כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אש לוהבת

    0

    איפה סאשה? - סיפור אמיתי

    92 תגובות   יום שלישי, 6/3/12, 20:56

     

     

    ''

     

     

    את הסיפור כתב "אריקו" אחי הקטן והמוכשר סא"ל במיל. חיל האויר..
    יש באמתחתו סיפורים מדהימים על הטיסה לאנטבה ושחרור בני הערובה..
    מבצע שלמה ואחרים. מאד אשמח אם יצטרף ל"דה מרקר"
    תגובותיכם ישפיעו כמובן :))

     

    סופת הגשמים שהשתוללה באחד מלילות חודש ינואר 1953,במחנה העולים מעברת שביב בהרצלייה, הכתה בכול עוזה בבדונים העלובים, את הלילה החשוך פילח מדי פעם ברק והרעם שהתגלגל אחריו הרעיד נפשות רבות,

    אף אחד לא הכין אותנו, אני, אחיותי והורי ניצולי השואה, דיירי בדון מספר 138א'  למראה שנגלה לעיננו בעיצומה של הסופה, טנדר משטרתי קרטע והתפתל בין הבדונים ובין השלוליות כשבעקבותיו נעה מכונית לינקולן שחורה מודל 1948, השיירה עצרה מול הבדון שבשכנותנו, שני שוטרים ירדו מהטנדר, מנסים בצעקות רמות, להתגבר על יללת הרוח ומסמנים בפנסיהם לכיוון הבדון שהיה ריק מדיירים. השוטרים מיהרו להיכנס חזרה לניידת ונסעו בחופזה מהמקום. מהמכונית השחורה ירדו שני  גברים במעילי גשם וכובעים שחורים ובעקבותיהם יצאו מהמכונית גבר, אישה וילד שלושתם בלונדינים, לבושי מעילי עור שחורים. החבורה מיהרה להיכנס לבדון, מזוודות וארגזים נפרקו מהמכונית, ואור עששית מרצד נראה מבעד לחרכי הבדון, חלף זמן, והמכונית נסעה ונעלמה אף היא והעלטה שבה לשרור על המעברה.

     

    החורף העז השאיר את דיירי המעברה בבדונים גם במשך היום, זו לא עת לצעוד בגשם עם ילדים לגן ועבודה למבוגרים ממילא לא הייתה בנמצא. בבוקר שלמחרת שככה מעט הסערה, והילדים היו הראשונים לצאת לקפץ בין השלוליות, רצנו וצווחנו בשמחה, מהבדון שבשכנותנו הציץ בן השכנים החדשים, ילד בן גילי, כבן חמש, שיער בלונדי ומבט סקרן וכחול עיניים, "בוא לשחק " צווחתי. הוא היסס לרגע ולאחר מספר דקות כבר התגלגלנו יחד מגבעת הדשא שניצבה בפאתי הפרדס הסמוך, קטפנו תפוזים והשלכנו זה על זה, צחקנו בקול, הראיתי לו כיצד לקלף את תפוזי השמוטי הענקיים על הפינה החדה של עמודי הגדר, ומיץ התפוזים המתוק הרטיב את בגדנו. היה בו רק משהו מוזר אחד בילד הזה, הוא דיבר בשפה מוזרה ובלתי מובנת לחלוטין לא משהו שנשמע במעברה, אבל זה ממש לא הפריע לצחוק ולשחק, במעברה לומדים להסתדר בכול שפה. לילד קראו סאשה זאת יכולתי להבין ולהוריו מארק ואולגה. כששבנו "הביתה" לבדונים שלנו רצו אלינו הוריו המבוהלים ויחד נכנסו לבדון בבהלה ניכרת.

    כך שיחקנו רבות, פעמים רבות הצטרפה גם אחותי ציפי, למדתי מסאשה משחקי אולר ולימדתי אותו איך להכין חץ "אינדיק" מזפת, נוצות ומסמרים חלודים. המצאנו משחקים, סאשה למד לדבר עברית ואני למדתי לקלל ברוסית,  אימי שהייתה אשת שיחה חברותית במיוחד הצליחה לקשור שיחה ברוסית הרצוצה שלה מתקופת מחנה הריכוז טרנסניסיה, עם אמו של סאשה, אולגה. השתיים נהגו לשוחח רבות,

    בתוך ימים ספורים הפכה השכנות לחברות נפש. לדלות העלובה של המעברה היה כוח מאחד ומגבש מעין כמוהו, אנשים זרים לחלוטין הפכו לחברים, סייעו זה לזה, סעדו חולים וקשישים, עזרו לנזקקים. מדי ערב התכנסו בפתחי הבדונים חבורות חבורות, ניצולי שואה סיפרו לבני תימן ועירק את אשר אירע שם באירופה, ושמעו על מרבד הקסמים וסיפורי אלף לילה ולילה מבגדד, יחד בישלו בסירים גדולים על הפתיליות מחוץ לבדונים, וערבבו סחוק בגפילטה פיש. כול משפחה הוציאה את אשר לה, וכולם חלקו את מזונם הדל, העברית התערבבה בעירקית,כורדית אידיש רומנית ופולנית ורק הקללות נאמרו בניב המקורי.

    רק מארק ואולגה לא סיפרו דבר, הם נהגו לשבת דומם ולהקשיב,  בשיחות עם הורי הסבירו שמוטב להורי לא לדעת דבר אודותיהם.

     

    ''

     

    מדי זמן, הגיעה הלינקולן השחורה לביקור אצל שכנינו, ממנה ירדו תמיד אותם שני גברים בחליפות וכובעים, מכונית במעברה הייתה מראה חריג ומכונית אמריקאית ענקית הייתה ממש אירוע ובמיוחד עבורנו, בכול  ביקור נפרקו ארגזים ודקות לאחר שהמכונית הייתה נעלמת היה סאשה רץ  לקרוא לנו לבוא אליהם, את החגיגה שהייתה נערכת על שולחן עמוס נקניקים, קופסאות שימורים, בקבוקי קוניאק ועוד ממרחים וממתקים מיוחדים בלב המעברה העלובה שום אמן אבסורד לא יכול היה לתאר.

    הימים חברו לשבועות והשבועות לחודשים, הקיץ הגיע והחום במעברה הפך לבלתי נסבל, יתושים, זבובים, אבטיחים ש"פילחנו" מהמיקשה הסמוכה, ונפנוף מניפות מאולתרות היו המראה הנפוץ  בקיץ במעברה.

    בוקר אחד, כשהתעוררנו גילינו כי משפחתו של סאשה נעלמה ללא הותר סימן.

    כול הבירורים שערכו הורי הסתיימו ללא מענה, המשפחה נעלמה וזהו, לחיים במעברה היה כוח משלהם והכול חזר לשגרה מהר מאוד, רק אני נהגתי להסתכל מדי בוקר אל הבדון של סאשה, אולי הם חזרו בלילה, אולי רק נסעו לביקור וחזרו, אך לא, איש לא חזר ורק געגועי לסאשה חברי לא חלפו.

    עברו להם שבועות, ומקץ כחודש בבוקר שבת קיצית הגיחה לפתע הלינקולן השחורה נהוגה בידי אחד הברנשים המוכר לנו,  הלה מיהר לשוחח עם הורי אשר קראו לי להסביר במה מדובר,  ובכן משפחתו של סאשה עברה להתגורר במקום אחר, וסאשה בודד במקום החדש, ללא חברים, והוא חולה בגעגועיו אלי, והברנש הגיע כדי לקחת אותי ואת אחותי לביקור שבת אצל סאשה, כמובן שהורי לא מיהרו להיענות לבקשה המוזרה אך לבסוף נעתרו, ואנחנו אחותי ואני עלינו בשמחה ובששון אל המכונית הגדולה והפלגנו לדרך.


    המכונית נסעה ואנחנו צמודים לחלונות ובולעים בשקיקה את המראות החדשים לנו, כעבור זמן,  ירדה המכונית מהכביש לדרך עפר על גדת נחל שעצי איקליפטוס על גדותיו והגיע אל בית חווה שעל שפת הנחל, המכונית עצרה בחצר החווה בה הסתובבו תרנגולות, עיזים, ומהרפת הסמוכה נשמעו פרות גועות. כשהתקרבנו לבית  שמעתי לפתע את סאשה צווח בשמחה "אריקו"!!! כינוי הילדות שלי, סאשה והוריו חיו בקומה העליונה של בית החווה, ובחצר הסתובבו באו והלכו מספר גברים לבושי ז'קטים וכובעים, חלקם נשאו תרמילים על שכמם, החווה הייתה מבודדת לחלוטין ולמרות זאת ליווה אותנו אחד הגברים בטיול שערכנו עם סאשה לאורך הנחל. ולרגע קט וכשהמלווה שלנו הרים את ידו להסיט ענף שמוט, הבחנתי לתדהמתי באקדח שהיה טמון בנרתיק כתף חום. נשימתי נעתקה מהתרגשות, האיש שהבחין במבטי רק חייך וסימן באצבעו ששש. לא הייתי זקוק להסברים נוספים. וממילא כבר התרגלנו  שאת סאשה ומשפחתו לא שואלים שאלות כי לא מקבלים תשובות, והשבת המופלאה נמשכה לה, טיילנו, הוסענו בעגלה רתומה לסוס, האכלנו עיזים  ופרות, אספנו ביצים ואכלנו ארוחת צהריים כפרית עם סאשה והוריו אשר עשו כול מאמץ לשמח אותנו. כששבנו הבייתה לא היו מאושרים מאתנו, רק כשסיפרתי להורי על האקדח שראיתי השתיקו אותי שניהם מייד והנושא לא הוזכר יותר בביתנו.

     

    שבת רדפה שבת והסידור הזה של שבתות עם סאשה נמשך בקביעות מספר חודשים, חיכיתי לשבתות בקוצר רוח, והבילוי בשבת עם סאשה בחווה היה למרכז חיי. ואז שבת אחת, כשהחורף הקרב שולח את כול דיירי המעברה לעבודות קשירה וחיזוק הבדונים, הלינקולן לא הגיעה יותר, כול היום חיכיתי מחוץ לבדון, אפילו טיפסתי על הסולם שהיה צמוד לבדון שלנו לצפות על הכניסה למעברה, אך שום מכונית לא נראתה  רק בלילה נעתרתי לתחינות הורי ונכנסתי לבדון והלכתי לישון כשדמעות זולגות על לחיי.

    ''

    הימים חלפו, גם החודשים חלפו להם, כול נהימת רכב בפתח המעברה גרמה לפעימות ליבי לקפץ, אך הלינקולן לא נראתה עוד במעברה לעולם, חלפה שנה ועוד שנה, וכעבור שלוש שנים נתבשרנו כי אנו עוברים לשיכון קבע בשכונת הפועלים נווה עמל בהרצליה.

    שוב ארזה משפחתי את מטלטליה הדלים ועברה למגורי קבע, בית אבן, המעברה עברה עוד מספר מחזורי עולים ובתחילת שנות השישים פורקה והפכה לשכונת קבע "יד התשעה".  החיים נמשכו וכמו כול הילדים הלכתי לביה"ס, החיים זרמו להם. משפחתי התפרנסה בעמל רב, אך מחסור לא ידענו. כדרכם של ילדים הכרתי חברים חדשים, למדנו וחיינו במושבה הרצלייה, שמש, ים, סברס, כדורגל בשכונה, הכול נראה יפה ומבטיח.


    סוף דבר

    ערב אחד לפני השינה אזרתי אומץ לשאול את אמי אודות המשפחה העלומה מהמעברה זו שאסור היה להזכירה בביתנו, לאחר היסוס וחרף התנגדותו העיקשת של אבי, פתחה אמי וסיפרה כי אביו של סאשה היה איש חשוב מאוד ברוסיה, וכי הוא ערק למערב עם משפחתו ובכדי להגן עליהם החביאו אותם בזהות בדויה במשך שנה בבלגאן של המעברות, וכי קרוב לוודאי נמצאים הם עכשיו באמריקה, התשובה הממה אותי, אך כילד רק שאלה אחת נותרה ללא מענה, איפה סאשה? ותשובה איין.

     

    חלפו להם 58 שנה, נער הייתי וגם בגרתי, הורי הלכו לעולמם, וגם אחותי שולה שהייתה לי כאם גם היא איננה עימנו עוד. ודמיון התערבב בזיכרונות ילדות, ורק לעיתים נדירות אחותי ציפי ואני מעלים זיכרונות ילדות מהחיים במעברה ונזכרים בסאשה. החיים במעברה? זהו סיפור על קליטת עלייה עצומה במדינה הצעירה, תוך סבל ותלאות בל יתוארו של העולים, תוך עשור מתחילת שנות החמישים קלטה המדינה שמנתה 650 אלף איש,  900 אלף עולים חדשים, הגלים הראשונים של העולים שוכנו ב מעברות, והמגורים היו אוהלים, בדונים וצריפים. והחווה? החווה ניצבת שוממה ונטושה על גדת הירקון ממזרח לגשר כביש 40 מעל הירקון, ניתן לראותה בנסיעה על כביש 40 מפ"ת להוד השרון, איני יודע למה שימשה אך ברור שהחקלאות לא הייה שימושה העיקרי...  וסאשה ומשפחתו? לעולם לא אדע מי היו ומה ארע להם, היכן חיים הם, האם טוב להם או רע? תשובה אין, ברור לי שגם השמות שנשאו במעברה היו בדויים, הם נעלמו כי זה מה שהם באו לעשות בארץ, פשוט להעלם.   

     

    ''

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (92)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/3/18 12:51:
      ציפוש קראתי בשקיקה על סאשה והמעברה מאד יפה הסיפור של אחיך כתיבה מקצועית,רהוטה, תיאורים נפלאים מן החיים במעברה עם אותם אנשים שהיו צריכים להסתתר מאד אהבתי לקחת אותי קצת למחוז ילדותי כי בכל חופש גדול נסעתי לנוה עמל בהרצליה למשפחה כדי שיקחו אותי לים :) יהי זכרו ברוך של אחיך - סיפר נהדר <3 תודה שהבאת את הסיפור - התרגשתי מאד מאד
        22/3/12 16:04:
      סיפור מרתק- תודה על השיתוף
        13/3/12 15:58:
      !!!
        13/3/12 08:48:

      זוג תפוחים מאותו העץ, אפשר להרגיש...

      נהניתי מאוד לקרוא - אבל אשוב בשימחה יתרה לחפש את ה... תסיסה,

      הקפיציות, הנמרצות שופעת השימחה של גבירתי, דווקא.

      בהצלחה לסופר בדף הפרטי שלו שעליו לפתוח... 

        12/3/12 14:32:
      הסיפור מדהים... ממש כמוך !!! חחח...
        11/3/12 03:35:
      ריתקת אותי.
        11/3/12 00:58:
      איזה סיפור! ואחיך מוזמן לכתוב עוד....סיפורים של פעם....(אגב, אם שמו כינויו באמת אריקו, אז בילדותי גדל בבית לידי בשכונה ילד שגם הוא כונה בכינוי חיבה כזה....)
        10/3/12 22:48:
      מסקרן...
        10/3/12 19:29:
      יופי של סיפור.... כתוב במלוא החן
        10/3/12 12:50:
      מעשייה חמודה
        10/3/12 03:06:
      רק עכשיו סיימתי לקרוא..רציתי רק להוסיף שהוריי רצו לקרוא לי סאשה (אלכסנדרה)..אבל בדיוק יצאה הסדרה בקולנוע על אנג'ליקה..והשאר- היסטוריה :))
        10/3/12 01:02:
      כמו באגדות, סשה ראה את הספור הזה ומחר הוא יבוא עם לינקולן שחורה לבקרך...... זה מזכיר לי גם את המעברה שלי ביפו..... היה מחסור אבל לא קיטרנו . ידענו כילדים להפיק את הטוב מהרפתקאות שהמצאנו והנה התוצאה.... כתבת מקסים-כרגיל....*
        9/3/12 20:12:

      סיפור של פעם ועוד אמיתי מסקרן לקרוא ובנוגע לאחיך הוא כותב נפלא ובהחלט יהיה נחמד לראות אותו  לצידנו..

        9/3/12 17:04:

      סיפור לא גמור כמו זה, טבעי שמלווה את חיינו עד אחריתנו. הצורך לדעת ולו רק לדעת, גם אם לא נוכל לשנות דבר, הוא צורך בלתי נכבש של הנפש וטולסטוי כבר תאר זאת נהדר ביצירתו המפורסמת "סונטת קרויצר".

      באשר לאחיך, יש לו בהחלט מקום להיות בינינו.

      כמי שיש לה יותר מפינה חמה בלב לחיל האוויר, מתוקף עבודתי באחת היחידות הגדולות בתל-נוף ומתוקף שירותו הצבאי של בני, באותו בסיס, בפלמחים, ולפני פרישתו בתפקיד הטעון כראש מדור נפגעים, אני כבר מבקשת להוסיפו לרשימת החברטואלים שלי. [אולי הפרטים האלה יטו את המאזניים לטובת העניין] 

        9/3/12 16:01:
      תודה על הסיפור על התקופה ועל הגעגועים.
        9/3/12 13:33:
      iofi shel post toda al a shituf
        9/3/12 09:24:
      ספור מני רבים של ארצנו קולטת העליה. ספור שצופן בחובו את המהות של הקשיים שהתהוו במהלך של אנשים.
        9/3/12 08:52:
      ספור מרתק, ישראל של פעם, ואולי דרך הסיפור הזה,מישהו יקרא ויכיר...
      כתוב מאוד יפה.
        9/3/12 05:36:

      WOW סיפור מרתק, מעניין וכתוב היטב.

       

        9/3/12 00:32:
      סיפור יפה ומרגש***********
        8/3/12 15:31:
      הידד לאריקו הקטן...:))
        8/3/12 14:33:

      סיפור מקסים ומרתק - "ישראל של פעם"

      כן אני זוכרת את התקופה של לפני כ 25 שנים - תקופה קסומה - ולא פעם עולים בי פרצי נוסטלגיה על ישראל האחרת שהכרנו בימים עברו, בה סולידריות שכנות וחברות היו מעשים של יום היומו.

      ילדים היו משחקים בחוץ ושהיינו מכירים את כל השכנים לא רק בבניין אלא את כל אלא אשר גרים ברחוב.

      כיום המצב הוא שונה אנשים לא רק שלא מכירים כבר את כל האנשים שגרים ברחוב אלא לא בטוח גם את האנשים שגרים איתך בבניין או לעיתים אפילו כאלה שגרים איתך בקומה. התופעה של לשחק בחוץ עם שאר הילדים הלכה ונעלמה עם השנים והיום היא כמעט נעלמה לחלוטין, ולמעשה כמעט ואין לנו אינטראקציה עם הסביבה, אז נכון עדיין מידי פעם יורדים לסופר (הרבה פחות מפעם) ונכון שלפעמיים אומרים שלום לשכן שפוגשים אבל ברור שהרבה פחות מפעם.

      והמצער שאנו לא  מרגישים את הבדידות הזו  וזה לא  מפריע לנו בכלל.  העידן הטכנולוגי ואינטרנטי כל-כך התקדם שהוא כביכול מחפר על כל הבדידות, הרי אפשר לראות סרט במערכת קולנוע ביתית, סרט שנוכל להוריד דרך האינטרנט, או נוכל לדבר עם כל אחד מהחברים כולל שיחת מצלמה ולא חשוב היכן בכלל הם נימצאים, או לקרוא על כל נושא שנחפוץ מבלי לצאת מהבית, או לפתור כמעט כל בעיה או לקבל תשובה כמעט על כל שאלה.... אז נותרה לנו רק הנוסטלגיה..... 



        8/3/12 13:21:
      ציפי, סיפור מרתק מאוד מעניין. כמה תמימות וחמימות בן האנשים היתה אז.. (חבל שהיום זה הכל חומרי). חג שמח
        8/3/12 08:40:
      סיפור מקסים ,שמזכיר גם לי נשכחות .פורים שמח .
        8/3/12 06:39:
      אחיך אריקו כותב יוצא מהכלל, קולח, אינטיליגנטי ומרגש. *

       

      מרתק. 

        7/3/12 21:26:
      כמו תמיד ...אני נשארת חסרת מילים אחרי שאני קוראת אותך תענוג לקרוא סיפור חיים שכזה, השאיר אותי עם טעם של עוד.. ..
        7/3/12 20:50:

      הסיפור, האמיתי לכשעצמו, זורם ומרתק. לכותב רב-הכשרון אגיד זאת, שאם ציפי מבקשת ממך להתחבר לקפה - אל תהסס וקפוץ למים החמימים...

      ''

        7/3/12 20:11:
      הסיפור מזכיר מאוד את סיפור עלייתי ארצה בשנת 1950, במעברה של טירת הכרמל. הסיפור שסופר כאן מעביר בקווים מדוייקים וחיים היטב את אווירת המעברה. הסיפור מרתק כסיפור מתח ואני חש כחלק מהעלילה. כל הכבוד !
        7/3/12 20:11:
      אין כמוך צופושית מדהימה שלי איזה סיפור מרתק ומרגש יש לך עוד שכאלה יכולה כל היום לספר לי .. אילו זכרונות מדהים ממש. חיבוק ונישוק אוהב ממני..
        7/3/12 19:59:
      יפה ומרגש חג שמח.*
        7/3/12 19:57:

      ציפילה חג פורים שמח יקרה .
      אהבתי את הסיפור על סאשה ,
      מרתק וסוחף , מסקרן אם יהיה ההמשך ?

      ולאחיך תמליצי לבוא לקפה  ... כתיבתו נפלאה .

      תודה לאחיך ולך מקסימה .

        7/3/12 19:35:
      מרתק
        7/3/12 19:29:

      ואוו ציפי!!

      איזה סיפור מרתק!

      אכן כשרוני אחיך בכתיבה.

      אני גם תהיתי ביחס למשפחה של סאשה

      ובמהלך הקריאה חשבתי שיתכן כי מדובר בעולם תחתון? מאפיה?

      כתוב נפלא.

      וחג שמח לך!! ♥

        7/3/12 19:07:
      מרתק חג שמח
        7/3/12 18:55:
      סיפור מרתק שמחזיר אותנו שנים אחורה אל המדינה הצעירה והענייה שזה עתה נולדה עם כל קשיי העבר... נהניתי לקרוא.
        7/3/12 18:39:

      וואו. מרתק.
      אני מעט צעיר יותר ולא חייתי בתקופת קום המדינה המעברות של ראשיתה. אבל כשאני קורא - אני מתגעגע. כמובן שלא לדלות ולחיים בלי כלום.
      אבל נראה לי שהאנשים היו חמים אחד כלפי השני והמושגים חברים, ביחד ועזרה היו שונים מאשר היום. אולי משום שלכולם לא היה דבר.  לזה אני מתגעגע. חבל שהיום כבר אין דברים כאלו. 

        7/3/12 18:27:
      סיפור מרתק שהחזיר גם אותי להיזכר איך רחצו אותי בפיילה מברזל . החברות בינכם הייתה כל כך עמוקה ויפה. ופעם גם הילדים היו מאושרים כי היו משחקים רק בחוץ בכל חפץ שהיה מצוי אז.איפה סאשה ? מדוע לא חיפש אותך אחריי כל כך הרבה שנים . את זוכרת אותו כל כך טוב ובכזה כייף. אני עוד מקווה שתמצאי אותו באחד הימים. אני גם זוכרת את המשלוחים שהיינו מקבלים מהדוד מאמריקה, קקאו שוקולד ועוד. הצלחת לתאר את המצב בארץ את החום הנורא את המגורים בפחונים , שבחורף היו מתעופפים באוויר. נהנהתי מכל רגע של קריאה הצעירים שבקרבנו ייראו בסיפור הסטוריה ואילו אנחנו נראה בסיפורך זכרונות יפים, קשים עצובים ושמחים
        7/3/12 17:42:

      ציפי, זרקת אותי המון שנים אחורה, כמו מסע בזמן
      בילדותי גדלתי בנווה עמל בשכונת האזבסטונים
      וכשהתחתנתי, הביתי הראשון שקניתי היה בשביב
      ויום אחד ראיתי את סלח שבתי בטלויזיה
      והסתבר שהבית שקניתי הוא הבית שקיבל "סלח שבתי" בסרט.
      אחיך יודע לכתוב היטב, והזיכרונות יפים ומעוררים געגועים
      אם תמשיכי להביא דברים שלו, אני בטוח אקרא הכל.
      חג שמח ציפי :))

        7/3/12 16:09:
      יופי של סיפור.... :)
        7/3/12 15:49:
      חג פורים שמח ומבדח לך ציפי ולמשפחתך.
        7/3/12 15:47:
      סיפור עם נוסטלגיה, היו ימים.......
        7/3/12 14:58:
      סיפור מרתק, כתוב בטוב טעם. אז הכול נשאר במשפחה...
        7/3/12 14:21:
      סיפור מרתק! מומלץ לאריקו להצטרף אלינו ולהנעימנו מכתביו.
      וואו, איזה סיפור!!
        7/3/12 10:59:
      סיפור מענין , חג שמח
        7/3/12 10:38:
      אין על כתיבתך המיוחדת, מלאת חן והומור מדהים. פורים שמח ציפי היקרה ♥
        7/3/12 09:33:
      פורים שמח ועליז!
        7/3/12 08:37:
      סיפור אמיתי למי שמכיר את קליטת העולים בימי המעברות. אני סייעתי במעברה של ראש העין לדודתי האחות שטפלה במעברה זו. הסיפור כתוב בחן רב, מזכיר סיפורי מתח. נהניתי לקרוא אותו ויש לו טעם של עוד.
        7/3/12 08:28:
      או מתוקה התחלתי לקרוא וזה הזכיר לי את סיפורי אבי על קום המדינה ועובר לכך ...אמשיך לקרוא במשך היום ..שווה הדפסה וקריאה נעימה....ואשוב לספר לך מה חוויתי...ההצחלה אותי מאד מרגשת..ומזכירה לי ..את הצד הישראלי של משפחתי[אבא דור עשירי בישראל] רווי בחוויות.
        7/3/12 08:14:
      יפה כתבת. אהבתי מאד. חג שמח לך יקירתי.
        7/3/12 07:55:
      הי, בסוף הפך לתעלומה גדולה. תגידי לאחיך שהסיפור שלו נהדר.
        7/3/12 07:50:
      קראתי בשקיקה.תודה ששיתפת,וחג פורים שמח.
        7/3/12 07:29:
      אוטנטי, מרתק וכתוב היטב.
        7/3/12 07:03:
      קראתי בנשימה עצורה. הורגלתי לסוף טוב :(
        7/3/12 07:02:
      אריקו וציפ היקרים,.. מזל טוב. נולד סופר. נולד,.. אלמלא חששתי לקבל מכות הייתי מעז ואומר שיצא מהארון. כתיבה מקצועית ולא רק. כי מקצוענים יש לרוב, אבל לא תמיד הדף שווה את עלות הדיו. או איך שאומרים את זה,.. מאשקלון כן ? כתיבה מקצועית, כל מילה, - רהיט,.. כלומר הכתוונתי כתיבה רהוטה,.. סגנון ידידותי כזה,.. ברנש, בידון,.שבתות רודפות אחרי הילדים,.. כלומר אחת אחרי השניה, .נעים לקרוא,.. סיפור שמסופר תוך תיאור מאוד ריאלסטי של הסביבה ובו בזמן תוך יצירת מתח לרעות העתידות לבוא. ז"א למאורעות. אהבתי מאוד. אלמלא הייתי ג'נטלמן,.. הייתי מעניק גם כוכבית. אולם לא אעז בטרם נערכה הכרות רישמית ביננו. עזריאלי מחכה. ובנימה אופטימית זו אפרד כעת מכם,.. לא רק עזריאלי כי גם פורים. מחכים לי. חג שמח לכם ציפורית ואריקו, ולכל יתר הקרפדות,. אופס. אמרתי קרפדות ? התכוונתי לנסיכות שבכוס. יעלה. לא יודע מה קרה לי היום. קפה. קפה. מה פתאום כוס ? חג שמח לכל הנסיכות שבקפה. וכמובם שגם לכם צפרדעים. ז"א נסיכים. כנראה שהשתייה של מחר משפיה עלי. צ'או. ג'נטלמן אשקלוני, צדיק ופלס גם.
        7/3/12 06:46:

      רומפיפיה יקרה,

      א שיינע, אמתע מעשיה.

        7/3/12 06:14:

      פיסת היסטוריה...

        7/3/12 06:13:
      מרתק.כתוב נפלא.מחכה לסיפורים נוספים.נהניתי מאד.
        7/3/12 05:27:
      *מרתק
        7/3/12 04:19:
      מה נותר ? הוציאו ספר משתף עם סיפוריכם...........חג פורים שמיייייייייייח מבדייייייייייייייח לכל המשפוחה !
        7/3/12 01:07:

      ציפי יקרה לליבי נשיקה

      את ואריקו ממש סופרים מלידה, מספרי סיפורים

      אני אישית בילדותי מאוד אהבתי את סיפורי האוהלים שם השתכנו הוריי

      בצעירותם עוד בטרם נישאו...

      היה לי עונג לקרוא את סיפורו של אריקו

      והתמונה הזו עם מסגרת הגלים - (-: יש לי כאלו באלבום. כבר הצהיבו.

      ובאמת ציפי.... (-: חשבתי שהצלחת לשכנע אותו לפתוח בלוגמופתע

      תימסרי לו שכייף כאן ב"נמל" וכולנו באותה סירה

      ועלתה בי מחשבה אולי סאשה יקרא ויזהה את חבר ילדותו?

      תודה לך ציפי יקירתי שהבאת את סיפורו של אחיך

      * כוכב אהבה ממני

      וחיבוק אוהב אוהב ונשיקות חמות לליבך, ציפי חברתי האהובה

      פורים שמח (-:

      ''

        7/3/12 00:20:
      ציפי, זהו סיפור מעניין, שכתוב בכישרון רב. כדאי לאחיך להמשיך לכתוב. אני מכיר את הבית על שפת הירקון, אך בתחילה חשבתי שמדובר בחוות חפציבה. פורים שמח, עמוס.

      תודה ציפי'לה, פשוט מדהים. יפהפה. שווה להמשיך לחקור, ותמסרי לאחיך שמקומו איתנו כאן. אפילו שלחי לו משהו מצחקוקי. נניח את הפוסט האחרון על אמא שלי.צוחקנשיקה

      ''

        7/3/12 00:07:
      במילה אחת מרתקקקק, פורים שמייח שיהיה לך רומפיפיה, בידידות ובחיבה , אשר
        7/3/12 00:02:
      ציפוש היקרה אמרי לאחיך שהוא חיב להמשיך אחרת חברתך מירושלים תסובב את אוזנו. הסיפור הנו סיפור מתח מעניין ומעלה נוסטלגיה ממש אהבתי. חג שמייח יקירתי לך לילדים נכדים ולאח המוכשר
        7/3/12 00:01:
      מעולה. כתוב מרתק.
        6/3/12 23:54:

      היו היו זמנים, אותם אני זוכרת.
      פורים שמח*

        6/3/12 23:52:
      וואוו... לפעמים אני בדילמה באיזה דור היה הכי שווה להיוולד.... מה יספרו עלינו בעוד 10, 20, 30 שנה? סיפור ממש יפה!
        6/3/12 23:47:
      תמיד אוהבת סיפורים על התקופה שבה עוד לא הייתי בתכנון או מקסימום בחיתולים.....
        6/3/12 23:39:
      רומפי יקרה, נהניתי מאד מהסיפור שהחזיר אותי לתקופת המעברה.....והנוסטלגיה.....4 וחצי שנים יחד עם הורי ואחיי, היינו במעברה...פורים שמח !...סאלינה...ושאפו לאחיך...
        6/3/12 23:33:
      ציפי מאוד נהניתי לקרוא את סיפורו של אחיך. הוא מפליא לכתוב. התקופה זכורה לי וגם ליד ביתי היתה מעברה שהיא כיום כפר חרוצים. נווה עמל ממש לא רחוק מכפר הולדתי בני ציון. היו אלה ימים של הסתפקות במועט ואחוות אחים. פשוט לא היתה ברירה אחרת. והמשפחה של סאשה בטוחני שהיתה אומללה הרבה יותר מכל תושבי המעברה, למרות התמיכה הכלכלית שקיבלו. גם התמונות העלו בי נוסטלגיה, בעיקר את ואחיך במכנסי ההתעמלות הכחולים עם הגומי במותניים.
        6/3/12 23:16:
      סיפור יפה.פורים שמח יקירתי.
        6/3/12 23:06:

       ברור לי שגם השמות שנשאו במעברה היו בדויים, הם נעלמו כי זה מה שהם באו לעשות בארץ, פשוט להעלם.

       

      אבל הם לא נעלמו, ציפי, כי בלב לבם הם לא רצו להיעלם. הם רצו ככ לחיות חיי שגרה ולא יכלו בגלל עברם. אילו לא ייחלו לשגרה כזו, לא היו נקלטים בכזה קלות מעברה. חג פורים שמח לך

        6/3/12 22:58:
      תודה על הטירחה,לכתוב סיפור מרתק כזה, והדיוק בכתיבה מפליא.
        6/3/12 22:47:
      אהבתי!יפה מאוד!
        6/3/12 22:41:

      באסה, סיפור מתח בלי סוף.....

        6/3/12 22:38:
      בטוח שאם תתחילי לחקור תמצאי את סאשה .
        6/3/12 22:19:
      * יפה שבוע טוב וחג שמח
        6/3/12 22:10:
      אהבתי. מאוד!
        6/3/12 22:09:
      מאד יפה ... תודה על הזיכרונות והנוסטלגיה *
        6/3/12 22:06:

      סיפור נפלא על פרטים עלומים. זכורה לי תקופת המעברות כילד צבר ומבקר אקראי. אחיך מספר יפה ומביא עוד מטעמה של אותה תקופה.

      חג שמח,

      רמי


        6/3/12 22:05:

      תודה על תשומת ה''

      יונהחג פורים שמייח ומבדייח 

       http://cafe.themarker.com/post/2553310

        6/3/12 22:01:
      סיפור מאוד מענין. תגידי לאחיך אריקו להמשיך לכתוב לנו בדה מארקר. זה מאוד מענין.
        6/3/12 21:45:
      סיפור יפה. לסאשה כבר יש היום נכדים. הזמן רץ...
        6/3/12 21:42:

      רבדים של זכרונות.

        6/3/12 21:39:

      היי ציפ אחלה סיפור ..בגלל גילי המופלג הסיפור עבר מול עיני כסרט כוון אשני מכיר את כול המקומות היטב וכן גם את מצב ה" עריקים מעבר למסך הברזל בשנת החמישים של המדינה הצעירה אחלה חג שמייח וכול טוב

        6/3/12 21:38:
      מרחק הליכה... אלך לבדוק:-) תודה על כתיבתך המרתקת.
      יאללה מספר שכזה ועוד עם דרגות (: שיבוא מייד!
        6/3/12 21:35:
      ספור מתח מצוין. התרחשות על פני שטח שמתחתיו מבעבעת יורה רותחת. מבחינתי כל הספורים הבאים יכוכבו.
        6/3/12 21:27:
      נושא מכובד לסרט רחב יריעה...יופי רומי שהבאת
        6/3/12 21:21:
      אני בעד, כוכב ממני כבר מובטח.

      ארכיון

      פרופיל

      רומפיפיה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין