כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הפואטיקה של הערמונים

    אחד מסימני ההיכר לאנשים שאינם יודעים לכתוב הוא ציטוט מפורסם בפתיח.

    \"יש הרואים עצמם כאנשי המעשה, משום שברכבת תופסים הם את המקומות הטובים ביותר\".

    ממני - אל תפתחו ציפיות.

    0

    פרקטלים מחייו של חולה אינסומניה

    1 תגובות   יום שישי , 3/8/12, 03:30

    שוק הפשפשים ביפו.

     

    בחורה עם קרחת מחפשת פח זבל כדי לזרוק בדל של סיגריה. גבר ושמן עם גופיית סבא, סופר מריו היפואי, מושיט את היד ומציע בקול צרוד: "תני לי, אני כבר אזרוק את זה". הבחורה מושיטה את הבדל, נותנת אותו לסופר מריו, אשר משליך אותו על הכביש. "אל תדאגי!" הוא מרגיע את הבחורה המזועזעת "אני מנקה את הכביש כל בוקר בעצמי"

     

    מסיבת טבע. עשר בבוקר. אחד על אחד עם בחור שמנסה לקבל את השפיות שלו בחזרה.

     

    "אתה רואה את הנמלה הזאת?" אני אומר בעודי מחזיק סלע ועליו נמלה היפראקטיבית המחפשת את הדרך הביתה, "היא קצת כמונו, בשיגרה היומימיות הרקובה שלנו. מבחינתה, יש לה כרגע את הגרגר הזה שהיא צריכה להחזיר לקן.". הנמלה משלימה סיבוב מסביב לסלע ומנסה למצוא דרך אחרת. "מה שהיא לא יודעת זה שכרגע היא עושה רונדלים על סלע שמוחזק ע"י בחור די דפוק מחיפה שנתון תחת השפעת סמים. מה היא יודעת, תגיד לי? אולי גם אנחנו כאן חיים איזו חתיכת סלע שמחזיק איזה ענק בקצה של היקום?". אני מניח את האבן, מתיישב בישיבה מזרחית ומרגיש את התודעה שלי פורצת החוצה. חווה את החוויה החוץ-גופית הראשונה בחיי ונוגע באלוהים.

     

    אביב.

    אני חוזר הביתה במצב-רוח מרומם. מרגיש שמשהו נפתח במערכת-היחסים הזאת. לפני שבוע הפסקתי לקחת אפקסור, לראשונה מזה זמן רב אני אופטימי בנוגע לעתיד; אני מרגיש משהו כלפיה, אחרי שנים של ריקנות.

     

    על השולחן בסלון אני מוצא מכתב. שני עמודים של כתב יפה. מושקע.  אחרי הקריאה הראשונה אני לא מצליח להבין. קורא פעם שניה. פעם שלישית. קולט. מועך את המכתב, הופך אותו לכדור וזורק לפח.

     

    כל הזמן הזה איתך רק סבלתי. אתה נרקסיסט ושקוע בעצמך, היא כותבת.

     

     אני מנסה לעכל. החפצים שלה אינם. היא לקחה את הכל. ריקנות איומה משתלטת עלי. אני מרגיש מושפל ופגוע. יש לי הרבה מה לומר, אני רוצה להבהיר, להסביר, לומר לה שהיא טועה. שהיא לא מבינה. שהיא לקחה משפט שאמרתי והוציאה אותו מהקשרו. אבל מכתבים לא עונים. אני מנסה לטלפן, ואין תשובה.

     

    אני נכנס לדיכאון. מאשים את עצמי בהכל. שבועיים אחר-כך היא נכנסת לחנות כדי לספר שמאז שנפרדתם החיים שלה נהדרים. היא אפילו חזרה לעשות יוגה. אני יושב בכיסא של החנות ולא יודע איך להגיב. מרגיש כאילו משאית דרסה אותי, ואחר-כך חזרה לסיבוב נוסף.

     

    שבת על הגג. רוב החברים הלכו כבר להפגין במושבה הגרמנית ואילו אנחנו, חבורה של הדוניסטים עלובים, יושבים עם בירה קרה ושני מאווררים במהירות מקסימלית. מגיע הערב. "מישהו שרף את עצמו בהפגנה בתל-אביב" מודיע אחד החברים. החדשות לא מצליחות לחדור את המיסוך הפסיכודלי, ואני חוזר לבהות בנורה שמחליפה צבעים. הטלפון מצלצל, על הקו פעילה של חזית המאבק החיפאית. היא מבקשת תמונות של משה סילמן. "אין לי מושג מי זה משה סילמן ואיך הוא נראה. כנסי לפייסבוק שלי ואולי תוכלי למצוא משהו" אני עונה בחוסר עונים. "הוא משלנו" היא משיבה בייאוש, "בטוח צילמת אותו באחת ההפגנות".

     

    "תראי... זה עיתוי ממש לא טוב, אני לא מסוגל במצב הנוכחי להתעסק עם זה...  מצטער...".

     

    שעה אחר-כך התמונות מתחילות לזרום דרך האייפונים. האיש השרוף שאוכל קרטיב על האספלט נחרט לי בזיכרון.  אני כמעט ולא ישן באותו לילה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/8/12 22:17:

      עד האביב החזרת אותי הביתה. זה סיפור בפני עצמו

       

      ואז אתה חזרת הביתה.

      ורצף. פתאום.

      כי החיים הם כאלה, כי פעם זה ענק שמחזיק את האבן ופתאום אתה שם לב שאתה מסתובב סביב הכל וכלום ופעם הוא מניח את האבן וזה כבר סלע גדול, היקום. ויש המון נוף ומליון פרטים וקשה לשים לב שאתה עדיין מסתובב.

      הולך וחוזר.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      גולדמונד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין