כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Luz

    ארכיון

    - הילדה שדרכה בשלולית -

    5 תגובות   יום שבת, 21/1/12, 02:25

    הייתה זו מדרכה רחבת שוליים.

    כזו בה תוכל לעבור עם צאנך, מקנך, רכושך, ויחידך אשר אהבת. בעת ובעונה אחת.

    שפתותיה צבועות כחול לבן דהוי.

     

    והרוח שורקת... שורקת...

     

    והעצים מטפטפים לפרקים,

    רטובים בחלקם,

    ואנשים עטופים מכף רגל ועד ראש מתהלכים ברחוב.

     

    זוהי שעת בין ערביים.

    צל אפלולי נותן את הטון,

    ואני בדרכי הבייתה.

     

    עייפה... עייפה.

     

    היא הולכת מטרים ספורים לפני.

    גובהה כ-140, צמותיה הזהובות עשויות היטב.

    ילדה צעירה, רעננה.

    אם תשאלו אותי, וודאי הייתה בכיתה ג', או אולי ד'. לא יותר...

    אם תשאלו אותה, וודאי תענה : "ד2."

    ילדים נוטים לייחס חשיבות

    גם לדברים שוליים... גם לאלו שבשוליים...

     

    המדרכה הייתה רחבת שוליים.

    כבר אמרתי?

    והנה, במרכזה, נטייה קלה לימין, שלולית.

    לא גדולה. לא מאיימת.

    שלולית צנועה שיושבת בדרך, ומחכה.

    מחכה לך, לצאנך, מקנך, רכושך ויחידך אשר אהבת...

     

    אינסוף אפשרויות ניצבו בפניה. בפני הילדה.

    לא נדרשה לא קפיצת פרש על משבצות לוח השח, ולא דילוג שלומיאלי.

    ההתחמקות מהשלולית נראתה כמעט בטוחה.

     

    והילדה?

    היא לא חשבה פעמיים.

    היא לא האטה את צעדיה.

    היא שלחה רגל אמיצה, ארוכה, בטוחה

    בזדון מוחלט,

    הישר

          לתוך

                 ה ש ל ו ל י ת ...

     

    היא הלכה מטרים ספורים לפני.

    הטיתי את צעדיי כאינסטינקט שמאלה, וחלפתי על פני השלולית תוך התעלמות מוחלטת...

    למה שארצה לדרוך בשלולית?!

    היו יותר מדי סיבות נגד...

    קר. והרטיבות וודאי לא תטיב עם מגפי עקב הזמש האפורות שלי.

    בצעדים נחושים, המשכתי הלאה בדרכי.

     

    אשקר אם אומר כי בשניות שאחרי "כל חיי רצדו אל מול עיני".

    חיי ודאי לא נחלקו ל"רגעים שלפני המפגש עם השלולית", ואלו שאחריהם.

    אך צחוקה המתגלגל של אותה ילדה בעודה מקפצת בשלולית להנאתה...

    תמונת מגפי הגשם הורדרדות אותם נעלה...

    כל אלו נותרו חקוקים בזכרוני.

     

    נותרתי עם שאלות :

    מתי הפסקנו לדרוך בשלוליות בכוונה תחילה?

    מתי החלפנו את המגפיים הורודות, השמחות,

    במגפי עקב מהודרות, שמחווירות למראה ומגע טיפות הגשם?

    מתי איבדנו את התמימות? את ההנאה מהדברים הפשוטים ביותר?

     

     

    היא הלכה לפני.

    או שאולי למעשה, אני הלכתי אחריה ?

     

     

    שנשכיל כולנו לדרוך, בזדון, בביטחון מוחלט, בשלוליות החיים.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/2/12 00:16:
      את צודקת! צריך לשמור את הילד שבתוכנו, ולא להמית אותו. אם כי חייבים לבנות עליו קומה נוספת של אדם חכם ובוגר, קומה נוספת, ולא קומה במקום קומה.
        21/2/12 00:16:
      את צודקת! צריך לשמור את הילד שבתוכנו, ולא להמית אותו. אם כי חייבים לבנות עליו קומה נוספת של אדם חכם ובוגר, קומה נוספת, ולא קומה במקום קומה.
        25/1/12 20:21:
      טוווווווווווב. הפילוסופיה של השלולית. אהבתי.
        22/1/12 11:12:

      זדון זה אף פעם לא טוב

      שבוע טוב

      רם :)*

        21/1/12 08:44:
      קראתי פעמיים. ויש בעייה. היא החילה דווקא בכיתה. זה מאוד חשוב. 2 פחות טובים מ 1! ושלוליות הן כמו פרצה. וכשהיא קוראת...... באים!!

      פרופיל

      אור-ליאת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין