציה למקצוע אחר, יפרשו כעבור זמן לא רב.


    בטקס חילופי המנכ"לים במשרד החינוך בנובמבר 11' אמר שר החינוך גדעון סער: "...התפיסות ששמשון [שושני] הביא ושאותן חלקנו [...] כל דרג בהיררכיה הוא אחראי על התוצאות והוא מחויב לתפוקות ולתוצאות. אנו משקיעים משאבים, אנו מגדילים את השקעת המשאבים אבל אנו רוצים שיטה שהיא מכוונת תוצאות, שיטה שבבסיס שלה יעדים מדידים, מערכות בכלל [...] לא יכולות להתנהל על פי ניסיון, על פי מאמץ שהוא בלתי ניתן למדידה, זה כמובן לא הדבר היחיד בחינוך, אבל זה דבר מרכזי כי בלעדיו אי אפשר להתקדם". בדיוק על בסיס העקרונות האלה אנחנו אכן מתקדמים, אבל – אחורה. מישהו או משהו צריכים להתחלף אצלנו, וכבר אנחנו באיחור רב.

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/1/12 11:31:

      צטט: chayasadan 2011-12-29 07:47:26

      הכל נכון, אבל צריך גם לציין שמערכת החינוך הפינית נותנת מענה לאוכלוסיה מאוד הומוגנית, והמשימות החברתיות - לאומיות שלה שונות לחלוטין, לא?

       

      מטרות החינוך בחברה חופשית

       

      כעת, כאשר ישנה הסכמה רחבה לצורך ברפורמה רצינית בחינוך, עלינו לבחון בהקפדה את מה שעל בתי הספר להציב לעצמם כדי להשיגו, וכיצד הם יכולים להיערך בצורה הטובה ביותר כדי להגשימו. דבר זה דורש בחינה יסודית את טבעו של החינוך.

       

      אולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא בלב העניין -- לאמור: כיצד אנשים לומדים. תהליך הלמידה הוא בעל מורכבויות רבות, אולם דבר אחד צלול כמים: כל אחד מאתנובכל גיללומד בצורה הטובה ביותר כאשר הוא מתמודד עם ניסיונות אמיתיים שהם משמעותיים עבורולא חשוב מה הנושא, עליו להתמודד עמו במישרין על מנת לשלוט בו.

       

      עקרון בסיסי זה הוא כל כך ידוע, שהוא בקושי ראוי לתשומת-לב מיוחדת. כאשר הנך רוצה ללמוד כיצד לסרוג, הנך יכול: לצפות בסרטי וידיאו, לקרוא ספרים, לקחת קורסים -- אולם כעקרון, עליך לסרוג וככל שיותר תרצה להשתמש בדברים שהנך סורג, יותר סיכויים יש לכך שתתרכז ותעשה עבודה טובה. אותו הדבר הוא נכון לגבי כל אומנות (מקצוע) או מיומנות. זה נכון גם לגבי שפות. הנך חייב להשתמש בשפה הזרה כדי ללמדה; הנך חייב להיות, בראש  ובראשונה, באמת בעל מוטיבציה כדי להשתמש בה, אחרת הנך יכול לבלות שנים בלימוד שפה מבלי שתשלוט בה לעולם. (כמה מאתנו "למדנו" בתיכון במשך שנים אנגלית, או ערבית, ולמעשה לעולם לא הרגשנו שאנחנו באמת מסוגלים לשוחח בשפה או לקראה בנוחיות?)

       

      חשיבותו של השימוש האמיתי בדברים שברצוננו ללמוד מודגשת עוד יותר במקרה של הלמידה המורכבת. למעשה, ככל שיותר מורכבת ההתנהגות אשר ברצוננו לשלוט בה, יותר חשוב הוא שנשתמש בה בהתמדה ושנתרגל אותה באופן חופשי. למשל, אין דרך אחרת ללמוד את המיומנויות החברתיות -- כיצד להסתדר עם אנשים מכל הסוגים -- אלא להיות מעורב עם מבחר רחב של אנשים במשך פרקי זמן ארוכים. כמובן, אפשר להיעזר ביועצים, בפסיכולוגים, בספרי הדרכה, ועוד. אולם כאשר מגיע הרגע המכריע, אנו חייבים לקיים יחסי-גומלין, ולהרבות בהם, על מנת לפתח את היכולת להיות חברים יעילים בחברה. עלינו להיות חופשיים להתחיל ולסיים יחסים, להתעסק עם אנשים בני כל הגילים ובעלי כל הרמות של מיומנות, ליצור קבוצות  ולפרקן, להשתתף בתהליכי קבלת החלטות, וכן הלאה.

       

      זה מביא אותנו לשניים מהדברים החשובים ביותר אשר אנחנו רוצים שילדינו ילמדו בזמן שהם גדלים להיות אזרחים יעילים במדינתנו. האחד היא  ה י כ ו ל ת   ל ת פ ק ד  בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בענייני הקהילהחברה בה כל אזרח, ללא הבדל גיל, מין, צבע, דת או אמונה, מפגין כבוד מלא לכל אחד אחר, בה כל אזרח מתייחס לכל אחד אחר כשווה בכל העניינים. הדרך היחידה אשר יש בה ולו הסיכוי הקלוש ביותר שהמבוגרים יתפקדו בצורה כזאת היא להחזיק את הילדים, החל מהגיל המוקדם ביותר, בסביבה שהיא דמוקרטית ומכבדת, ואשר מתרגלת את שימושי החופש מהילדות ועד הבגרות.

       

      כמה חשוב הדבר אפשר לראות במדינות הרבות אשר מגיחות מהעריצות אל החופש. פעם אחרי פעם אנחנו שומעים את הטרוניה שלאזרח הממוצע במדינות אלו אין מושג כיצד להתנהג בחברה חופשית, כיצד לכונן יחסים ולתפקד עם מוסדות דמוקרטיים, כיצד להרחיב את הכבוד ההדדי שאנחנו זקוקים לו בחברה פלורליסטית. גם במדינתנו אנחנו ערים יומיום לקשיים  שהאנשים פוגשים כאשר יש להתייחס בכבוד האחד אל השני, ללא אלימות, או עריצות, זדון ושרירות-לב.

       

      לכן, נראה היה חיוני שבתי הספר שלנו יתפקדו כחברות חופשיות, ודמוקרטיות, בהן  הילדים הםשותפים מלאים בהחלטות אמיתיות על בסיס יומיומי, ומשתתפים בניסוחם של הכללים, בתהליכים השיפוטיים ובתפעולה של קהילתם.

       

      מיומנות המפתח השנייה אשר על ילדינו לרכוש בבית הספר היא  ה י כ ו ל ת   ל ח ש ו ב באופן יצירתי ולפגוש אתגרים חדשים בכל פעם שהם מופיעים. לחשוב, כמו כל דבר אחר, אי-אפשר ללמד. זה כשרון מולד, הוא שייך למבנה עצמו של המוח, וזקוק לאימון ותרגול כדי להתפתח. המוח תמיד חושב; מה שצריך הוא לתת לו הזדמנות לפתח את מלוא יכולתו לפתרון בעיות. בדומה לאופן ששרירי הגוף מתפתחים כתוצאה מהשימוש בהם תוך כדי פעולה.

       

      לא בזכות ההוראה הפרונטלית

       

      מוח בריא זקוק לחופש הפעולה המרבי האפשרי כדי שיוכל להתחקות אחרי קווי המחשבה שלו. ככל שהאילוצים אשר יכפו על ידי אנשים אחרים יהיו פחותים, יותר סביר שהמוח יתפתח באופן מלא, ייחודי, ויצירתי. ואם יש משהו שאנחנו זקוקים לו במאה הבאה, זו יצירתיות, בניגוד לציות דמוי-הרובוט לכללים (אשר, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שהוא, עלול גם להוביל לתופעת הפשיזם, עד כדי גרירת ההמונים לביצוע פשעים נגד האנושות).

       

      ניסיונות אשר נעשים על ידי בתי ספר ללמד ילדים כיצד לחשוב הם סתירה במונחים. ברגע שהנך יוצר תכנית לימודים, מכל סוג שהוא, הנך כופה דרך מחשבה מעוכלת-מראש על מוח רענן, והנך מקטין את יכולתו לתפקד באופן עצמאי. בתי הספר להם מדינתנו זקוקה היום חייבים להיות מוסדות אשר נוטשים כל ניסיון להגביל את הרדיפה החופשית אחרי הידע שכל ילד, וכל מבוגר, נרתמים אליה באופן טבעי, ללא כל דרבון ו/או תמריץ חיצוני.

       

      בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת-קיימא של אזרחים יצירתייםבעלי יוזמהוחופשיים, הם בתי-ספר המנוהלים באופן דמוקרטי, ואשר מאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

       

       

        3/1/12 11:13:

      צטט: שירה יגיל 2011-12-30 12:19:54

      תודה אברהמל'ה שהבאת את דברייך כאן. גם אני כמוך צפיתי בכתבה ששודרה בערוץ 10 בעניין רב. הכתבה לדעתי סבלה מכמה בעיות שקשורות כנראה לרמת ההגשה ולרמת השפה של המגיש מיקי רוזנטל.

      גם עיסוקו בחינוך התכתב במידה מסויימת עם הכתבות של מנחם הורוביץ באותו ערוץ שבא לבקר בכל מיני אתרים ומביע עליהם דיעה כזאת או אחרת. מבחינתי, חשתי "פיספוס" של אמירות חשובות מאוד בנושא החינוך בארץ.

      יחד עם זאת, ספקתי כפיים ואמרתי ביני לבין עצמי : "גילו את אמריקה" חינוך בלי מבחנים ובלי שיעורי בית זהו בדיוק החינוך עליו גדלתי אני במחוז ילדותי. מה שבסופו של דבר נראה אם "הגלגל יחזור לאחור" אל שנות ה-60 בתנועה הקיבוצית שיש בסיס ומכנה-משותף בין החינוך בפינלנד לחנוך של ההתיישבות העובדת - בקיבוצים .

      הדבר עליו צריך וחשוב להתעכב זה מעמד המורה בישראל לעומת מדינות אחרות. ומולו האמירה המאוד קשה של המורים בישראל שחשים שאם היה ביכולתם להחליף את המקצוע שלהם, היו עושים זאת מזמן.

      אלה הן נקודות ראשוניות לדעתי שיש לתת עליהם את הדעת ולבחון אותם שוב ושוב. שחיקת מעמד המורה, שחיקת השכר, ורפורמות שנכנסות חדשות לבקרים למע' החינוך ומחלישות את מעמד המורה ואת שכרו. כל אחד יודע לעשות את החשבון הפשוט כמה מרוויחה המדינה על כל שעה נוספת שעובד הוראה נותן למערכת. כשתלוש המשכורת נראה כך :

      הוצ' נסיעה 221 ש"ח, הוצ' טל' 45.12 ש"ח ועוד סעיפים מעוררי תדהמה שרק לתלושי השכר של ארגון המורים אפשר לעשות והם אפילו לא ינידו עפעף. עבודת המורה היא עבודה אינסופית. ללא אהבת העבודה, אין המורה יכול לשרוד את עבודתו. הוא יפתח רעיונות יצירתיים כיצד "להרוויח" כמה שיותר מהמערכת הציבורית במינימום השקעה. לפיכך, יקומו כפטריות לאחר הגשם בתי ספר פרטיים עם שמות מפוצצים כמו : דמוקרטיים, אומנויות, טבע, אנטרופוסופי ולפי שיטות הוראה שהיו נהוגות באירופה מאמצע המאה הקודמת ואלה ימשכו אליהן תלמידים שאולי ירוקנו את הכיתות של בתי הספר הציבוריים. 

       

      האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים -- לרבות האוניברסיטאות -- כפי שהוא כיום ?

       

      התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים, וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא. 

       

      לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו. 

       

      הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית. 

       

      ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה -- טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית -- נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד. 

       

      ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך. 

       

      כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית. 

       

      ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם. 

       

      הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית. 

       

      הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק. 

       

      ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה -- ומשכורותיהם של המורים -- בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך. 

       

      יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת. 

       

      על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה. 

       

      כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?" 

       

      אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו. 

       

      מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה? 

       

       

        3/1/12 11:05:

      צטט: אייל שדה 2011-12-29 11:36:47

      יפה אמרת. ובעניין תגובתך, חיה, זה בבחינת לומר זה לא הרקדן גרוע אלא הרצפה עקומה. ראשית, לפי המשימות הלאומיות שהכריזו גדעון סער ומשרד החינוך ב-2009, יש לנו תפישת עולם מאוד הומוגנית - ציונית יהודית ותו לא. אפשר להתווכח על כך, אך היא לא נשמעת לי פלורליסטית במיוחד. ולעניין האכולוסייה האמיתית - שאכן אינה הומוגנית - אני לא רואה בכך מכשול אלא דווקא יתרון חינוכי ממדרגה ראשונה, אם רק יידעו להשתמש בכך כמנוף לחינוך לערכים של אהבת לרעך כמוך, הקשבה, כיבוד הזולת וכדומה - כל אלה ברוח היהדות

       

      "אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

      ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

      ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

      למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

      אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

      כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

      שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

      דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

      החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

      זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

      הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

      בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

       

       

        31/12/11 08:01:
      אולי העבודה ההטרוגנית והפרטנית בכיתה קטנה הטרוגנית (אין חינוך מיוחד) היא אחד החידושים המענינים שעשויים לעזור להשיג גם את המשימות החינוכיות..
        30/12/11 16:42:
      שירה תודה. מעמד המורה והזיקה לעבודה בהוראה הם פועל יוצא של מעמד המערכת החינוכית בכללותה. ללא שינוי גדול בקונספט, לא יחול שיפור גם באלה. שבת שלום.
        30/12/11 12:19:

      תודה אברהמל'ה שהבאת את דברייך כאן. גם אני כמוך צפיתי בכתבה ששודרה בערוץ 10 בעניין רב. הכתבה לדעתי סבלה מכמה בעיות שקשורות כנראה לרמת ההגשה ולרמת השפה של המגיש מיקי רוזנטל.

      גם עיסוקו בחינוך התכתב במידה מסויימת עם הכתבות של מנחם הורוביץ באותו ערוץ שבא לבקר בכל מיני אתרים ומביע עליהם דיעה כזאת או אחרת. מבחינתי, חשתי "פיספוס" של אמירות חשובות מאוד בנושא החינוך בארץ.

      יחד עם זאת, ספקתי כפיים ואמרתי ביני לבין עצמי : "גילו את אמריקה" חינוך בלי מבחנים ובלי שיעורי בית זהו בדיוק החינוך עליו גדלתי אני במחוז ילדותי. מה שבסופו של דבר נראה אם "הגלגל יחזור לאחור" אל שנות ה-60 בתנועה הקיבוצית שיש בסיס ומכנה-משותף בין החינוך בפינלנד לחנוך של ההתיישבות העובדת - בקיבוצים .

      הדבר עליו צריך וחשוב להתעכב זה מעמד המורה בישראל לעומת מדינות אחרות. ומולו האמירה המאוד קשה של המורים בישראל שחשים שאם היה ביכולתם להחליף את המקצוע שלהם, היו עושים זאת מזמן.

      אלה הן נקודות ראשוניות לדעתי שיש לתת עליהם את הדעת ולבחון אותם שוב ושוב. שחיקת מעמד המורה, שחיקת השכר, ורפורמות שנכנסות חדשות לבקרים למע' החינוך ומחלישות את מעמד המורה ואת שכרו. כל אחד יודע לעשות את החשבון הפשוט כמה מרוויחה המדינה על כל שעה נוספת שעובד הוראה נותן למערכת. כשתלוש המשכורת נראה כך :

      הוצ' נסיעה 221 ש"ח, הוצ' טל' 45.12 ש"ח ועוד סעיפים מעוררי תדהמה שרק לתלושי השכר של ארגון המורים אפשר לעשות והם אפילו לא ינידו עפעף. עבודת המורה היא עבודה אינסופית. ללא אהבת העבודה, אין המורה יכול לשרוד את עבודתו. הוא יפתח רעיונות יצירתיים כיצד "להרוויח" כמה שיותר מהמערכת הציבורית במינימום השקעה. לפיכך, יקומו כפטריות לאחר הגשם בתי ספר פרטיים עם שמות מפוצצים כמו : דמוקרטיים, אומנויות, טבע, אנטרופוסופי ולפי שיטות הוראה שהיו נהוגות באירופה מאמצע המאה הקודמת ואלה ימשכו אליהן תלמידים שאולי ירוקנו את הכיתות של בתי הספר הציבוריים. 

        29/12/11 11:36:
      יפה אמרת. ובעניין תגובתך, חיה, זה בבחינת לומר זה לא הרקדן גרוע אלא הרצפה עקומה. ראשית, לפי המשימות הלאומיות שהכריזו גדעון סער ומשרד החינוך ב-2009, יש לנו תפישת עולם מאוד הומוגנית - ציונית יהודית ותו לא. אפשר להתווכח על כך, אך היא לא נשמעת לי פלורליסטית במיוחד. ולעניין האכולוסייה האמיתית - שאכן אינה הומוגנית - אני לא רואה בכך מכשול אלא דווקא יתרון חינוכי ממדרגה ראשונה, אם רק יידעו להשתמש בכך כמנוף לחינוך לערכים של אהבת לרעך כמוך, הקשבה, כיבוד הזולת וכדומה - כל אלה ברוח היהדות
        29/12/11 07:47:
      הכל נכון, אבל צריך גם לציין שמערכת החינוך הפינית נותנת מענה לאוכלוסיה מאוד הומוגנית, והמשימות החברתיות - לאומיות שלה שונות לחלוטין, לא?

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין