כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תיאוריית הקשר

    אי(ש) של מילים. בלוג חסר מיקוד במכוון. "הרצון לדייק במילים - תכונה מרגיזה מאוד".

    0

    לפרק את קאלווין

    3 תגובות   יום שלישי, 1/1/08, 16:10

     

     

    כמובטח, פוסט שני המתבסס על קטעים מתוך הספר "שיבוש תרבות" של קאלה לאסן

    (והפעם דווקא נראה לי שבועז כהן יסכים איתי).



    כבר הרבה שנים שאני נתקל בבחורות שלא מרוצות מאיך שהן נראות. מה ששוב ושוב מטריד אותי זה שממש לא מדובר בבחורות טעונות טיפוח (תרתי משמע), אלא בכאלה שאחרי שהן מציינות בעיני את חסרונותיהן (לרוב מדובר בענייני שומן), אני מרגיש שאני פשוט לא מבין על מה הן מדברות. איפה היא רואה כאן קילוגרמים עודפים? מה כ"כ גדול בבטן הזו, בזרוע הזאת או בתחת הזה? שוב ושוב אני מופתע כמה קשה למצוא בחורה שתגיד שהיא מרוצה מהמראה שלה, בלי שום "אבל". מישהי שתגיד שהיא נראית אחלה, בלי אף סייג או רג'קט.

    אני לא לבד. הנה כמה דוגמאות (שגם אם הן פיקטיביות, אין ספק שיש המונים כמוהן) שנותן קאלה לאסן בספרו:

    * הכירו את ג'אנט, בוגרת תיכון, בת מסורה, כוכבת ריצה למרחקים בינוניים. הילדה הכמעט מושלמת. אבל לג'אנט יש פולחן סודי, והיא מעוניינת מאוד להשאיר אותו סודי. אחרי הארוחות, היא נוהגת להתגנב אל חדר האמבטיה ולדחוף לעצמה שתי אצבעות במורד הגרון. כמה מחבריה הבחינו בסימנים והסיקו שהיא סובלת מהפרעת אכילה.

    * הכירו את מאט ושרה. כולם כבר מכנים אותם הזוג המושלם, למרות שהם מכירים זה את זו שלושה חודשים בלבד. אבל מתברר שחתונה לא תהיה שם. מאט החליט לשבור את הכלים. הוא היה מוכרח לומר לה בכנות: היא פשוט לא מספיק חמודה. ניצוץ המשיכה המינית שהיה ביום שהכירו - נעלם. הוא היה מעדיף שזה לא יקרה, ושהיא תמשוך אותו עדיין, אבל היא לא. שרה איננה בחורה לא מושכת, אבל היא גם לא נראית בדיוק כמו אל מקפירסון. עשר שנות התניה - הזלת ריר על גליונות פלייבוי וספורטס אילוסטרייאס וגלישה אינסופית באתרי פורנוגרפיה באינטרנט - לימוד אותו, והוא חש זאת כמעט בכל תא ותא בגופו, שאל מקפירסון ונשים מסוגה הן הדגם של האישה הנחשקת.

    * הכירו את רנדי, ברמן ועכבר חדרי כושר. בערך בגיל 19 רנדי עטה על עצמו חליפת שריון. ערימת השרירים הפרטית שלו. כשהוא מתאמן - והוא עושה זאת במשך שלוש שעות כל יום - הוא מתנפח למימדים שמזכירים דמויות מחוברות מצוירות. רנדי חושב שבניית הגוף המושלם דומה מאוד להרכבת מערכת הסטריאו המושלמת - כשאתה משפר את אחד המרכיבים, כל האחרים מתגלים כבעלי עוצמה נמוכה מדי בהשוואה אליו, ולכן זקוקים לשדרוג.


    אני קורא את זה, ולא יכול שלא להיזכר בכל מני ג'אנטיות משלי.

    * למשל, מ'. בחורה גבוהה ויפה, שמשחר נעוריה תמיד הרגישה שהיא שמנה מדי. גם היום, יותר מעשר שנים אחרי שעברה את גיל ההתבגרות, לא משנה כמה יגידו לה שלא רק שהיא לא שמנה מדי - היא רזה מדי, זה לא יעזור. היא תקבל את זה כמחמאה (כי הרי אין דבר כזה "רזה מדי"), ותמשיך ללבוש חולצות רחבות ומכנסיים שגדולים עליה, כדי לטשטש את גיזרתה, שאינה חטובה מספיק לטעמה. העובדה שהבגדים הרחבים הללו גורמים לה להיראות פחות טוב לא קבילה בעיניה. הכל עדיף משימת דגש על ה"שומנים" הלא באמת קיימים.

     

    * או ש'. בחורה קטנת מימדים ויפה מאוד. הבלונדינית עם העיניים הכחולות הזו אולי יותר שלמה עם צורתה מאשר מ', אבל בכל זאת היא לא תהיה מוכנה להגיד על עצמה או על משקלה שהם יותר מ"בסדר", ותסנן בקפדנות תמונות בהן צולמה, מכיוון שהיא מאמינה שהיא נראית בהן שמנה (היא לא).

    * ק', למשל, היא בחורה שיצאתי איתה. בחורה עם פנים יפות מאוד וגוף קטן ורזה. מסוג הבחורות שלא צריכות להתאמץ יותר מדי כדי לשמור על גזרה. זה המבנה הטבעי שלה (מה שקוראים: Petite) ואפילו אם היא תעלה מספר קילוגרמים - זה לא יפגום בו, ואולי אפילו יוסיף. אבל אפילו היא מוצאת במראה שלה דברים לפסול. מילא החזה הקטן, קבילה מסוג זה הגיונית בעולם בו פאמלה אנדרסון היא אייקון תרבות. אבל לא רק מזה ק' לא מרוצה. "התחת שלי גדול מדי", היא אומרת, ולי אין מושג מה כ"כ גדול בישבן הרגיל לחלוטין הזה.

     

    * והיתה גם ג', שעבדה איתי פעם. בחורה מספיק יפה כדי שתיבדק האפשרות שהיא תדגמן. גם לה היתה אובססיה קטנה עם כמה קילוגרמים מיותרים. פעם אפילו העלתה תמונה שלה ל -

    Hot Or Not, בצעד עליו אמרה בעצמה שנועד לחיזוק ביטחון עצמי מעורער בנושא המראה שלה (הממוצע שקיבלה אז, אגב, היה מעל 9).

     

    ולא מדובר פה בבנות 16 שנמצאות בשיאו של תהליך החיברות ונתונות יותר מכל ללחץ חברתי. כל הדוגמאות שנתתי הן של בחורות באמצע שנות ה-20 שלהן, כולן בחורות אינטליגנטיות מאוד, שהיית מצפה שיצליחו לקלוט את הקנוניה בדיוק כמוך.

     

    "אנשים אלו הם כולם קורבנות מדממים של בית החרושת לייצור דימוי גוף", מסביר קאלה לאסן. "האופן שבו הם תופסים את עצמם כישויות גופניות עוות בקיצוניות. הם איבדו את השליטה על המיניות שלהם. הם כבר אינם מחליטים בעצמם כיצד עליהם להיראות, מה עליהם להרגיש ומה בונה מערכת יחסים מוצלחת".

     

     

     

    ''

     "מודעה" סאטירית ("Spoof Ad")

    מבית Ad Busters



    אני חייב לתת עכשיו גילוי אנטי-התחסדות. אמנם אני מפרסם פה פוסט שבוחל בהשפעת דימויי היופי של העולם המערבי, אבל לפחות ברמה מסוימת - גם אני קורבן שלו. גם אני, כמו "מאט" בדוגמה של לאסן, לא מסוגל לקיים קשר עם בחורה שאני לא נמשך לה. כבר היו בחורות איכותיות שהכרתי שאת הקשר איתן לא המשכתי (או בכלל התחלתי) בדיוק בגלל הסיבה הזו. זה לא משהו שאני גאה בו, אבל זו האמת. בנוסף, אני גם מאלו ששומן הוא Turn Off עבורם. אולי זה גם קשור לעובדה שאני אדם רזה מטבעי, אבל בחורות שמנות לא מושכות אותי (מי שמחפשת פה קצת צדק פואטי על פסילה מסיבת מראה חיצוני, אודה גם שאני נמוך מהממוצע - מה שמבחינת חלק גדול מאוד מהמין הנשי פוסל אותי אוטומטית. זה כולל גם בחורות נמוכות, אגב).

     

    אז נכון, מהיכרותי עם עצמי ועם בחורים אחרים, אין מנוס מלאשש את העובדה שמשקלה של הבחורה הוא בהחלט פונקציה מהותית במשיכה אליה.
    אבל ההבדל הוא, ולדעתי זה הבדל גדול, שמה שבחורות כמו מ', ש' או ק' קוראות "שמן" זה ממש לא מה שאני (או רוב הבנים האחרים) קורא "שמן".

    לנשים, כך אני מתרשם, יש סטנדרטים הרבה יותר גבוהים לגבי מראה נשי. הן יכולות להצביע על בטן שחטאה היחיד הוא שהיא לא שטוחה בכל מאת האחוזים האפשריים, ולהציג זאת כהוכחה לזה ש"אני שמנה". גם אם זה משהו שרחוק מלבלוט, כזה שבקושי נראה גם כשהן מרימות את החולצה. הן יכולות להצביע על כתף, זרוע או רגל רגילה לחלוטין, ולפסוק שהיא "חבית". לא מספיק רזה, לא מספיק חטובה. הגבר הממוצע, להבנתי, לא מבין בכלל על מה הן מדברות, ואין ב"פגמים" האלו שום דבר שמפריע לו.

     

    מישהו פעם אמר שנשים מתייפות לא בשביל גברים, אלא בשביל נשים אחרות. שבתוך המין הנשי יש כזו שיפוטיות וביקורתיות על מראה, שנשים נמצאות תמיד בתחרות בינן לבין עצמן מי מהן יותר עומדת בסטנדרטים, שרק הולכים ומתקשים, הולכים ומחמירים (לראיה: מכנסי הגיזרה הנמוכה ומכנסי הסקיני ג'ינס, שהפכו לפריט לבוש שכל אחת רוצה להצליח להיכנס אליו).

    סימוכין לכך אפשר למצוא בדברי המין הנשי עצמו. במאמר של חברתי ריקי כהן, על אמהות שמרגישות חובה להיכנס לסקיני ג'ינס במידה מינימלית היא כותבת על:

    "אמהות העובדות בלהיראות כמו גלית גוטמן ושירז טל, בשלב של שתי דקות אחרי הלידה, כלומר, להיכנס לסקיני ג'ינס הארור, כשהתינוק בן שבועיים. גם זו סוג של תחרות בין אמהות".


    אבל מי קובע את הסטנדרטים הלא הגיוניים בעליל האלה? שוב רשות הדיבור לקאלה לאסן:

    "האנשים העובדים במדיסון אווניו, וברסאוויל רואו, בהוליווד ובפאריס ובמילאנו. בדרך זו או אחרת, המשכורות שלהם משולמות על ידי תעשיית היופי, ששיכנעה אותנו שאם נהיה רזים, בעלי שרירים מתוחים ולבושים במחלצות מחויטות, נהיה גם אהובים. הם תימרנו אותנו בהצלחה.

    והם עשו זאת בעדינות, מזינים את חוסר הביטחון שלנו מעט בכל פעם. עובדה: 9 מכל 10 נשים בצפון אמריקה מרגישות רע ביחס לחלק כלשהו בגופן.
    בימינו, גם ילדות בנות 5 מקדישות תשומת לב למה שהן אוכלות.


    כתבי עת לנשים, או מנתחים פלסטיים חסרי מצפון, דוחפים לעתים נשים בריאות להאמין כי הן סובלות מכל מני "תחלואים", והן חשות שמחובתן להפקיר את גופן לסכין המנתחים, על מנת לתקן את המעוות.

    אנחנו מפקירים את עצמנו בידיהם האיתנות של קלווין קליין ואסתי לאודר ודונה קארן. אנחנו הולכים בעקבותיהם. אנחנו מניחים להם לפתות אותנו ולהשתלט עלינו, ומיחסינו איתם אנחנו שואבים תחושה של ביטחון מסוים, כמו זונות ששואבות תחושה של ביטחון מן הסרסורים שלהן".

    לאסן מתייחס לנושא הזה בכמה מקומות בספרו. הפעם שנחקקה ביותר בזכרוני היא בציטוט הבא, ציטוט שבאמת גורם להסתכל על הנושא קצת אחרת:

    "דמיינו לעצמכם לרגע שהלוגו CK הוא האיש עצמו, קלווין קליין. האם היינו חשים אחרת ביחס לדרך שבה הוא מנהל את עסקיו? קלווין קליין מתעניין מאוד בבת המתבגרת שלכם. אתם רואים אותו מפלרטט איתה. הוא בא אליה בהצעות. הוא פותח את רוכסן המכנסיים שלה. הוא נוגע בה. הוא שוכב איתה. ולבסוף, הוא מוריד אותה לזנות. הוא מבזה את המיניות שלה למען רווח, ולאחר מכן, כשהיא מסיימת את תפקידה, הוא משליך אותה - מילולית ומעשית.
    לו הייתם מגלים שמישהו נהג כך בבתכם, הייתם מגייסים בודאי צמד חברים חסונים והולכים לבקר את הבן זונה. אז מה ההבדל בעצם, בסופו של דבר, בין המודעות של CK והדימויים המנצלים אותה, לבין המקרה שבו קלווין עושה זאת בעצמו? במונחים נפשיים, חור הוא חור, בין אם הוא נעשה באמצעות מקדח ובין אם נעשה באמצעות מיליארד טיפות מים".


    אחרי שקוראים את הטקסט הזה, אי אפשר שלא לתהות: "באמת, איך זה שאנחנו לא מתמרדים נגד עריצות האופנה? איך זה שעל עוד פרסומת אנורקסיה של קייט מוס לבית קליין אין רעש סטייל הרעש פוסט פרסומת מיקי בוגנים?

    איך אנחנו נותנים לחארות האלה להשפיע על מוחם של מליוני נשים וגברים במשך עשרות שנים, לגרור בחורות לאנורקסיה במקרה הרע ולסתם חוסר שביעות רצון עצמית במקרה הטוב?

     

    באמת... איך זה?

     

     

     

    ''

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/8/08 09:03:


      לא הייתי משתמשת במילה "קורבנות אופנה".קל להאשים את האופנה, קל להאשים את המפרסמים

      איפה אתה בתור בנאדם?

      בחורה שמחליטה שהיא נראית טוב ובשם זה להיות דוגמנית שתשאל את עצמה למה היא צריכה את זה.

      יש הרבה עבודות. אם את בחורה שנראית טוב בטוח שתוכלי לנצל זאת במקומות נוספים.

      מה טוב בלאכל חסה ולהיות בפרונט של העולם הצהוב?

      אני אגיד לך . זה מביא מחיאות כפיים. זה אופנתי.

       

      בחורות כאלה הן לא קורבנות. הן דוגמא לבחורות שנעות אחר טרנדים, שאין להן חוט שידרה בשיט,

      הטוב הרע והמכוער של מערכת הערכים שלהן לא קיים. הן צריכות אנשי אופנה שיגידו להן איך להסתפר ומה ללבוש

      הן זונות של פרסום. צריכות כל הזמן עוד ועוד מחיאות כפיים סביב המראה שלהן.

      בדיוק על זה מדבר הספר שיבוש תרבות- הן איבדו את עצמן.אבל זה הכי קל להאשים את התרבות

      אתה בוחר איך להתנהג ומי יהיו חבריך. וחברים שרוצים אותך בגלל היקף חזה ומאתניים וצבע שיער- תבדוק מה יוצא להם מהפה, מה הם אוהבים, מי הם, כי אלה המדדים מי יהיו חבריך

        30/3/08 16:41:

      נהניתי לקרוא.

      וכיכבתי, כמובן.

      ולעניין: רוב הנשים ה"אמיתיות", אינן דוגמניות על ולא אוחזות בנתונים מרשימים של 90-60-90, ומסיבוב קצר ברחוב אפשר להבין שרובנו לא שוקלות 55 קילוגרמים שמתפרשים על גובה של מטר שבעים פלוס.

      אממה? הסגידה לרזון והמירוץ אחרי הגוף ה"מושלם" גרם לרבות מאיתנו לתסביכים.

      אני לא חפה מזה. בתור מישהי שרגילה למשקל מסוים, ולאחרונה חורגת ממנו בהרבה ממה שהיא רגילה - כן, זה מציק לי.

      כן, אני חושבת שיחסית אלי - אני דאבה.

      לא, אני לא מרוצה מאיך שאני נראית.

      אבל אני לא רצה להרעיב את עצמי או לתת לזה להדיר שינה מעיני.

      מה גם שהמצב יכול היה להיות גרוע בהרבה...

      -כל עוד אנשים לא בורחים מפני בצרחות, אני בסדר עם זה. אני לא הדבר הכי מזוויע שיצא להם להתקל בו, בכל מקרה-

        30/3/08 16:20:
      אמנם לא חידשת לי כי אני שוחה בגישה הזו כבר שנים, אבל הבאת את זה בצורה יפה ועל כך כוכב!

      פרופיל

      jero-nimo
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון