כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אמנות השכנוע

    ארכיון

    צמרמורת - כמה מילים על רטוריקה קלאסית

    8 תגובות   יום שבת, 28/7/12, 01:04

                                           ''

                                  אפלטון 427-8 לפנה"ס - 347 לפנה"ס

     .

    אני פגשתי לראשונה את הרטוריקה היוונית בשיא גדולתה דרך מחזות של הטרגיקונים הגדולים בתקופת יוון הקלאסית.

    הייתי קוראת בשקיקה את המחזות ונהנית מהוויכוחים והדילמות שאפיינו את הדמויות: אנטיגונה המתלבטת אם לציית לחוק המדינה ולא לקבור את אחיה או לציית לצו האלים ולקבור למרות הכל; אדיפוס חוקר ללא לאות מי האחראי למגפה התוקפת את העיר ואינו מרפה גם כאשר אשתו/אמו מבקשת ממנו לחדול; כאבה של אפיגניה אשר אביה הועיד אותה קורבן לאלים למען  נצחונו במלחמת טרויה ושיחות השכנוע כנגד רוע הגזירה עם אמה אשר אינה מוכנה לקבל את הדין.

    במיוחד אהבתי לקרוא את מחזותיו של אוריפידס אגממנון ואורסטס. במחזות אלה מסופר על מאורעות מלחמת טרויה שבמהלכן מעלה אגממנון כקורבן לאלים את בתו אפיגניה על מנת להפיח רוח במפרשים של ספינות הצבא שלו. אגממנון יוצא למלחמה נגד טרויה וחוזר לאחר 10 שנים של מלחמות לארץ מולדתו. לקליטמנסטרה אשתו כבר יש מאהב והיא חיה בלעדיו שנים רבות. היא מכינה לו אמבטיה ושוחטת אותו במיידי – עונש על שרצח את בתה האהובה איפיגניה. כששומע הבן אורסטס כי אביו נרצח הוא נוקם את דמו ורוצח את אמו קליטמנסטרה. משפט נעשה לאורסטס סביב השאלה מה חמור יותר ממה: רצח בעל או רצח אם ולאחר דין ודברים ארוך מחליטים לחון את אורסטס בטענה כי רצח בעל חמור מרצח אם כיוון שמי שאחראי להולדת הבן הוא האב. האם היא רק כלי קיבול לגידול העובר ולידתו בבוא הזמן. מעגל הדמים תם ונסגר.

    הדרמות הגדולות האלה תמיד הסעירו אותי. הדיבור הגדול מהחיים, הטענות בעד ונגד, הלבטים, ההבנה בנפש האדם לצד הצורך הוורבלי לתת ביטוי מילולי למה שמרגישים וחושבים - הם היו בעיניי פסגת הרטוריקה, אבני יסוד בתורת הנאום. הפילוסוף היווני בן אותם זמנים, אפלטון (428-348 לפנה"ס), בדיון על אמנות הנאום בספרו "פיידרוס" ממש השלים עבורי את התמונה, ונתן מסגרת מחשבתית לשאלה מה הסעיר אותי כל כך בנאומים הדגולים במחזות היווניים הקלאסיים: היכולת לחקור את האמת באמצעות הדיאלוג בין שניים, שלושה אנשים, הדרישה של אפלטון שרטוריקן טוב יכיר היטב את נפש האדם על מנת לעורר את הנפש של השומע, לעורר בו תשוקה באמצעות המילה המדוברת על הבמה, וכמובן שהדובר יכיר היטב את הנושא עליו הוא מדבר: היכולת לשכנע, כותב אפלטון, עומדת ביחס ישיר לידיעת הנושא המדובר.

    במיוחד חקוקים בלבי רעיונותיו של אפלטון כי "ללא חיבור לאמת אין ולא תהיה אף פעם תורה של ממש", "תורת הרטוריקה היא מעין הולכת הנפש באמצעות טיעונים..."( פיידרוס: 79), "גם בשיא הרגש לא לשכוח לדבר מתוך ידיעת האמת ובשפת הרטוריקה, היא שפת ההיגיון, ועל הנואם לפעול לטובת האנשים ולא מתוך מניעים אישיים. "...כשעוסקים בכוונה רצינית, דהיינו, כשאיש הנעזר בתורת הדיאלקטיקה לוקח נפש מתאימה ושותל בתוכה דיבורים שידיעה בצדם, ושמסוגלים לעזור גם להם וגם למי ששתל אותם, ושאינם עקרים אלא יש בהם זרע (שם: 277) שממנו יצמחו דיבורים אחרים בנשמות אחרות, וכך יוכלו להפוך את זרעו לבן אלמוות ואותו עצמו למאושר, ככל שהדבר ניתן לאדם". (פיידרוס: 110). כדי להגיע למצב שבו הדובר פועל למען האנושות ולא למען אינטרסים צרים ואישיים מציע אפלטון להפריד בין צורה ותוכן, לא רק לדעת להשתמש במילים יפות, אלא גם לפעול מתוך ידיעת האמת ומתוך אחריות חברתית לעתיד.

    יש לי ויכוח פנימי לגבי הדרישה של אפלטון להפריד בין תוכן וצורה, בין מסר לבין האופן בו נאמר המסר. אני מבינה את החשש של אפלטון מפני שלטון הצורה על פני התוכן ומקבלת את העובדה שמשה רבנו לא היה הופך למנהיג במצב התקשורת בימינו בו פוליטיקאי נמדד בעיקר על פי היכולת לעמוד ולחייך מול המצלמה. ואכן, אנחנו חיים בתקופה בה תמונה שווה אלף מילים. וכן, תוכן חשוב, אך תמיד יש בתוכי את הגעגוע להתרגשות מהטרגדיות היווניות, מכוחו של המשחק להניע את הנפש, מהצמרמורת שעברה בי כאשר אורסטס רוצח את אמו, כאשר אדיפוס מבין שהוא נשוי לאמו, שילדיו הם גם אחיו. את הצמרמורת הזאת אני עדיין מחפשת כאשר אני שומעת נואם טוב המסוגל ליצור התרגשות בקרב הקהל שלו. כמובן שיש להשתמש ברטוריקה בתבונה, לטובת הכלל, מתוך ידיעת האמת המקובלת על הקהילה, באחריות, באופן שנתון לבדיקה לוגית, בדיוק כפי שהציע אריסטו, תלמידו של אפלטון. השאלה מה משפיע יותר, התוכן של המסר או סגנון העברתו, הינה שאלה אקטואלית גם היום, בעידן התקשורת הויזואלית, בה לתמונה יש כוח של טיעון רטורי שווה ערך בעוצמתו למסר מילולי ולמילה המדוברת.  

     

    אגב, מה מדבר אליכם הכי הרבה? - תוכן או צורה? - יופי או חכמה? - מראה עיניים או משמע אוזניים? - רגש או תבונה?

     

    שלכם אורלי רביד

    יועצת ומרצה לתקשורת

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/10/12 23:35:

      צטט: sedrik 2012-10-12 00:37:19

      תוכן,חוכמה,משמע אוזניים ותבונה.

       

      אז התוכן הוא החשוב והוא הקובע?!

        12/10/12 00:37:
      תוכן,חוכמה,משמע אוזניים ותבונה.
        7/8/12 00:02:

      צטט: Annie Friedman 2012-08-04 09:59:02

      שילוב של כל המרכיבים....

       

      כנראה שאת צודקת: אי אפשר בלי תוכן הוצורה חשובה גם כן!

        4/8/12 09:59:
      שילוב של כל המרכיבים....
        3/8/12 18:33:

      צטט: דניאל זיסקינד 2012-07-30 23:33:37

      אפלטון צודק התוכן הוא העיקר. הייתי מוסיף, השתמש/י בצורה על מנת להבליט את הראוי להדגשה. כך תחדד את המסר ותשיג את מטרתך ביעילות וירטואלית. סליחה וורבלית... (:

       

      תובנה מעולה! תודה!

        30/7/12 23:33:
      אפלטון צודק התוכן הוא העיקר. הייתי מוסיף, השתמש/י בצורה על מנת להבליט את הראוי להדגשה. כך תחדד את המסר ותשיג את מטרתך ביעילות וירטואלית. סליחה וורבלית... (:
        30/7/12 22:15:

      צטט: יעל רפואה משלימה 2012-07-29 08:31:00

      תודה ששיתפת. ולשאלתך: גם מראה עיניים וגם משמע אוזניים - אשליה. כי כל העולם הזה - אשליה.

       

      יעל, מכיוון שברטוריקה אנו עוסקים כאן אז - כמובן!

      העולם הוא אשליה ואמני רטוריקה מעניקים לאשליה זאת

      את הפירוש הרצוי להם!

      תודה ששיתפת. ולשאלתך: גם מראה עיניים וגם משמע אוזניים - אשליה. כי כל העולם הזה - אשליה.