כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אני עוד לא יודע

    אין לי מושג מה יהיה בו. אבל אט אט אמלאו בתוכן ואז אדע.

    ארכיון

    בארשבעים - ספר שכתבתי - שני הפרקים הראשונים

    3 תגובות   יום חמישי, 24/5/12, 09:40

    בְּאֵרשֶׁבַעִים

    אורי דותן-בוכנר

     

    עריכה ספרותית – יואב איתמר

    עריכה לשונית – מכבית אלדד

     

     

    ספר זה הינו יצירה בדיונית פרי חירותו האמנותית של המחבר העושה שימוש גם באירועים אמיתיים. הקשר בין עלילת הספר ובין ארועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן ובין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט.

     

    כל הזכויות שמורות לאורי דותן בוכנר

     

    על הספר :

    "תראי מה שהצלחתי להקים מאז שהגעתי לעירייה." השעין את מרפקיו על השולחן, קפץ את אגרופיו וזקף את אגודל ימינו. "תיאטרון!" ואחרי האגודל הגיע תורן של שאר אצבעות-ידיו להזדקף אחת אחר רעותה בתנועת מניפה.

    "תזמורת סימפונית וקונסרבטוריון, קריית האמנים בעיר העתיקה, להקת מחול, מרכז לאמנות חזותית, מוזיאון לאמנות, מועדון שחמט מפואר שזכה כבר באליפות ישראל, ועדיין לא אמרתי את המילה האחרונה." סיים בני, והניח את ידיו בחבטה על שולחנו.

    "היום עדיין אי אפשר לחוש בשינוי. אבל הילדים שגדלים עכשיו בבאר שבע יקבלו חינוך לא פחות טוב מילדי תל-אביב, ירושלים או חיפה. בעוד עשרים שנה, ואולי אף פחות, לאן שלא תסתכלי תמצאי את הילדים האלה. הם יהיו בכל צומת של קבלת החלטות ויאיישו כל צמרת. היום לא תמצאי אף אחד שיגיד בגאווה 'אני מבאר שבע.' אבל היום הזה לא רחוק. הילדים האלה יהיו מהמובילים בתחומם. אם זה בפוליטיקה, עסקים, תקשורת  או אמנות. וכשישאלו אותם מהיכן הם, הם יגידו ללא בושה, אנחנו בארשבעים."

     

    הספר "בארשבעים" הוא אודיסאה של שלושה דורות שנלחמו על הארץ והקימו אותה. הוא משתרע על תקופה של תשעים שנה, ממלחמת העולם הראשונה ועד לימינו. מעולם לא נכתבה יצירה על בני הדור ההוא שהתמקדה בפעילותם מחוץ לגבולות המרכז, וכעת מתוקן המעוות עם סיפורו של בני גלבוע, צבר חד ויצרי, אשר הספר עוקב אחריו באמצעות רשת עלילתית חכמה ויעילה ומספר את סיפור הקמתה של מדינת ישראל, במגוון דרכים וכיוונים היוצר פסיפס עשיר, מפואר מרתק ומלא כישרון, ומספר סיפורו של דור בצורה קריאה ומושכת לב.

    יואב איתמר

     

    פרק א'

     

    באר שבע, ישראל, 1979

    הסתיו של אותה שנה היה חם ולוהט. סופו של אוקטובר אמור היה להיות כבר קריר יותר, אך השמש סירבה להרפות מאחיזתה בעיר המדבר הדרומית. רוח קדים יבשה וחמה נשבה, מעיפה ענני חול ואבק לכל עבר.

    אישה צעירה ותמירה אוחזת ורד אדום בידה הסיטה את שער הברזל הנמוך, ופסעה דרכו אל תוך בית הקברות הצבאי הבריטי של באר שבע. סופת החול הקשתה על נשימתה, אך כשעברה מבעד לפתח שנפער בגדר האבן, כאילו הוסט וילון והיא חצתה את הסף לעולם אחר. כאן שכן נווה מדבר ירוק ורענן. ממטרות סבבו בניחותא, שולחות קשתות מים לצדדים ומרטיבות את כרי הדשא הירוקים ואת אבני המצבה הלבנות  שנדמה כי צמחו מתוכם. עקביה החדים לא נועדו  למדשאה הרכה והלחה והקשו על הליכתה בין טורי המצבות האחידות. שערה הארוך והכהה נפל על כתפיה ומשקפי שמש הסתירו את עיניה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שביקרה כאן, אבל עדיין נזקקה לדף ההוראות המקומט שהחזיקה בידה, ושלפיו כיוונה את רגליה החטובות  אל אמצע השורה השלישית. שם היא עצרה אל מול מצבת האבן הפשוטה והניחה למרגלותיה את הורד.

    ***

    כשעתיים לפני הנץ החמה על ה-31 באוקטובר 1917 הניח החייל האוסטרלי ג'ון פרנסיס וולקוט את גופו על האדמה היבשה והנוקשה ואת  ראשו על אוכפו, וניסה להירדם. זה עתה סיימה פלוגת החיילים הרכובים שאליה השתייך את מסעה הלילי. היה זה  הלילה הרביעי שבו הוא וחבריו רכבו בשעות החשיכה,  מבצעים איגוף רחב ומגיעים אל באר-שבע, אותה התכוונו לכבוש, מכיוון דרום-מזרח.

    כשאור השחר החיוור החל להתפשט מעבר לגבעות שממזרח להם, הביטו חיילים טורקיים עייפים אל תוך החשיכה המתפוגגת לאיטה, מאמצים  את עיניהם בניסיון לראות את אלה העתידים להתנפל עליהם תוך זמן קצר. הם עברו לילה סתווי בהיר וקר, הקצינים התעטפו במעיליהם הארוכים ושאר החיילים ניסו להתחמם מעט, בעזרת שמיכות ישנות, קרועות ומחוררות. עוזרו של הטבח הפלוגתי עבר בין השוחות ומזג לספלי הפח שבידיהם, תה מתוק וחם, מתוך קנקן מתכת שאחז בידו.

     

    תחילתה של שנת 1917 לא בישרה על סופה. מזה שנה היה חיל המשלוח הבריטי תקוע מול שערי עזה.  העיר, ששכנה על דרך הים, הייתה תמיד אגוז קשה לפיצוח. אבן נגף, שעמדה בדרכם של כובשים רבים, שניסו לבוא אל ארץ ישראל מדרום. צבא האימפריה הבריטית לא היה שונה, ונבלם גם הוא בשערי העיר שהטורקים שלטו בה. עזה וביצוריה היו הבריח שחסם בפניהם את הכניסה לארץ ישראל. הייתה זו גם תחילתה של השנה הרביעית למלחמת העולם הראשונה. מזה כשנה שרר קיפאון בחזית ארץ ישראל ושרי הממשלה בלונדון הביעו את אי-שביעות רצונם, בהדחת מפקדו של חיל המשלוח הבריטי למצרים ובהשבתו הביתה.

     

    זה היה יום יולי לוהט בקהיר, אך בבניין האבן בו שכנה מפקדת חיל המשלוח הבריטי  למצרים, היה קריר ונעים. לשמע פקודת "הקשב"  הזדקפו קציניה לעמידת דום מתוחה ונוקשה. מאז שעות הבוקר הם חיכו בציפייה דרוכה לבואו של מצביאם החדש.  צעדים מהירים נשמעו מכיוון המדרגות וגנרל גבוה, משופם ועז מבט פסע פנימה בצעד נמרץ. הוא החזיר הצדעה בעזרת שוט הפרשים שאחז בידו, התיישב בראש השולחן, ורק אז ביקש מכולם לשבת. לבוש במכנסי רוכבים רחבים ובמגפיים חומים ומצוחצחים, שדורבנות כסופים בלטו מעקביו היה הגנרל אדמונד אלנבי דמות מרשימה ומטילת מורא. הוא הסיר את כובעו, עטור הסרט האדום שעלי זהב נרקמו על מצחייתו, החליק בידו על קרחתו המבהיקה  וביקש מראש המטה לפתוח בתדריך. לאחר שהקשיב לתיאור שתי ההתקפות הכושלות על עזה, חשב לרגע ושאל :

    "היש לכם תכנית חלופית כיצד נוכל לשבור את קו ההגנה הטורקי  חוץ מאשר לדפוק את הראש שלנו פעם אחר פעם על הקיר של עזה?"

    בריגדיר פיליפ צ'טווד הרים את ידו, ואלנבי סימן לו בראשו ואמר :

    "אני מקשיב, פיליפ." הקצין נמוך הקומה ששפם מברשת עיטר את שפתו העליונה, קם ממקומו וניגש למפה שהייתה תלויה על הקיר. נטל לידו מקל מחודד-קצה והצביע על נקודה במרכזה של המפה.

    "התכנית היא שאת עיקר ההתקפה הבאה ננחית על באר שבע."

    "באר שבע? השם הזה נשמע לי מוכר." אלנבי קימט את מצחו.

    "העיר מוזכרת מספר פעמים בברית הישנה, שם כרת אברהם ברית עם אבימלך מלך גרר".

    "תודה" אמר אלנבי אבל הרים את ידו, מסמן שאינו מעוניין כרגע בהרצאה מקראית, הנהן בראשו לכיוונו של צ'טווד וסימן לו להמשיך.

    "הטורקים בנו את באר שבע מחדש בתחילת המאה. הם הרגישו שאחיזתם בשולי האימפריה מתרופפת והקימו אותה כעיר מחוז מדברית כדי להגביר את שליטתם בשבטים הבדואיים שהחלו להתפרע. כשפרצה המלחמה ב-1914 הם הפכו אותה למרכז צבאי ולוגיסטי עבורם ועבור  בני בריתם הגרמנים. הם גם כבשו לידה מנחת-מטוסים ומתחו את מסילת ברזל מיפו עד אליה. תכניתם הייתה להמשיך ולבנות את המסילה עד שיגיעו קרוב לתעלת סואץ, כדי לכבוש אותה מידינו".

    "אם נכשלנו בעזה פעמיים, מדוע שנצליח הפעם בבאר שבע?" אִתגר את קציניו.

    קצין המודיעין הרים ידו ואלנבי הורה לו בניד ראש לדבר.

    "הטורקים בטוחים שלא נצליח לארגן התקפה על באר שבע כיוון שאין מקורות מים ברדיוס של שבעים עד מאה מייל ממנה. לכן הם מחזיקים בבאר שבע כוח דליל של ארבעת אלפים רובאים, בעוד שעל עזה מגנים ארבעים אלף חיילים."

    אלנבי שהיה קצין פרשים מנוסה אמר:

    "הסוסים לא ישרדו מסע מדברי ארוך ללא מים."

    "לכן אני מציע שנמתח צינור מים ונביא את הרכבת קרוב ככל שנוכל לבאר שבע",  אמר צ'טווד ממקומו ליד המפה.

    "זה לא יומרני מידי?", המשיך אלנבי להקשות.

    "לא, זה רק עניין של זמן." ענה צ'טווד בביטחון והוסיף,

    "אנחנו נמצאים כבר בחצי הדרך. גדודי-ההנדסה שלנו  מוליכים מים מהנילוס דרך חצי האי סיני. לפי קצב העבודות נוכל בעוד שלושה חודשים להתחיל במתקפה."

    "ומה יקרה אם הטורקים יבינו שאנו מסיטים את המאמץ לכיוון באר-שבע? מה המרחק בין באר-שבע לעזה?"

    "עשרים וחמישה מייל, סיר. אבל חשבנו גם על זה. נבצע תכנית הטעייה והכוחות ינועו לכיוון באר-שבע בלילות. בכך נקטין את ההזעה, נפחית את אבדן המים של האנשים והסוסים, וגם נסתתר מהמטוסים הגרמניים שמחפשים אחרינו."

    "והיכן נמצא מים כשנכבוש את באר-שבע?" המשיך אלנבי להקשות.

    "בבאר שבע וסביבתה מצויים שבע עשרה בארות מים." העיר קצין המודיעין כשהוא מעיין בניירותיו.

    "פירושו של דבר שנצטרך לכבוש את באר שבע תוך יום אחד." סיכם אלנבי  את הדיון.

    מסביב לשולחן המַטה נפלה שתיקה. אלנבי הרהר דקות ארוכות כשסנטרו דבוק לחזהו, בעוד כפות ידיו שלובות על בטנו ואגודליו סובבים האחד את השני.  אף אחד מהקצינים שישבו סביב לשולחן לא ההין להפר את הדממה. לבסוף הרים את ראשו והזדקף בכיסאו.

    "פיליפ, התכנית טובה. היא מוצאת חן בעיני" על פניו של צ'טווד נמרח חיוך של הקלה אבל גם של קורת רוח.

    "המשך לעבוד עליה ואני אשיג מלונדון תגבורות. בעוד שלושה חודשים יעמדו מול ארבעת אלפי הטורקים שמגנים על באר שבע ארבעים אלף משלנו. לונדון רוצה את ירושלים כמתנת חג המולד למלך?" הרים את קולו בשאלה רטורית, וענה עליה מיד. "אז היא צריכה לעזור לנו ולתת לנו את האמצעים לכך."

     

    רב טוראי ג'ון וולקוט התקשה להירדם. הוא התגעגע לאשתו ההרה ולבנותיו. תוהה האם תלד הפעם את בתו הרביעית, או את בנו הראשון. למרות שהיה פרש מנוסה, גופו כאב מהרכיבה הארוכה. כשהביט סביבו ראה לאור ירח מלא, את חבריו שהתעטפו היטב בסגיניהם הצבאיים, מנמיכים עד כמה שניתן את כובעיהם רחבי-התיתורת. פלומות האמו שננעצו בהם נעו קלות ברוח שנשבה. גם הם נשענו לאחור על אוכפיהם, מנסים להתגונן מצינת-המדבר, עצמו את עיניהם ושקעו בתנומה קצרה לפני שיעלה השחר. לפי ההוראות שקיבלו,  הם רכבו בשעות החשיכה והסתתרו בצל ואדיות במשך שעות האור. לבסוף הגיעו החיילים הרכובים ליעדם מבלי שהתגלו. סוסיהם עדיין התנשפו מרכיבת הלילה המאומצת. עורם הבהיק והעלה אד. כרוכביהם ניסו גם הם לנוח ולאגור כוחות לקראת הקרב הממשמש ובא. הסוסים עמדו קרוב  לחיילים. כמותם, גם  הם היו מרוחקים מרחק רב מהאורוות בהן נולדו. צונפים מידי פעם ובוטשים בפרסותיהם, מעלים ענני אבק קטנים. נחיריהם  פלטו אד בהיר בשל קור הלילה האפל  וריחו הקָרֶב של הקְרָב עלה בהם. 

     

    עם עלות השחר החלה ההרעשה הארטילרית על ביצורי באר שבע. שעתיים לאחר מכן הסתערו לוחמי הרגלים הבריטים על החיילים הטורקים המחופרים בתעלות שנחפרו סביב העיר. הקרב נמשך כל היום, כשהרגלים הבריטים מתקדמים לאיטם, אך לא מצליחים לשבור את ההתנגדות הטורקית. כל הלוחמים ידעו, כי המפתח לניצחון היו בארות המים המצויות בתחומה של באר-שבע. הטורקים בסיוע מהנדסים גרמנים ואוסטרים מיקשו את כל הבארות והתכוונו לפוצצן אם ייסוגו מן העיר.  כשהתעכבה ההתקפה והישגי היום כולו איימו להתנדף, נשלחה פקודתו הנזעמת של אלנבי  אל מפקד הקורפוס המדברי הרכוב, הגנרל האוסטרלי הארי שאובל:

    "עליך לכבוש את באר שבע עוד היום". כשנמסרה לידיו הפקודה הנחרצת, עמדו הוא וקציני מטהו על גבעה מדרום מזרח לעיר, משקפותיהם בידיהם והם צופים בה. לצדו ניצב אוסטרלי אחר, הגנרל גרנט, מפקדה של חטיבת-הפרשים הקלים הרביעית, ושאובל העביר את נייר הפקודה לעיונו. גרנט קרא את נוסח הפקודה ואמר:

    "נוכל לכבוש את העיר לפני השקיעה."

    "אבל השמש תשקע תוך חצי שעה" נשמע  קולו של השליש מאחוריו.

    "אכן! ויהושע לא אִתנו כאן כדי לומר ,'שמש בגבעון דום' " השיב גרנט, אדם מאמין ובקי בתנ"ך.

    "איך אתה מציע לפעול?", שאל שאובל, מחליק מספר פעמים באצבעותיו על שפמו העבות והלבן. 

    "בהסתערות פרשים חזיתית." שאובל הרהר מספר שניות והוציא מפיו את המילים המכריעות.

    "צא לדרך!"

     

    השמש השוקעת צנחה במהירות אל עבר האופק וגרנט נתן את ההוראות האחרונות לביצוע ההתקפה. הוא  ידע שרק באמצעות סוסיהם המהירים יצליחו הלוחמים להגיע אל העיר טרם חשיכה.

     

    כשהגיעה הפקודה, זינק ג'ון בחדווה על גב סוסו והתיישב באוכפו. עליזים ונלהבים כמוהו, ישבו כעת באוכפיהם כול רעיו לחטיבה,  ששים אלי קרב ועל פניהם הבעת ציפייה מתוחה. הם הניחו את הרובה באלכסון על גבם, הדקו את רצועת הכובע לסנטרם, ואחזו בדריכות במושכות. כשהחצוצרה השמיעה את  תרועת הקרב, נעצו את דורבנותיהם בצלעות סוסיהם ויצאו אל מתקפת הפרשים המוצלחת האחרונה בתולדות האדם. הם החלו דוהרים בשלושה טורים, משאירים בינם רווחים גדולים, מגבירים את קצב הדהירה ועוברים לשעטה מהירה ככל שהתקרבו לעמדות הטורקיות. כשהיו ממש קרובים, שלפו את כידוני הרובים, נופפו בהם מעל לראשם והחלו שואגים וצורחים. זעקות שזרעו אימה בלב אויביהם ונסכו אומץ  בליבם. כששמעו החיילים הטורקים העייפים את זעקות הרוכבים, את הרעם המתגלגל של אלפי הפרסות הקרבות, וראו את ענן האבק העצום שהקימו הסוסים הדוהרים, נמלא ליבם מורך, ולא עלה בידם לאפס את כוונותיהם ולכוון את כלי נשקם. רובם של הקליעים והפגזים שירו חלפו מעל הרוכבים ולא פגעו בהם.  הגל הראשון של הרוכבים דילג מעל החפירות ושעט אל תוך העיר. רוכבי  הגלים השני והשלישי, דילגו אף הם מעל לתעלות אך עצרו וסבו לאחור, ירדו מעל סוסיהם וברובים מכודנים הסתערו אל תוך התעלות. החיילים הטורקים המבועתים השליכו את רוביהם, והניפו את ידיהם לאות כניעה. באר שבע  נפלה, רוב בארות המים נתפשו בשלמותן, ובאותו הלילה שתו הסוסים הצמאים ופרשיהם לרוויה. פרצה גדולה נפערה במערך ההגנה הטורקי והדרך לירושלים הייתה פתוחה.

     

    ג'ון פרנסיס וולקוט, נולד באנגליה אך בגיל צעיר היגר לאוסטרליה עם משפחתו, שם עבד בחווה לגידול כבשים לא הרחק ממלבורן שבמדינת וויקטוריה. כשפרצה המלחמה שנקראה אז "הגדולה" היה לו ברור כי גם הוא יקרא לדגל כדי למלא את חובתו. הוא עשה זאת בנפש חפצה כי כמו כל האוסטרלים, גם הוא היה נאמן לכתר ולמלך שמושבו בלונדון הרחוקה. הוא גויס לחיל הפרשים הקלים האוסטרלי ועשה זאת עם  הסוס ששימש אותו לרעיית המקנה ולאיסופו.  כמקובל בימים ההם, הביאו הפרשים את סוסיהם עימם, וגויסו יחד איתם. הוא הוצב בחטיבת הפרשים הקלים הרביעית, שהורכבה כולה מבני וויקטוריה. את הדרך לבסיס האימונים שבקרבת מלבורן עשה ברכיבה עם עוד כמה מחבריו, פועלי חווה כמוהו. כשתמו האימונים ניתנה להם חופשה קצרה והוא ניצל אותה כדי לרכב אל החווה ולהיפרד מרעייתו ההרה ושלוש בנותיו. הוא בילה את הלילה בביתו ולמחרת רכב  אל הנמל ועלה על האניה שתיקח אותו ואת חבריו אל שדות הקרב הרחוקים במזרח התיכון.

     

    ג'ון הוריד את סוסו אל בטן האנייה, קשר אותו באפסרו ומידי יום דאג לבקרו, להברישו ולמלא את אבוסו. כשתנאי הים התירו זאת, העלו הפרשים את סוסיהם אל הסיפון והוליכום סביבו. ההפלגה מאוסטרליה למצרים ארכה כחמישה שבועות. כשחלפו דרך הפתח הדרומי של תעלת סואץ, ידע ג'ון כי ההפלגה מתקרבת אל סופה. בקצה הצפוני של התעלה, בנמל פורט סעיד, עגנה האנייה. ג'ון שיחרר את סוסו, נטל את מושכותיו והורידו לרציף. לחיילים ולסוסים  ניתנה הפוגה קצרה, כדי שיוכלו להרגיל  את רגליהם שוב לאדמה מוצקה. כשניתנה הפקודה  רכבו ג'ון וחבריו  אל העיר הסמוכה קנטרה. בתחנת הרכבת של העיירה המדברית  עלו על רכבת שתוביל  אותם ואת סוסיהם מזרחה אל מערכות עזה ובאר-שבע.

     

    ג'ון היה כמעט בן עשרים ושמונה כאשר פגע בו הקליע הטורקי הקטלני. מעיף אותו מעל סוסו ומטיח את גופו אל אדמת המדבר הקשה.  כשהאיר השחר על הראשון בנובמבר 1917,  מצאו חבריו של ג'ון את גופתו  מוטלת קרוב  לגווייתו של סוסו האהוב. שבויים טורקיים כרו את קברו ואת קברי רעיו לקרב באדמת המדבר הצחיחה. צלב עץ ארעי ננעץ באדמת הלס התחוחה שנערמה מעל הקבר. לא הרחק מתחנת הרכבת הטורקית של העיר הגיע ג'ון אל מנוחתו האחרונה. נערים וסוסיהם שנולדו בארץ רחוקה, מצאו את סופם בארץ צייה לוהטת ושכוחת אל. באדמתה הם נקברו.

     

    כחמישה שבועות לאחר מכן, בבוקר התשיעי בדצמבר 1917 פגשו שני טבחים צבאיים בריטיים שיצאו לחפש ביצים לפת השחרית של מפקדם, את משלחת הכניעה בראשות ראש העיר הערבי של ירושלים, חוסיין אל חוסייני. במקום ביצים מבושלות לארוחת הבוקר, הם הגישו למפקדם את כתב הכניעה של העיר הקדושה לשלוש הדתות המאמינות באותו האל. יומיים לאחר מכן, ב-11 בדצמבר, התקיים טקס הכניעה הרשמי. בצהריי אותו היום רכב הגנרל אלנבי  על סוסו החום לאורך רחוב יפו, עד שהגיע למרגלות חומת העיר העתיקה. כדי להפגין יראת כבוד לעיר הקדושה, ירד הגנרל מעליו ומסר את מושכותיו לסייסו האישי.  בראש פמליית קציניו  צעד הגנרל המנצח דרך שער יפו אל תוך העיר העתיקה של ירושלים. מתנת חג המולד של 1917 הייתה עתה מושלמת, והגנרל אדמונד אלנבי הגישה למלכו ג'ורג' החמישי ולכל העולם הנוצרי בטקס חגיגי שהתקיים למרגלות מצודת דוד.

     

    על במת אבן מוגבהת שלרגלי המצודה,  מקום בו נהגו הטורקים לתלות את האומללים אותם דנו למוות, ניצב עתה גאה ובוטח מי שהביס את האימפריה המוסלמית במלחמה על הארץ הקדושה. מתנשא מעל כולם בקומתו הגבוהה, הביט בחיבה בחיילים שבאומץ-ליבם ובנחישותם השיגו עבורו את התהילה ואת הניצחון.   לצידיו עמדו נציגי בעלות-הברית מאיטליה ומצרפת וכל מפקדי הכוחות וקציני המטה.   אחד מהקצינים קרא את ההכרזה על כיבוש העיר והודיע על הנהגת משטר צבאי בה. ההצהרה תורגמה לערבית, ונזיר נוצרי הקריא אותה לשורה של אנשי דת יהודים, מוסלמים ונוצרים שניצבה מאחור. ההצהרה הבטיחה חופש-פולחן ושמירה על המקומות-הקדושים לשלוש הדתות הראשיות. בכל רחבי העולם צלצלו אלפי פעמוני כנסיות במשך שעות ארוכות. היהודים הדליקו נר ראשון של חנוכה, ובירכו על הניסים והנפלאות שעשה להם אלוהיהם, לא רק בימים ההם אלא גם ובייחוד בזמן הזה. בכך תמו שבע מאות שלושים שנות הכיבוש המוסלמי והחלו שלושים שנות השלטון הבריטי על ארץ ישראל.

     

    חדשות טובות כרעות עשו את דרכן בעצלתיים באותם ימים רחוקים. כשקיבלה רעייתו של ג'ון את הידיעה על נפילתו בקרב, חלפו כבר כחודשיים ימים מאז שקברו אותו רעיו ליחידה.  "ג'ון פרנסיס וולקוט – אנו מתגעגעים אליך, ניפגש בשמיים", זה היה הנוסח שחרט וסיתת האמן היהודי בן תימן על אבן השיש הלבנה שהגיעה מאיטליה והוצבה על קברו של ג'ון, במקום צלב העץ הארעי. זה היה הנוסח אותו כתבה אשתו למצבה שתוצב במקום רחוק שלא היה לה מושג היכן הוא נמצא, בעיר שאת שמה מעולם לא שמעה, ולעולם לא תזכה לראותה. אבל כוחם של החיים חזק מכל, וכשלושה חודשים לאחר נפילתו של ג'ון בקרב על באר שבע, בתחילת 1918,כרעה אשתו ללדת והביאה לעולם את ילדם הרביעי ובנו הראשון. ג'ון פרנסיס וולקוט השני. תינוק בריא ותכול עיניים, שנקרא על שם האב שלעולם לא יכיר.

    ***

    אל מול אותה מצבת אבן ניצבה עתה יעל גלבוע, מביטה בסמל דיוויזיית הפרשים האוסטרלית שנחקק בראשה וקוראת את המילים שסותתו מתחתיה, שישה עשורים קודם לכן, ודמעות בעיניה. שעה ארוכה עמדה שם, ראשה מורכן, וזיכרונות מציפים אותה. אז פנתה ללכת. היא חצתה את שער הברזל בכיוון ההפוך וחזרה באחת אל המציאות החמה והמעיקה של עיר המדבר ואל המציאות המעיקה לא פחות של חייה. הרוח החמה שנשבה קודם לכן פסקה, אך האוויר היה עדיין מלא באבק, ששקע לאיטו.  כשהתניעה את מכוניתה הרימה את מבטה. על הקיר שממולה היו תלויות מודעות-בחירות. מודעות שהשמש העזה עשתה בהן שמות. פרצופי המועמדים שהודפסו עליהן הלכו ודהו, אבל עדיין יכלה יעל לזהות את חיוכו המתריס של בני. בני גלבוע, המועמד הצעיר לראשות-העירייה וגם הגבר לו הייתה נשואה.

     

    יעל החליטה לחזור לביתה, לנוח מעט, להתקלח ולהחליף בגדים. סופת החול הקשתה על נשימתה והיא החליטה שאת קבר אימה שבבית העלמין המרוחק, תפקוד ביום אחר. מחשבותיה עדיין היו נתונות לקבר הצבאי ולבנו של החייל שנקבר בו, כשפתחה את דלת ביתה ופסעה פנימה. היא הסירה את משקפי השמש והניחה אותם יחד עם תיקה על השולחן שבכניסה. חלצה את נעליה באנחת רווחה חרישית ופסעה יחפה  אל חדר השינה שלה, כששמה לב שדלת החדר סבה לאיטה על צירה ונטרקת בפניה. עיניה הנדהמות עוד הספיקו לראות את חברתה הטובה, שוכבת במיטתה שלה, בעיניה בהלה והיא מנסה נואשות לכסות את מערומיה בסדין מקומט, אותו  התאמצה למשוך  מבין רגליה.

     

    פרק ב'

     

    תל אביב, פלשתינה א"י, 1935

    שנת 1935 אך זה החלה והחורף הכה במלוא עוזו בתל-אביב. מעל החוף התאחדה חשרת-עבים שחורה ומוצקה  והמטירה על העיר גשמים ללא הפסקה. היה זה לילה קר של חודש פברואר גשום וסוער, כאשר מניה סולובקין הרגישה ברטיבות מוזרה בין רגליה. הגשמים לא חדלו לרדת מאז ערב יום האתמול והציפו את רחובות תל-אביב בנהרות של בוץ. גושים כבדים של עננים אפורים הגיחו שוב ושוב מן הים, ממטירים גשמי-זעף ומקדירים את שמיה של העיר העברית הראשונה. ברקים הבליחו ורעמים שבאו בעקבותיהם זעזעו את דירת החדר בה התגוררו מניה ובעלה יעקב. "אני חושבת שהגיע הזמן" אמרה מניה ברוסית, "לך תרתום את הסוס".

     

    היא הייתה בחודש התשיעי להריונה וכבר התקשתה להתהלך עם הבטן האדירה שהזדקרה לפניה כחרטומה של אניה. ינקוּל סולובקין מיהר לסככה ששימשה כאורווה ורתם את מתושלח, סוס העבודה שלו לעגלה שבה הוביל כל היום זיפזיף וחומרי בנייה מבית החרושת למוצרי בניין של האחים שלוש. בגשם שוטף, כשהוא עוטף את אשתו בשכמיית חיילים ישנה, עשו את דרכם משכונת שבזי  אל בית היולדות  של בית החולים העירוני "הדסה", ששכן אז בקצה רחוב בלפור.  המרחק מביתם לבית היולדות לא היה גדול, ולאחר כמחצית השעה כבר קשר את סוסו לסורג הגדר שהקיפה את בניין בית החולים הלבן ומרובע המראה. ריחות החיטוי והתרופות של בית החולים הכו בנחיריו, עת נשא  את  מניה בזרועותיו החזקות, חולף במסדרונות הלבנים עם ריחם האופייני, עד שהגיע למחלקת היולדות. לאחר שהניחה על מיטה פנויה, גורש מממלכת הנשים על ידי מיילדת גבוהת הקומה ועבת-בשר שהתנשאה מעליו. עיניו היו בגובה שפתה העליונה  שחתימת שפם כהה התנוססה עליה.  "לך הביתה" אמרה, "אין לך מה לעשות פה. תחזור בבוקר, לא יקרה כלום עד הבוקר". ינקול היה טיפוס מרדני ופורק עול, אבל כשנשים דיברו, הוא עשה כמצוותן.  הוא חבש את כובע הקסקט לראשו ויצא החוצה. הגשם פסק והוא  שיחרר את הסוס מתושלח מגדר בית החולים. טיפס והתיישב על מושב העגלון וכששניהם סובבו ברחובות תל-אביב הרטובים והריקים, עד עלות השחר, הקשיב לקול הלמות פרסותיו וחשב על חייו, על מניה, ועל הצאצא שעומד להיוולד להם.

     

    כשחזר למחרת חייכו אליו האחיות ואמרו לו: "מזל טוב, נולד לך בן". הוא הביט כלא מאמין באשתו המיניקה את בנו בכורו. הוא ראה את ראשו הקטן והקירח נצמד לשד הקטן, יונק ממנו בשקיקה. היא חייכה כשראתה שהוא מביט בה, והוא החזיר חיוך נבוך. למרות שהיה בנם הבכור קראו לו בנימין על שם סבו של ינקול, הרב בנימין סולובקין שהיה גדול בתורה, שחסידיו הוסיפו את הברכה שליט"א אחרי שמו, והיה רבה של העיר בוברויסק שבבֵּלַרוס, היא רוסיה הלבנה.

     

    אך ינקול לא דמה כלל לסבו, היה ההיפך מאביו ולבטח היה שונה מכל אחיו. בגיל שבע עשרה עזב את הישיבה, הסיר את הכיפה, התפקר וחדל לשמור על השבת. כשאכל בפעם הראשונה ביום כיפור היה בטוח שרגע לאחר מכן  יצא ברק מהשמיים ויפגע בו, אך זה לא קרה. הוא הצטרף לתנועת הציונים הסוציאליסטים,   תנועת הפועלים היהודיים הציונית שתמכה בקומוניסטים שהדיחו את הצאר במהפכת אוקטובר. ב-1922, כשהקומוניסטים החלו להשליך את פעילי המפלגה הציונית לכלא ולהגלותם לסיביר, הבין שהוא החליף עריצות מנוולת  ברודנות גרועה עוד יותר. בחודש מאי 1924 מצא עצמו על סיפון האניה "צֶ'צֶ'רין", שהפליגה כל שבועיים מנמל אודסה שבים-השחור לנמל יפו שבים התיכון. אודסה כבר נשלטה על ידי הצבא האדום וכל העולים על האניה נצרכו לאישורי-הגירה ועברו בדיקה דקדקנית ומשפילה בטרם הותר להם לעלות על סיפונה.

     

    למחרת, כשחלפה האנייה במייצרי הבוספורוס יצאו כל הנוסעים אל הסיפון והביטו בעיר קונסטנטינופול שהשתרעה על  שתי גדותיו. אסיה ממזרח  ואירופה ממערב. כשהשקיעה צרבה את צריחי המסגדים של העיר הטורקית בארגמן חש  ינקול בגוף שנדחק לצידו. מזווית עינו הוא ראה עיני תכלת, שיער זהוב שנאסף לצמה עבותה, וידיים עדינות שאחזו במעקה.  הייתה זאת מניה.  מניה שאיבדה את כול משפחתה בפוגרומים שנעשו ביהודי אוקראינה עת פרצה המלחמה שלאחר המהפכה. המלחמה שניטשה בין הרוסים האדומים לאלו הלבנים. היא ניצלה, כיוון שנראתה כמו גויה והאוקראינים של סַימון פָּטְליוּרַה ששחטו את כל משפחתה ואנסו את חברותיה כלל לא העלו בדעתם שגם היא יהודיה. הוא הביט בה –  והיא חייכה אליו. עוד לפני שהאניה הטילה עוגן מחוץ לנמל יפו, היו הם לזוג.

     

    בשלישי לחודש מאי 1924 הביטו ינקול ומניה בצי של דוגיות שעשה דרכו אל האניה בחתירות ארוכות של משוטים. למרות הגלים הגבוהים, הוטלו הם ומיטלטליהם הדלים אל תוך הדוגית המתנדנדת על ידי ספן ערבי מיומן. שלטונות הנמל אילצו אותם לעבור חיטוי ולהתקלח לפני שהתירו להם לבוא אל הארץ. זו הייתה להם הפעם הראשונה שבה ראו מקלחת, מים זורמים ממעל. כשהתלבשו הרימו עיניהם ובהו כלא מאמינים בגגות השטוחים של בתי יפו. מעולם קודם לכן לא ראו בית, שגג רעפים מחודד לא התנשא מעליו. בארץ נדדו בין המושבות הוותיקות לבין הקיבוצים הצעירים בניסיון למצוא עבודה. לקחו חלק  בסלילת כבישים, נמנו על מייבשי הביצות והיו למייסדיו של אחד מקיבוצי העמק.

     

    לאחר כשנה בקיבוץ החדש הבינו שניהם שחיי שיתוף כלכליים וחברתיים אינם מתאימים להם, וביחד החליטו לעזוב ולעבור לתל-אביב. בעיר העברית שנבנתה מצפון ליפו החלה אז תנופת בנייה אדירה ובה מצא ינקול עבודה כפועל בניין. לימים רכש סוס ועגלה והמיר את עבודת פועל הבניין בישיבה על מושב העגלון. הוא עבד קשה מבוקר עד ערב וכשחזר בערוב היום לביתו, היה גבו שבור וגופו רצוץ מן העבודה הקשה. כשישב מותש ולעס את ארוחת-הערב הדלה שמניה הגישה לו, נאנח וביכה את מר גורלו:

    "למה לא נשארתי ברוסיה, מה באתי לחפש כאן? העבודה הורגת אותי. כל היום אני מעמיס על העגלה ומוריד ממנה. יושב מאחורי הסוס, עובד כמו חמור ובקושי יש לנו ממה לחיות." נשען לאחור על הכיסא, הביט בייאוש על החדר הדל בו התגוררו. סקר בעגמומיות את הקירות העירומים, החלון השבור שנאטם בקרש ישן, מיטת הקפיצים הרעועה ועריסת התינוק, שנבנתה מארגז תפוזים. הוא שב ופלט ספק אנחה, ספק יבבה ממעמקי בטנו.

    "נפתח חנות מכולת." אמרה מניה בעודה מגישה לו כוס תה חם שהיה נחמתו היחידה בתום כל יום עבודה.

    "מה?" הרים את עיניו מצלחתו והביט בה מבולבל, כלל לא בטוח ששמע היטב את מה שאמרה. גירד בפדחתו וחזר על שאלתו. "על מה את מדברת?"

    מניה משכה אליה את הכיסא השני והתיישבה לידו. הניחה את כפות ידיה המיובלות על אלו שלו ואמרה בקול שקט : "נמכור את הסוס ואת העגלה וניפתח מכולת, אין בכל השכונה  אפילו חנות מכולת אחת. אנשים הולכים ברגל עד רחוב הרצל  כדי לקנות אוכל."

    עיניו נפערו בתדהמה כשהרים את קולו וגער בה: "על מה את מדברת, אישה? יצאת מדעתך? מאיפה ניקח כסף  למכולת?"

    "אתה זוכר את פייביש נוסוביצקי שעלה אתנו על ה צֶ'צֶ'רין?"

    ינקול השתהה לרגע, סורק את זכרונו עד שנזכר בבחור הגבוה. "זוכר, בהחלט זוכר. אני גם רואה אותו לפעמים ברחוב."

    "מתי אתה רואה אותו?" התפלאה מניה.

    "כשאני יוצא מוקדם בבוקר עם העגלה, הוא בדיוק גומר לטאטא את הרחובות. הוא עובד בעירייה כפועל ניקיון".

    "פועל ניקיון בלילה, אבל ביום הוא מַאכֵר גדול במפא"י. הוא נתן לי פתק לבנק הפועלים" .

    " פייביש נתן לך פתק?  תראי לי אותו!".

    מניה שלפה מכיס סינרה פתק לבן קטן ומקופל, והושיטה אותו לינקול. הוא  מחה את זוויות פיו, ראשית בקצות-אצבעותיו, ואותן בצידי מכנסיו. רק אז  אחז בפתק יקר-הערך, ופרשו אל מול עיניו. הוא היה זקוק כבר למשקפי-קריאה אך אלה לא היו בהישג ידו. לכן קירב את הפתק אל עששית הנפט, מתח ידיו, הִטה את ראשו לאחור והאותיות המטושטשות הפכו ברורות.

    "החברים מאנ"ש, אבקש לדאוג להם להלוואה". ובתחתית הפתק התנוססה החתימה.

    "מה זה? מה כתוב כאן? מה זה אנ"ש? אני לא מבין כלום",  הרים את ידיו בתנועת תסכול והביט במניה.

    "מה כל כך קשה להבין? אנ"ש זה אנשי שלומנו",  אמרה מניה, לקחה ממנו את הפתק וקמה ממקומה. "מחר נלך לבנק הפועלים, ונקבל שם הלוואה".

    "בהתחלה היינו חסידים, אחר כך קומוניסטים, ואז נהיינו חלוצים. עכשיו אנחנו פרולטריון, ואת רוצה להפוך אותנו לסוחרים-בורגנים?" אמר ינקול בנימה, שמניה הבינה כהשלמה.

    "c’est la vie", אמרה לו את שלוש המילים בצרפתית היחידות שידעה. "אתה לא נעשה צעיר יותר, והגוף שלך לא יחזיק עוד הרבה זמן מעמד על מושב העגלון".

    "טוב", אמר, "אבל את מתושלח –  אני לא מוכר!", הוא הטיח את אגרופו בשולחן וצלחת הפח ממנה אכל, נבהלה ונרעדה כשהיא משמיעה קולות נקישה רמים. מקולות הצלחת המקפצת ניעור התינוק בנימין, שישן אותה שעה בשלווה בעריסה שליד החלון השבור, ופצח בשורה של צווחות אדירות. מניה מיהרה אליו להרגיעו, נושאת מבט-מאשים ומלא תוכחה אל ינקול.

     

    למחרת נשרך בעקבותיה כשנשאה  את בנו בן השנתיים על מותנה לסניף בנק הפועלים. שם חתמו על המסמכים הדרושים וקיבלו הלוואה, שאִפשרה להם לשכור חנות פינתית ואת דירת שני החדרים שמעליה. מניה הכינה את הרשימות וינקול יצא על עגלתו להביא את המצרכים. אחרי הכול, הרעיון להשאיר את הסוס לא היה רע כלל וכלל. מתושלח המשיך להתגורר בחצר האחורית, לועס תבן ומבלה את שארית ימיו בשליחויות-המכולת השונות, שתמיד נעשו בניחותא ושאי אפשר היה להשוותן לימי הבניין המייגעים שלו ושל בעליו.

     

    רבים טועים לחשוב, כי תל-אביב הייתה הניסיון הראשון של יהודים לצאת אל מעבר לתחומי העיר הערבית יפו, אך לא כך הדבר. בעקבות הניסיון המוצלח של יהודי ירושלים בהקמת שכונות חדשות מחוץ לחומת העיר העתיקה, החליט אחד מיהודיה העשירים של יפו, אהרון שלוש שמו, להקצות אדמות שבבעלותו לצורך בניית שכונה יהודית חדשה מצפונה של יפו. מנהיגי המדינה היום יכולים ללמוד שיעור או שניים בכלכלה ובפיתוח נדל"ן מאותו צעיר יהודי שעלה לארץ ממרוקו. לאחר שראה-חייל בעסקי חלפנות-הכספים שלו, רכש אדמות חקלאיות דלות מצפונה של יפו.  כשהצפיפות ביפו הפכה בלתי נסבלת  ומחירי הדיור נסקו לשמיים, יזם אהרון שלוש את הקמתה של השכונה. עשרים ושתיים שנה לפני שאגודת אחוזת-בית הקימה את תל-אביב החל שלוש בהקמתה של נווה צדק. כשינקול, מניה ובנם בנימין עברו להתגורר שם, הייתה השכונה כבת שישים. המבנה כבר לא היה חדש ונזקק לשיפוצים ולתיקונים, אך הם אהבו את הבית בן שתי הקומות שמגגו השטוח אפשר היה לראות את צריחי-המסגדים של יפו, לשמוע את קריאותיהם של המואזינים ולהריח את הים. שם גדל בֶּנִי, לא הרחק משכונת-מנשייה  הערבית וקרוב אל הים הכחול.

     

    הסוס מתושלח שימש גם כחיית-המחמד של ילדי השכונה, ולכן זכה גם לתפנוקים כתפוח או גזר מידי פעם, ולעיתים רחוקות הגדיל בני לעשות והגניב אל בין שפתיו קוביית-סוכר שסחב מחנות המכולת של הוריו.  כשהלך מתושלח לעולמם של הסוסים, בכה ינקול בכי תמרורים. נפשו קשורה הייתה בנפש בהמתו.

     

    הבית בו עברו להתגורר ניצב בשכונה שקטה. הבתים היו צבועים לבן, והרחובות נקיים ומצוחצחים. המכוניות מעטות היו, ועברו ברחוב רק לעיתים נדירות. מידי פעם נשמע קול פרסות-סוס הסוחב אחריו עגלת ירקות שהגיעה מיפו, ועגלונה הערבי מכריז בקולי קולות על  מרכולתו. נשות השכונה יצאו לרחוב כדי לקנות ירקות ופירות זולים למטבחן הדל. לפעמים עבר ברחוב רועה ערבי שעדר קטן של עיזים שחורות השתרך בעקבותיו. כששמעה מניה את קולות הפעייה של העדר הקטן, נתנה בידי בני סיר קטן ושני מטבעות של מיל, ושלחה אותו להביא חלב. בני אץ אחר הרועה וזה כרע ליד אחת מהן ומילא את הסיר בחלב עיזים היישר מהעטין. כשהוא נושא בזהירות את הסיר החמים בידיו, שב בני לביתו והגישו בגאווה לאימו. ממטבחה כמו מאלה של שכנותיה עלו ניחוחות גן-עדן. לקראת שבת פרחו  ריחות התבשילים מבעד לחלונות הפתוחים. אישה, אישה ותבשיליה. האחת מנסה לגבור על הריחות המגרים  שהיתמרו מבית היוצר של שכנתה. מכל עבר נישאו ריחות האפייה של חלות-השבת  המתערבבים בניחוחות  סירי החמין, שבעבעו עמוק בקרבו של תנור-המאפיה השכונתית. כול הניחוחות המתוקים הללו התמזגו עם ריח העשן שעלה מתנורי העצים שהובערו מתחת לדוודים וחיממו את המים לרחצה השבועית של הילדים והגברים. ריחה של השבת הקרֵבה נישא באוויר.

     

    כשעלו עסקי המכולת יפה ובני הזוג עמדו כראוי בהחזר ההלוואה, רכש ינקול מַקְלֵט רדיו. הייתה זו משאת נפשו מאז ששמע שידור רדיו לראשונה בעיר הבירה של בלארוס, מינסק. אך היה זה חפץ מותרות בחייו כעגלון, והוא יכול היה רק לחלום עליו. כשהביאה לביתו הוצבה קופסת העץ המבריקה במקום של כבוד, כוסתה במפית תחרה ונוקתה מאבק מידי יום. במרכזה של הקופסא הענקית היה לוח זכוכית שהואר עם הידלק הרדיו. כשהוריו לא היו בבית הדליק בני את המכשיר, והמתין מספר דקות כדי שיתחמם. אז סובב את כפתור התחנות והעביר את המחט האדומה בינות לשמות  האקזוטיים של ערים רחוקות  שנרשמו על לוח הזכוכית. כול ששמע היה צפצופים ושריקות אך אלו הלהיטו את דמיונו ושבו את ליבו. היה זה הרדיו היחידי בכל הרחוב, ורבים משכניהם באו לבקרם ולהאזין לשידורי 'קול ירושלים' שאך זה התחילו לשדר.  בין אלה שהאזינו לקולו של הרדיו היו גם בני משפחת חביב שהתגוררו מעבר לרחוב.

     

    האב, מרדכי חביב, היה קרוב בקרבה רחוקה למשפחת שלוש שייסדה את השכונה ואפשרה לו ולמשפחתו להתגורר בבית.  נמוך קומה היה, שיער ראשו דליל ואל העולם הביט מבעד למשקפי-ראייה עבותי-זכוכית. בלעדיהם היה כמעט עיוור. הוא עבד בחברת הדלק ההולנדית "של", שמשרדיה שכנו בדרך יפו, לא הרחק מבית-רומנו. עובדיה היהודים הגיעו מצפון לדרך, ואילו עמיתיהם הערבים באו מדרומה.  רעייתו פלורה, הייתה עקרת-בית מלאת חיים, כבדת משקל ועגולת-מראה. פניה המחייכות תדיר, עיניה הבורקות, שדיה הכבדים ואגנה הרחב העלו תחושה עמומה שפרחה בחלציו של ינקול כל אימת שפקדה את חנותו. היא נולדה בירושלים למשפחה שהתגוררה בארץ מזה דורות רבים. קולה היה  צלול ורם, והיא נהגה לשיר רומנסות בלדינו בעת שבישלה. שירתה שזרמה לאורכו של הרחוב כמו נהר, ומימיו נשפכים אל תוך חנות המכולת, העלו חיוך דק על פניו של ינקול והקדירו את פניה של מניה. בכניסה לביתה, משני צדי גרם המדרגות הקצר, הציבה פלורה פחיות שמן-זית ישנות, אותן מילאה באדמת החמרה התל אביבית, העשירה בברזל. בפחיות שתלה צמחי גרניום אדומים, מנהג שהביאה עימה מירושלים. בערוב היום, כשחזר מרדכי מהעבודה וסיים את ארוחתו, הוציאו בני הזוג כסאות אל הרחוב, התיישבו עליהם בנחת וברכו את העוברים והשבים. הם שוחחו עם שכניהם שישבו כמוהם על כסאות שהוציאו מביתם, ולגמו כמותם תה מתוק מכוסות של זכוכית, אותן החזיקו בדרך מיוחדת במינה. האצבע והאמה  אוחזות בתחתית הכוס, ואילו פרק האגודל נעוץ היטב בשפתה. כך ישבו בערבי-הקיץ החמים והלחים, מביטים בשקיעות המרהיבות של העיר החדשה ושואבים בשקיקה ובקול רם את המשקה החם אל קרבם.

     

    מניה סולובקין הביטה בהם זועמת מעבר לדלפק השיש המבהיק שבחנותה. את התה, הסוכר ושאר המצרכים  הם קנו אמנם אצלה, אבל לדעתה, את מנהגיהם ונימוסיהם הם רכשו במקום אחר. היא חשה בפרח שצימח ינקול  עת פלורה נכנסה לחנות, ובתוכה נפערה תהום שחורה ואפלה אותה נאלצה לכבוש בעמל רב. את כעסה פַּרקה בתלונות על מנהגיהם הברבריים של השכנים ממול. אצל מניה בבית שתו את ה"צ'איי" בדרך אחרת.  הדרך 'הנכונה' בה שותים תה בעולם 'התרבותי'. התה צריך להיות רותח ושותים אותו ישובים בגב זקוף. את כוסות הזכוכית לא מחזיקים בידיים, אלא מציבים אותן בתוך גליל כסוף ואוחזים בידית הכסף כאשר הזרת זקורה בהתרסה כלפי מעלה. אבל מנהגי התה השונים עניינו את בני כקליפת השום, ולא היה אכפת מה אמו חושבת על פלורה, אמו של איציק. איציק היה חברו הטוב ומידי בוקר צעדו יחדיו אל בית הספר "בלפור", ששכן ליד בית-החולים הדסה בו נולדו שניהם. איציק היה בנם-בכורם של הזוג חביב ובן-גילו של בני, ונולד כחודש אחריו. יום אחד, בעודם מתנהלים לאיטם לאורכו של רחוב אלנבי בדרכם מבית ספרם הביתה, בועטים בתורם בפחית שימורים ריקה שאל איציק:

    "תגיד בני, ראית פעם אישה עירומה?", בני נעצר כהלום רעם למשמע דברי  חברו.

    "מה?" גמגם, "אישה בלי בגדים?"

    "כן, בלי בגדים", חזר איציק על דבריו בעודו מניף את רגלו ובועט את פחית-השימורים הרחק לפנים וממשיך ללכת.

    "לא, אף פעם לא", הודה בני, מותח את רצועות ילקוטו ומאיץ את צעדיו כדי להדביק את חברו.

    "תבוא אלי ביום חמישי אחר הצהריים, ואני אראה לך".

    בני רצה לשאול עוד, אבל כשפנו ימינה מרחוב אלנבי אל רחוב מזא"ה, נשמע קול זמזום טורדני ממעל. רעש שקטע את שיחתם וגרם להם לעצור ולהביט אל השמיים הכחולים.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      יצא לאור סופסוף כ"באר שבע סיטי". ברכות! קראו ותהנו.
      יצא לאור סופסוף! ברכות. קראו ותהנו.
        24/5/12 10:01:

      כתוב מרתק וכל כך נהניתי.
      ערוך נפלא
      כל הכבוד לך אורי ידידי!
      אצפה להמשך הסיפור!

      פרופיל

      אורידו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין