כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    פינגווין הזהב 2011

    0 תגובות   יום רביעי, 1/2/12, 15:15

    בעיקוב קל ובגרסה פחות נוצצת מהרגיל, אני מגיש בפניכם את זוכי פינגווין הזהב 2011. קצת מוזר לכתוב סיכום שנה חודש אחרי שנגמרה, כשכל הפרסים הבאמת חשובים מתמקדים בסרטים שחלקם יכנסו כבר לסיכום של שנה הבאה. לצערי, בשל אילוצי זמן, לא פרסמתי את הפוסט הזה עד עכשיו. אני מקווה שתסלחו לי ושאת השנה הבאה (שמסתמנת כבר עכשיו כמוצלחת במיוחד), אסכם מהר יותר.

     

    הסרט הכי מוערך יתר על המידה

    לאורך רוב השנה, לא ידעתי אם יהיה "זוכה" בקטגוריה זו. ראיתי כמה סרטים שהיו אוברייטד לדעתי, אבל אף אחד מהם לא עורר בו תחושות עד כדי כך מנוגדות לקונצנזוס הביקורתי סביבו. עד שהוא הגיע. כבר בזמן הצפיה בסרט, התפשט על פני חיוך אכזרי. ידעתי שדרייב עומד לקח את התואר בהליכה, או אולי בנסיעה מהירה מעוטרת סיבובים מסוכנים.

    המבקרים השתגעו מהסרט. הוא זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן ואנשים באינטרנט, כמו בעולם שבחוץ, אמרו שמדובר בסרט מעולה. המחמירים טענו שהתסריט קצת חלש, אבל הסרט מפצה על כך בבימוי חזק. אני חושב שהבימוי בהחלט מורגש, אבל הוא אפילו גרוע יותר מהתסריט. כמה שתיקות ארוכות ומעיקות אפשר להכניס לסרט אחד? כמה אלימות גרפית ללא הצדקה תסריטאית, כאילו היו על הסט עודפים של דם מלאכותי והיו צריכים להיפטר מהם לפני סוף שנת המס. הגיבור חסר השם פועל מתוך גחמות תסריטאיות ואין שום ניואנס או נימוק שיכולים להסביר את השינויים בהתנהגותו. הוא פסיכופת, אבל הסרט מטפל בו כמו בגיבור. הוא מעורב בסיפור אהבה מטריד שנראה בעיקר מזויף ומאולץ והעיקר, הוא שותק. יש מי שיקרא לזה איפוק, אבל כשאדם נשאל משהו ולוקח לו עשר שניות רק לענות ב"אוקיי", זה לא נראה לי כמו שיחה אמינה. כשהוא עושה את זה כמעט בכל סצנה בה יש דיאלוג, זה סתם מיותר. גם הפסקול, שרבים התלהבו ממנו, לא מוצלח בעיני. יש שם כמה שירים מוצלחים, אבל הם לא קשורים בכלל למה שנראה על המסך. רגע עצוב במיוחד הופך לשמלצי באופן נלעג בגלל בלדה לא קשורה שמשתלטת על האולם. שירים נמשכים על פני מספר סצנות, תוך התעלמות מוחלטת מהעריכה. אני מצטער, אבל מה שהעורך שומע בדיוק באייפוד, לא אמור להיכנס גם לסרט.

    עם עלילה של בי-מובי משנות השמונים, קצב מענה ודמות ראשית בלתי נסבלת, דרייב הרוויח את התואר הזה ביושר.

     

    העיצוב הטוב ביותר

    גם שלושת המוסקטרים הוא סרט גרוע, אבל לפחות יש בו צד אחד מאוד חיובי. העיצוב התקופתי שממקם את הסיפור באירופה של המאה ה-17, מושקע עד לפרטים הקטנים. התלבושות מלאות פרטים המאפיינים את מעמדה של כל דמות, התפאורה מעוצבת כך שגם מבצעי הריגול הכי לא קשורים, לפחות יפים לעין. נכון שרוב השחקנים עצמם אינם נראים כמו אנשים מימי לואי ה-13, אבל לפחות הבגדים שלהם כאילו נלקחו היישר משם. הבדיחה המתמשכת על התחרות בין המלך לדוכס מבאקינגהם, בה המלך כל הזמן לבוש בצבע הלא נכון, רק מדגישה עד כמה גם סרטים לא הגיוניים בעליל, יכולים להראות מציאותיים וחיים להפליא, לפחות מבחינה חזותית.

    מועמדים נוספים: נאום המלך, אומץ אמיתי, שודדי הקריביים: זרמים זרים, אקס מן: ההתחלה, הערת שוליים, הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק ב, אלמאניה שלי, רנגו, העזרה, תור, החתול של שרק

     

    האפקטים הטובים ביותר

    כאן, לא הייתה שום התלבטות. החבר'ה בווטה דיג'יטל כבר תרמו רבות לעולם האפקטים הקולנועיים, אבל בכוכב הקופים: המרד, הם התעלו על עצמם. במבט ראשון, נדמה שהסרט מלא בדמויות ממוחשבות שהושתלו על רקע מצולם והשחקנים האנושיים פשוט עושים עבודה ממש טובה בלהגיב למשהו שלא נמצא שם במציאות. למעשה, קופי האדם בסרט הרבה יותר מציאותיים מחלק מהסביבה. טכנולוגיית לכידת התנועה, המתרגמת תנועות של אדם לאנימציית מחשב, זכתה לשדרוג אדיר, כאשר היא מסוגלת כעת לקלוט גם הבעות פנים מדויקות, עד שאף קמט לא זז בלי שזז גם על פני השחקן. אנדי סרקיס, הכוכב הראשון של לכידת התנועה, מוסווה לחלוטין בידי דמותו הממוחשבת של סיזר, שימפנזה בעל מבט אנושי להחריד. סצנות המערבות קופי אדם רבים, צולמו למעשה בתוך אולפן, כאשר פעלולנים נעזרו בתלבושת שלא רק תרגמה את דמויותיהם לדמויות פרימטים ממוחשבים, אלא גם סייעה להם לזוז כמו כמו קופי אדם אמיתיים. אולי הדבר שהכי נדהמתי לגלות, היה שהרקע בסצנת גשר שער הזהב, הוא ממוחשב לחלוטין. הסצנה מרובת המשתתפים וההתרחשויות צולמה באולפן סגור ודווקא הנוף שנראה הכי אמיתי בה, נוצר דיגיטלית. אני מניח שאחד המאפיינים של אפקטים טובים הוא כלל לא להראות כמו אפקטים ובזה, כוכב הקופים: המרד מצליח.

    מועמדים נוספים: ברבור שחור, פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס, שודדי הקריביים: זרמים זרים, אקס מן: ההתחלה, הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק ב, גרין לנטרן – מגם היקום, תור, קפטן אמריקה: האוונג'ר הראשון

     

    הפסקול הטוב ביותר

    היו כאן כמה מתחרים רציניים. ל"האנה" יש פסקול משובח מבית הכימיקל בראת'רס, שמעלה את האדרנלין בדיוק בזמן. כל המוזיקה ב"ברבור שחור" היא וריאציה כלשהו עם "אגם הברבורים" ומהווה חלק ניכר מאווירת האימה וחוסר הוודאות האופפת את הסרט. בסופו של דבר, הלכתי על בחירה יותר מסורתית, אבל לא פחות ראויה. החבובות הוא סרט מוזיקלי, כצפוי מגיבוריו ועל כן, הוא מכיל מספר שירים. אלה לא השירים הדלוחים והמאוסים של הסרטים הקודמים, שנכתבו בפזיזות מבלי להשקיע מחשבה בדרישות המעריצים. את השירים המקוריים כאן כתב ברט מקנזי, חבר הצמד פלייט אוף דה קונקורדז והם כולם קליטים, או לפחות מעבירים יפה את המסר הרצוי. בניגוד לסרטים הישנים של החבובות, בהם השירים נטו להישכח רגע לאחר שמיעתם, השירים שחבר מקנזי ומבוצעים על המסך, נשארים בתודעה הרבה אחרי הצפיה. אני מניח שגם האופן בו בוימו הקטעים המוזיקליים, בהחלט עוזר.

    לצד השירים המקוריים, פסקול הסרט מכיל שירים ותיקים יותר, כמו "We Built This City" ו-"Me and Julio Down by the Schoolyard", לצד ביצועים מחודשים שעורכות החבובות על הבמה לשירים שהיו מהנים גם ככה, אבל עוד יותר משעשע לראות אותם מבוצעים בידי חבורת תרנגולות. לפסקול של החבובות יש חלק מהותי בכך שמדובר באחד הסרטים המהנים של השנה.

    מועמדים נוספים: ברבור שחור, 127 שעות, ריו, צעקה 4, האנה, בגינרס, הובו עם שוטגאן, רנגו, ארץ אחרת, עץ החיים, פינה, החתול של שרק

     

    הקומדיה הטובה ביותר

    בעצם, פשוט הסרט הכי מהנה של השנה. החבובות מאופיין לא רק בפסקול משובח, אלא גם בהומור פרוע ומתוזמן היטב. זהו הסרט הראשון של החבורה שנעשה באמת ברוח תכנית הטלוויזיה הוותיקה והוא מצליח להביא את סגנון הבדיחות שאפיונה אותה, לצד טכניקות הצחקה חדשות שנלמדו עם הזמן. לא מדובר בהומור גבוה או שנון במיוחד, חלק מהבדיחות אפילו די נמוכות, אבל דרוש כשרון קומי כדי לגרום ל"נעלי פלוצים" להיות הפאנץ' ליין הנכון והמדויק ביותר באותו רגע. ריבוי הופעות האורח, חלקן למספר שניות בלבד, מוסיף לתחושה שהסרט לחלוטין לא צפוי ונעזר בארסנל בלתי נדלה של רעיונות כדי לספר סיפור פשוט בצורה הומוריסטית. בתור מעריץ של החבובות, ראיתי איך הן חזרו לאט לאט לאיתנן דרך סרטונים ביוטיוב ואיך הן דאגו לחזור לכושר לפני צילומי הסרט. אני שמח שסוף כל סוף יצא סרט של החבובות שלא רק שאינו מאכזב, אלא גם עושה בצורה מצוינת את מה שהחבובות בעצם נועדו לעשות – להצחיק. לא יאמן כמה קשה לשחקנים אנושיים לעשות את מה שאוסף של חיות אנתרופומורפיות עושות בקלות.

    מועמדים נוספים: ריו, קונג פו פנדה 2, רנגו, טיפש מטורף מאוהב, החתול של שרק

     

    שחקנית המשנה הטובה ביותר

    זה לא חכמה לתת את התואר לאחת השחקניות בהעזרה. החלק הקשה הוא להחליט מי מהן הכי ראויה לפרס. למעשה, היה ברור לי כבר בזמן הצפיה בסרט מי באמת ראויה בעיני מבין שחקניות המשנה. רבות מהנשים הלבנות בסרט מגולמות בכשרון, אולם ברייס דאלאס האוורד מנצחת על כולן כהילי הולברוק, המכשפה הרעה מהדרום. הילי לא חושבת על עצמה כעל אדם רע והיא אף רואה את עמדותיה כמוסריות מעבר למקובל. זה מה שהופך אותה לדמות לא רק מפחידה ומטרידה, אלא גם מאוד עמוקה. היא סמל לצביעות שאינה מודעת לעצמה. היא מגייסת תרומות למען ילדים רעבים באפריקה, אבל נאבקת למנוע ערוב שחורים בקהילה בה היא חיה כשווי זכויות. היא יוצרת מעמדות אפילו בקרב חברותיה וכיף לראות אותה מושפלת ולו כי זו מכה לכל מי שאי פעם חשב שהוא יותר טוב מאיתנו מעצם לידתו במקום, גזע, או מעמד כלכלי שונה.

    מועמדות נוספות: מליסה לאו - פייטר, ברברה הרשי – ברבור שחור, הלנה בונהם קרטר – נאום המלך, עליזה רוזן – הערת שוליים, ג'סיקה צ'סטיין – העזרה, מישל פייפר – סילבסטר בניו יורק

     

    שחקן המשנה הטוב ביותר

    במשך שנים, די זלזלתי בברי פפר. הוא היה אחד מאותם שחקנים עם הפנים המוכרות, שלא מספיק בולטים או מעניינים בכדי לטרוח לזכור את שמם. ההופעה שלו באומץ אמיתי שנתה את היחס שלי כלפיו. השומר האנמי מ"גרין מייל", שהסרט המוכר היחיד שלא דחק אותו לתפקיד משני היה הזבלון "הקרב על כדור הארץ", התגלגל מחדש כמנהיג חבורת שודדים כריזמטי ומאיים במערבון של האחים כהן. אני לא יודע אם שם המשפחה הזהה היווה שיקול בבחירתו לתפקיד נד פפר, אבל גם אם היו קוראים לו זוננשטיין, היה מובר בבחירה מפתיעה ומצויינת. נד פפר הוא אדם רגוע שלא מחפש צרות מיותרות, אולם באותו הזמן הוא עבריין נמלט עם עבר רצחני שלא יכנע ללא קרב. ברי פפר מסתתר מאחורי זקן ואיפור שמזקינים אותו במקצת ומשלימים את האשליה של דמות סמכותית שאסור בשום אופן להיות בצד הלא נכון של האקדח שלה.

    מועמדים נוספים: ג'ון הוקס – קר עד העצם, כריסטיאן בייל – פייטר, מייקל גמבון – נאום המלך, גאי פירס – נאום המלך, ג'פרי רייט – קוד מקור, קווין בייקון – אקס מן: ההתחלה, כריסטופר פלאמר – בגינרס, ג'ון ליתגו – כוכב הקופים: המרד, ראיין גוסלינג – טיפש מטורף מאוהב

     

    השחקנית הראשית הטובה ביותר

    בניגוד לשנים האחרונות, זו הייתה שנה לא רעה בכלל לתפקידים נשיים. התחרות הייתה לא פשוטה, בשל ריבוי מתחרות ראויות. אני מקווה שבכך מסתמן סופה של תופעת הדרת הנשים מהפקות הוליוודיות חשובות. הן לא קיימות רק בשביל סרטים רומנטיים, או כדי שגיבור על בחליפה צמודה מדי יציל אותן ברגע האחרון. הן גם לא קיימות רק כדי להוות יריב מפתיע לשחקן הראשי. נשים צריכות לקבל באופן קבוע תפקידים ראשיים במגוון ז'אנרים ולא רק באלו שמתאימים לחלוקה מגדרית שכבר מזמן אבדה כל קשר למציאות.

    אז ברור שגם הפרס הזה ילך לשחקנית מהעזרה. הפעם מדובר בויולה דיוויס, מי שבהחלט עשויה לזכות באוסקר על אותו תפקיד בעוד מספר שבועות (הייתי כותב שבצדק, אבל רוני מארה תהיה מועמדת אצלי רק בשנה הבאה). העזרה נע בין סיפוריהן של מספר נשים ומספר בתי אב, אולם אייבילין, אותה מגלמת דיוויס, היא החוט המקשר. היא מספרת לא רק את סיפוריהן של הדמויות, אלא של חברה שלמה שנתקעה בדרך למאה ה-20. המבט העצוב בעיניים שלה, כבר מתחילת הסרט, מונע ממנו לאבד פוקוס והיא מחזיקה את העלילה מהודקת גם כשאינה מופיעה על המסך למשך דקות ארוכות. אייבילין היא דמות שחוותה סבל רב וויולה דיוויס יודעת להראות זאת באופן מושלם, גם ללא מילים וללא מחוות דרמתיות מוגזמות.

    מועמדות נוספות: נטלי פורטמן – ברבור שחור, סופי מרסו – ממני באהבה, היילי סטיינפלד – אומץ אמיתי, סירשה רונאן – האנה, אוקטביה ספנסר – העזרה, שרלוט גינזבורג – מלנכוליה

     

    השחקן הראשי הטוב ביותר

    היו הרבה הופעות גדולות של שחקנים השנה, חלקן של שחקנים ותיקים שלפחות בשנים האחרונות, לא זכו להרבה יחס מצד הקהל והביקורות. את ההופעה הזוכה של השנה, לא הייתי אמור בכלל לראות. במאי הסרט תפס תחת גדול במיוחד והחליט להפיץ אותו עצמאית, ללא תיווך של אולפנים. המשמעות היא שהסרט הזה היה מגיע להקרנות חוקיות בישראל, בערך מתי ש"סטופ כדור הארץ" הייתה מוכרת כסוגת עילית. אם לא זהיתם, אני מדבר על Red State של קווין סמית והשחקן שלמד אותי מחדש איך לפחד מקנאים דתיים, מייקל פארקס.

    לא הכרתי את פארקס עד לרגע בו ראיתי אותו בסרט. סביר להניח שנתקלתי בפניו בהפקה כזו או אחרת, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הייתי מודע לקיומו של השחקן בן ה-71. הוא בכל זאת נראה לי מוכר וזה הכח שלו בתפקיד אבין קופר, ראש משפחת פנאטים דתיים שהפכו את ההומופוביה לדרך חיים. הדרשה בעזרתה מוצג אבין לראשונה בסרט, אורכת תשע דקות. היא חולפת במהרה, בזכות העוצמה והאמינות בה הוא מעביר אותה. נאמרים שם דברים איומים, רצחניים. זה לא מונע ממנו להיות מהפנט. הוא השטן שמדבר כאיש דת. הוא מאמין בזכותו לפעול בשליחות האל בכל מחיר, גם אם יעבור בדרך על כמה איסורים חמורים ביותר. אין רגע בסרט בו הוא מתחרט על דרכיו או מפקפק באמונותיו, אף על פי שהן מביאות יותר צער וכאב מתועלת כלשהי. אם "רד סטייט" נכתב כביקורת חריפה על האוונגליזם הנוצרי ועל קנאות דתית בכלל, הוא חייב תודה למייקל פארקס שמצליח למצות בדיוק את האיזון המסוכן של כריזמה ופיתוי שמדרדרים אנשים לאלימות.

    מועמדים נוספים: קולין פירת' – נאום המלך, ג'ף ברידג'ס – אומץ אמיתי, מתיו מקונוהי – סנגור במבחן, שלמה בראבא – הערת שוליים, ראיין גוסלינג – בלו ולנטיין, אנדי סרקיס – כוכב הקופים: המרד, רוברט דובאל – מסיבת הלוויה שלי, ארון אקהארט – מחילת הארנב, ויליאם מאפות'ר – ארץ אחרת, גארי אולדמן – החפרפרת

     

    התסריט הטוב ביותר

    זו תמיד קטגוריה קצת בעייתית. איך מחליטים איפה נגמר התסריט והיכן מתחיל הבימוי. האם הסרט נראה ונשמע כפי שהתסריטאי התכוון, או שעבר עיבוד כה משמעותי, שלכותב כבר אין קשר ממשי לתוצר הסופי? לפחות במקרה של האחים כהן, ההתלבטות הזו לא רלוונטית. הם כותבים את הסרט בדיוק כפי שהוא נראה. הם עובדים עם צוות קבוע שכבר יודע איך הם רוצים שדברים יראו ומספרים עליהם שאין להם כמעט שום מחלוקת על האופן בו יש לצלם סצנה לאחר שנכתבה. שיטת העבודה שלהם בעיבוד ספר, כמו אומץ אמיתי, היא שאחד מקריא את הספר והשני כותב תסריט תוך כדי. הם מחליפים ביניהם תפקידים, אבל התוצאה היא איכשהו מהודקת ואחידה. "אומץ אמיתי" שונה מרוב סרטיהם של האחים בכך שהוא בדיוק מה שמצפים מסרט בסגנון. מדובר במערבון פשוט, ישיר, בלי התפלספויות ותובנות חסרות תקדים על תפקיד הגיבור בעולם הקולנוע, או כל דבר אחר. יש אוסף של דמויות, אף אחת מהן אינה מושלמת, אולם ברור ללא ספק מי בצד של הטובים ומי בצד של הרעים. זה עולם שבו להרוג מישהו זה לא פשע, אם יש לך רשיון לכך. מסוכן לכתוב דמות של ילדה בסיטואציה כה עוינת, אבל האחים כהן מצטיינים ביצירת דמויות עמוקות ומגוונות. ההפתעה הגדולה בסרט היא שאינו מפתיע. זה לא מונע ממנו להיות כתוב בצורה נפלאה ומהוקצעת, ללא קצוות פתוחים שמסתבכים לסיפור בין הרגליים.

    מועמדים נוספים: מארק היימן, אנדרס הרץ, ג'ון ג'יי. מקלולין – ברבור שחור, אלחנדרו גונזלס אינייריטו, ארמנדו בו, ניקולס ג'יאקובונה – ביותיפול, ג'ון רומנו – סנגור במבחן, ג'ון לוגאן – רנגו, טייט טיילור – העזרה, קווין סמית – Red State, דיוויד לינדזי-אבייר – מחילת הארנב, סקוט זי. ברנז – התפשטות

     

    הבימוי הטוב ביותר

    מצמד במאים שהם גם תסריטאים מעולים, לבמאי שאני מעריך רק כשהוא משאיר את מלאכת הכתיבה למישהו אחר. ההכרות הראשונית שלי עם דארן ארונופסקי לא הייתה מוצלחת. המון אנשים התלהבו מ"רקוויאם לחלום", אבל לי הוא נראה מטופש, לא עקבי וכאילו הוא מנסה יותר מדי לזעזע במקום להתמקד בעלילה. אני לא אוהב סרטים שמנסים לגרום לי להזדעזע, או שזה בא באופן טבעי מהעלילה, או שאני לא מתחבר. גם "המעיין" היה מזעזע, אבל מסיבות אחרות. הוא פשוט היה משעמם מדי.

    אז ארונופסקי התחיל להתמקד בבימוי על פי תסריטים של אחרים. זה עבד בצורה מעולה עם "המתאבק" והצליח במימדים אפיים עם ברבור שחור. גם הסרט הזה מטריד ומזעזע, אבל בצורה מעודנת. הוא לא צורח, אלא משרה אימה בצורה ההפוכה, דרך אינטימיות מוקצנת. הכל תמיד לחוץ ואינטימי, עד שקשה לנשום. ארונופסקי יצר סרט קלסטרופובי שחלקו מתרחש בחלקה של הדמות הראשית, אולם קשה לדעת איזה חלק. השוט הראשון, הנמשך ברצף במשך מספר דקות, מציג ריקוד בחשכה. אין שם דבר פרט לריקוד ולמנגינה הנשמעת ברקע וכאילו בוקעת משום מקום. הסרט מכיל כמות גבוהה מהרגיל של חדרים עם מראות והשתקפויות, מה שנותן אשליה של מרחב אותה ניתן לנפץ בקלות. אפילו הבגדים שלובשות הדמויות מדגישים את התהליך שהן עוברות ואת חוסר היציבות סביבו בנוי עולמן. ארונופסקי אולי תסריטאי לא מוצלח, אבל הוא מצטיין בהפיכת סיפור אישי לאפוס רדוף שדים פנימיים.

    מועמדים נוספים: האחים כהן – אומץ אמיתי, יוסף סידר – הערת שוליים, ג'ו רייט – האנה, דיוויד ייטס – הארי פוטר ואוצרות המוות-חלק ב, רופרט וואייט – כוכב הקופים: המרד, יזמין סמדרלי – אלמאניה שלי, גור ורבינסקי – רנגו, גלן פיקרה, ג'ון רקווה – טיפש מטורף מאוהב

     

    סרט השנה

    חלפה שנה מאז שצפיתי בו, אבל טרם חוויתי מאז את התחושה שהייתה לי בזמן הצפיה בברבור שחור. הסרט פשוט שאב אותי לתוכו, עם כל המתחים והחרדות שמסביב. רציתי לפעמים להסית את הראש כדי לקחת אוויר, אבל לא הצלחתי. השילוב של התמונות האינטימיות, יחד עם האווירה הסגורה, הדמויות החשופות והמוזיקה הסוחפת, לא נתנו לי לצאת. כשהסרט הסתיים, נותרתי בכסא ולא יכולתי לקום. זה לא היה כיף, זה היה לוכד. הסרט תפס אותי לא מוכן, חבק חזק ולא הרפה. שנה שלמה עברה ואני עוד זוכר את חווית הצפיה כאילו הייתה ממש לאחרונה. אם צריך מדד כלשהו לבחון בעזרתו עוצמה קולנועית, ברבור שחור מקבל את הדרגה הגבוהה ביותר. זהו סרט עוכר שלוה במובן הטוב ביותר של המילה, מפחיד יותר מסרט אימה ומרגש יותר מדרמה אנושית. הוא משחק ביעילות ובלי להביט לצדדים על הקו הדק שבין מספר ז'אנרים ומצפצף על כל שאומר לו לבחור צד. ברבור שחור הוא סרט שבלי פשרות, מצליח לדבר אל קהל רחב ומביא את הצופה אליו, במקום להפך.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין