כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הזמנה

    אם אתה מוסיקאי, איש של גוף ותנועה, אמן בנשמתך,
    שמחפש בית להתבטא בו
    אתה מוזמן להצטרף אלינו לקבוצת התיאטרון
    *
    לך האמן היצירתי, הרגיש
    שמחפש מענה לצורך עמוק לביטוי אישי אוטנטי
    בוא לבטא את השפה האישית-ייחודית שלך
    ולממש את ייעודך כאדם שופע, יוצר ומשפיע
    *
    הצטרף לעשייה חדשנית:
    חקירה יצירתית וכנה של ביטוי הרגש החי,
    במטרה להקים תיאטרון ייחודי
    *
    המפגשים מתקיימים בכפר סבא
    יום א' ערב





    0

    לאבד את עצמי לידיעה – אירי ישראלי-רושין - 7.2.2013

    46 תגובות   יום חמישי, 7/2/13, 08:43

     

     

    המחצית זוללת המילים של מוחי

    רעבה תדיר

    לידע נשגב חובק כל, וצח כשלג פסגות

    לרעיונות רחבי בסיס כהרים, הנשאים אל שמיים,

    לאמיתות עמוקות כאוקיינוס.

    תשוקתה הבלתי נלאית,

    להסברים הגיוניים מחודדים כסלעים

    לתובנות צלולות כמי מעיין

    משלחת אותה למסעות ציד יומיומיים.

     

    חיית המילים הטורפנית,

    מתאווה בכל מאודה, שבכרסה תשכון ידיעה של בטח,

    יציבה ונצחית כטבע דומם.

    אך זו, משום מה, מסרבת לדור קבע במעי מוחי

    ששוב ושוב הופכים חלולים ואפלים.

     

    חדורת ספקות מן היש וחרדות מן האין,

    פוערת בי חיית המילים

    את פיה שטוף הרוק,

    ויוצאת שלופת ניבים למסע טרף

    אל מחצית מוחי האחרת

    כדי לצוד בה אמיתות

    שישביעו את רעבונה וירגיעוה.

    ולו לרגע.

     

    המחצית הנבזזת,

    אליה שועטת תאוות המילים,

    יער-עד הינה

    וחיים בה חופשיים אלפי יצורים מתרוננים -

    יצורים של צורות וצבעים, צלילים ותנועה

    שקופים כחלומות

    ענוגים כאהבה.

     

    אל כרסה הענקית נבלעים יצורי היער

    בעודם חיים

    ושם הם נאספים אל מכלאות מגודרות.

    רסנים של הגדרות מוחדרים אל פיהם.

    רתמות של היגיון רותמות אותם למשפטים שעושים בם שפטים.

    שערם נגזז למלבושי הגנה

    ובשרם נטחן ונדחס לנקניקי תובנות ותפישות 

    שהופכים

    למאמרים

    המקשטים את שמי

    ומטפחים את גאוותי

    וקונים לי מקום של כבוד

    בחברת בני האדם.

     

     

    אירי ישראלי-רושין

    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/1/15 14:12:
      מדהים ומעניין
        20/2/13 23:38:
      תחום המוח נדמה לי כך ואומר זאת בזהירות אינו בהיר כל צורכו גם לחוקרים הטובים ביותר בעולם עדיין לפי הידוע לי רב הנסתר על הגלוי. אך נהנתי לקרוא את שירך ואת המסרים שבו. החלוקה בין שתי האונות( כך אומרים?) מזכיר לי את יחסי העוצמה ה א פורמלית בין גופים חיים במציאות חיינו האם הם שקולים ? אולי כן ואולי לא ואולי לפעמים כן ולפעמים לא. תודה
        11/2/13 15:07:
      תודה לך אמיר
        11/2/13 14:28:
      מתאים.
        11/2/13 10:15:
      בסדר גמור. תודה על הדיון המעניין. למדתי ממך וזה שכרי.
        11/2/13 09:07:
      בוקר טוב אסף, מבינה את חששותיך וזהירותך. טקסט כתוב יכול לעיתים תכופות להיקרא בנימות שונות, ולגרום לאי הבנה ולעלבונות. לא הרגשתי אותך חד, קר, או שכלתני במיוחד. אין לי חשש מרבנים, במידה וראשם פתוח, ונראה שאתה כזה. כשהוצאתי את ספרי "שמאל ימין ומה שביניהם" התקשרו אלי רבנים רבים ובקשו לדבר איתי, ואף שלחו אלי מטופלים... כך שלהיפך - רבנים (הפתוחים שביניהם) בשבילי הם אנשים מדליקים. יש להם יכולת מחשבה מדהימה, ידע וחכמה שמגרים אותי. בכל אופן - הצדק איתך - האושר שנובע מתחושת האחדות הוא עוד מקום אליו אפשר להגיע ולנוע ממנו הלאה, אל מחוזות נוספים של הנפש. השאיפה להגיע לאחדות לעיתים ת תכופות מבחינתי היא תרגול. כלומר - יש בידי כלים נפלאים להביאני אל מצב האחדות - אלא מה - אני משתמשת בהם מעט מדי. לנפשי, כמו גם לנפשות אנושיות רבות, יש צורך מתמיד דווקא להיסחף למלחמה הפנימית ולא לאחדות הפנימית. אירי
        10/2/13 16:25:
      שלום אירי! זיהית היטב את החשש בדברי, כיאה למי שהיא אומנית, אלא שהחשש שלי הוא לא מה שחשבת. אסביר. לפעמים צורת הביטוי שלי חדה ושכלתנית, וזה נעשה לצורת בהירות המסר. צורה כזו של ביטוי יכולה להתפרש כפסקנות, דבר שאינני מתכוין אליו כלל, ואדרבה אני מחפש את ההעשרה ההדדית, ואני שמח להכיל זויות שונות, גם אם אינני מסכים עם כולם. לכן רציתי לוודא שלא פגעתי בנוחות כל כל צד לבטא את רחשי ליבו באופן הכי נוח שאפשר. לגופו של עניין, רציתי רק להעיר שגם להיות נעול על חיפוש האושר (שנובע מהתרת הספקות והתחברות לוודאי) הוא גם סוג של קיבעון. אינני נותן אישור למזוכיזם, אבל יש במזוכיזם צד אמיתי בכך שהפחד מהסבל הוסר, ויש פתיחות להתמסר לחווית ההווה, בלי להיות "לחוץ אושר", הלא תדעי שמשברים וכאב חלק חיוני בבניית הנפש, ומי שהוא "לחוץ אושר" מפסיד את בניין הנפש הנובע מכאב. אישה שיש לה צירי לידה, והיא אינה פתוחה לחווית הכאב בזמן ציר, לחווית ההווה, רק עסוקה בעתיד, ב"מתי תהיה כבר הקלה",גורמת לגוף להתכווץ, והכאב גדל, וראי איזה פלא שהכאב קטן כשמקבלים את הכאב ומשחררים את השרירים, אזי הכאב נסבל יותר. על כן, גם התשוקה לאחדות שאותה הזכרת, לא טוב להתקבע עליה, אלא לחוות אותה במלואה כשזוכים לה, ולמצות את הבניין מהכאב כשהוא מגיע. שוב רציתי להסביר, שנוכחות של רב בפלטפורמה כזו, עשוי להיות דבר רגיש, ואני מעוניין בדיון שבו כל צד משוחרר לבטא את הגיגיו באופן חופשי, לכן אני יותר חושש מגרימת אי נוחות למי שמולי, ובכך להפסיד ללמוד מעולמו של זולתי או ללמד מעולמי לזולת.
        10/2/13 10:58:
      אסף יקר, תודה לך על הדיון. לא ראיתי אותך כקובע קביעה. אמרתי שכללית, כבני אדם אנו מעדיפים להתקבע. התנועה המתמדת קשה לנו, לכולנו. הספק, ושוב התבהרות של רגע, ושוב מנוחה קצרה, ושוב ספק... אי ידיעה, תהום, חשיכה, פתאום אור ומנסים להיאחז בו ושוב הוא חומק.... בכל אופן אני מסכימה איתך שבסופו של דבר מתחת לכל הדברים מסתתרת אמת אחת והיא רק מופיעה במופעים שונים כל הזמן. התשוקה לאחדות מובילה אותנו בחיינו כל הזמן. אנו מתגעגעים אליה בכל מאודנו. הרגעים שאנו באחדות הם רגעי האושר שלנו ואליהם אנו מייחלים. ובוודאי שאתה מוזמן להביע את דעתך. נראה לי שנבהלת מתגובתי, אך לא זו הייתה כוונתי.
        10/2/13 10:09:
      שלום אירי! בשם אותה גמישות דעות שאת מדברת עליה, לא להיות נעול לאמת אחת, להכיל דעות סותרות וניגודים, ובעצם לחיות את הווית ההווה, אותו "חוסר אחיזה" שאת מדברת עליו, גם מאלץ אותנו להיות פתוח לאפשרות של "אמת אחת", במכלול האפשרויות, ולא להיות נעול רק על אמיתות רבות. חוץ מזה גם האופצייה של אמת אחת, עדיין מאפשרת הופעות שונות שלה במציאות, מפני שאין כוח במציאות לבטא את האמת כפי שהיא בשורשה, והיא מוכרחה להתכווץ לנפשותיהם של בני אדם, מה שמאלץ בסופו של דבר הופעות שונות שלה וזויות שונות שלה, אבל בתוכנו מקוננת שאיפה לאותה אחדות הדעות, לשורש האחד של הכל. מדוע שנרגיש מצוקה מן הספק? הא אין זו אלא שאיפה לאחדות. הספק מציב התפרטויות רבות, ואפשרויות רבות, ואנו מרגישים הקלה כשהתבררה האפשרות האחת והיחידה מהם שהיא אמיתית לנו, הרי זה מגלה את שאיפת הנפש לאחדות, לכנוס את כל הפרטים לשורש אחד. דבר שני, לא "קבעתי קביעה", רק אמרתי את הסתכלותי, אני מכיל לגמרי זוויות שונות, ובכל זאת, שנים רבות של חקירה והתבוננות הביאו אותי למסקנה שאכן יש שורש מאחד לכולנו, ואין זה סותר את זה שישנם זוויות שונות של הופעה של השורש המאחד, ואת הזווית שלי הבאתי כאן, הלא לשם כך מזמינים אנשים להגיב, כדי לראות זוויות שונות, אז אני הבאתי את שלי, וכל אחד יבחר לו אם לקבל, לקבל חלקית או לדחות את דברי. הכל בסדר גמור. ושוב תודה על ההזמנה.
        10/2/13 07:54:
      אסף יקר, תודה לך על תגובתך המעמיקה. מערכת היחסים בין שני חלקי המוח שלנו, שווה לחלוטין לכל מערכת יחסים אחרת שבין שתי ישויות מורכבות. אין כאן מצב סטטי כזה או כזה, יש כאן מערכת דינמית שאפשר להסתכל עליה מנקודות מבט שונות. זה דומה לזוג - גבר ואישה, מצד אחד אוהבים, מצד שני חרדים זה על זה, מצד שלישי חרדים זה מזה, מפרגנים/מקנאים מעודדים/מדכאים וכו. תלוי ברגע מסוים איך מסתכלים על הדברים. הגבר יכול לתאר את המערכת הזוגית מנקודת מבטו, האישה מנקודת מבטה. ברובד אחר זה יתהפך. אדם שלישי, יביט מן הצד ויתן עוד גירסה. השיר מדבר על חוויה רגעית של מערכת יחסים זאת. למחרת יתכן שהייתי כותבת שיר הפוך לחלוטין, איך שהאי סדר מבקש מן הסדר שיעזור לו להבין את התוהו ובוהו שמצוי בתוכו. כבני אדם, אנו אוהבים לקבע דברים ולומר הדבר הוא כך. האמת היא כזו. זה כך וזה כך. אבל זו בהחלט הבעיה שלנו. הטבע לא פועל כך. מתחת לכל שכבה ישנה שכבה נוספת, שהופכת את השכבה הקודמת לקליפה. האמת עמוקה ומכריחה אותנו להיות חסרי אחיזה, ולהסכים לנוע עם היבטיה השונים כל הזמן. תודה לך שהזמנת אותי לדיון הזה. בשמחה אקרא את המאמר שהצעת. אירי
        10/2/13 07:43:
      אילנה יקרה, כרגיל מגיבה בקצרה - במשפט עשיר, חזק ומרוכז. תודה
        9/2/13 22:15:
      "חדורת ספקות מן היש וחרדות מן האין"- יש הרבה מה לומר, אבל לא אאריך. בסוף התגובה אפנה אותך להשקפתי בעניין, אם תרצי להרחיב.. בקצרה אומר שהחלק השמאלי של המוח, זה שאחראי על הלוגיקה, בעצם במהותו אינו אלא משרת של החלק הימני, זה שבתוכו החלק הרגשי, צורך בוודאות, והתרת הספקות הוא צורך נפשי, והלוגיקה אינה אלא מכשיר להתרת ספקות שהם צורך נפשי. אין למשל שום הוכחה הגייונית לכך שעדיף שבני אדם יתקיימו מאשר שלא יתקיימו, ואעפ"כ אנו ממציאים כל מיני חוקים הגיוניים לתועלת ושיפור הקיום (הענשת פושעים, ביטוח לאומי, מס כהנסה וכו). ההגיון הינו משרת של אינטיאיציות בסיס פנימיות. בשאלה זו הרגיש דקארט, כאשר שם לב שכל חקירותיו הפילוסופיות ומסקנותיו נובעות ממישהו שנקרא אני (דקארט לצורך העניין), שהוא החוקר, ומי אמר שאני קיים? אולי אני חלום של מישהו, ואולי עדיך שלא אהיה קיים? כדי לתת תשובה לעצמו כתב את הקוגיטו: "אני חושב, משמע אני קיים". ברור שזה לא נכון, כי אין שום הוכחה לזה כמו שאמרתי, והוודאות לקיומנו באה ממקום אחר (נבואה ואמונה לדעתי), גם בזה הרגיש דקארט, ואחר שהקשו עליו, הוא חזר בו לנסח את הקוגיטו כך: "אני חושב, אני קיים" כלומר קיומנו הוא אינטואיצייה שאין לשאול עליה שאלות, זו נקודת משען שממנה אנו יוצאים לחקור את העולם (בלשון שלי זאת אמונה) והלוגיקה היא משרתת של אינטואיציות אלו. הנה הרחבה לנושא במאמרי "השכל והנשמה משוחחים על עיין נכונה להבין בה את העולם" http://cafe.themarker.com/post/1971616/
        9/2/13 21:36:
      עושר פיוטי נפלא המשולב ברעיונות בהחלט נשגבים
      תודה דניאל להתייחסות הרצינית והמעמיקה. אירי
        9/2/13 09:39:
      שיר מעניין העוסק במה שליבוביץ הזקן היה מכנה הבעיה הפסיכופיסית, שהיא בעצם תולדה של הצורה - או הרעיון - והחומר, או הידע והרגש, או הרציונאליות מול הומניות. באינטואיציה שלי כולם גלגולה של אותה בעיה, שנובעת ממגבלת המוח שלנו, לפרש את עצמו. מעורר מחשבה.
      לתרנגול - אין!
        9/2/13 07:35:
      אין היי - טק כמו המוח.
      לחכם בלילה, שהוא כנראה, גם חכם ביום... תודה
        8/2/13 12:09:
      כשנהייה הקפטיין של החיים שלנו, הם יסתדרו מצויין...
      מר לונלי היקר - תודה לך - הגיון ורגש - לומדת לחבר ביניהם לריקוד משותף...
        8/2/13 11:40:

      נהדר !

      אהבתי את החלוקה הזו
      למחצית בוזזת ולמחצית נבזזת

      ובמחשבה נוספת
      יש הרבה הגיון בחלוקה הזו מחד

      והרבה רגש מאידך

       

      לכחלון - תודה
      ליורם - אחת שהיא ריבוי. כמו כולנו
      תודה פייס
      רבושר - ניסיוני הרב בתחום לימדני שהיכולת להפריד עוזרת מאד ומקלה מאד על תחושת החרדה והאובדן
      תודה עופר
      לעידן - תודה. תגובתך מעניינת
        8/2/13 07:18:
      ועדיין יש רק אחת כמוך
        8/2/13 04:31:
      מקום של כבוד
        8/2/13 03:56:

      ימין ו-שמאל, הכל. הכל! :))))

        7/2/13 17:03:
      שובה את המוח כוידוי פילוסופי. 'שמאל ימין' כמסמני מקום אינם מקלים כמובן על תחושת החרדה והאובדן אשר קדמו למדעי המוח.
        7/2/13 16:18:
      משביעהו- רעב
        7/2/13 14:44:
      יש כאן התפתחות מעניינת, ומאד עכשווית.
      תודה גאיה
        7/2/13 12:07:
      מעניין מאוד..
      לכורך דברים - הכתובת לא יצאה טוב - כתוב בגוגל - "בדרך לאדם שלם" ותגיע לאתר תודה
      לכורך דברים - בשמחה - http://adamshalem.com/web_articles_list.php?category_id=1007 אנא הכנס לאתר שלי - "בדרך לאדם שלם" - ולחץ על "הוצאת הספרים"
      לעידןאיזן - חיינו הולכים ומתועלים לחד צדדיות. החיברות, השפה, הרצון לכבוש מקום חברתי טוב וכו כולם שייכים לצד אחד של המוח. אנחנו מאדירים צד אחד, ואיננו שמים לב כמה מדוכא הצד השני, ואיזה איזון היינו יכולים לקבל, לא השקענו מעט מן האנרגיה שלנו לגלות מה נותן הצד השני. לו למדנו לכבד ולבטא את הצד השני היו הרבה פחות מלחמות בעולם. אירי
        7/2/13 11:35:
      אפשר פרטים על הספר שלך?
      לאיציק אביב - תודה לך
        7/2/13 11:26:
      האם רפיון של צד אחד של המוח מאפשר הגברה של צד אחר? או שימוש בדימויי לצורך יצוג של פעולה במקום מילה? נראה לי שמאד קשה לשנות הרגל שמובנה בנו ונובאה מנתונים ביולוגיים. ההסבר הביולוגי לנטיה הזאת כאשר צידי המוח עובדים ביחד ביום יום משום שמערכת העצבים בנויה בהצלבה, אך מן מוח השמאלי יוצא מסלול עצבי המוביל אל מיתרי הקול, כאשר הצד הימני מוביל אל הלב שנמצא בצד שמואל, וככה בעצם הפעולה ביד ימין מקבילה להנחיה מילולית. עובדתית רובנו ימניים חושבים במקביל להפקת מילים, שני צידי המוח וחולקים את אותן המחשבות כך שהם מחויבים להסתדר ביניהם, ישנן פשרות, מילים אשר שנועדו לצייג טווח של דימויים ואפילו כאלו אשר חוצות את מחסום השפה, אך ישנו צד דומיננטי.
        7/2/13 11:26:
      מעניין ועשיר לשונית.
      לשם53 - סוג של התעמלות בוקר....
        7/2/13 09:23:
      נאה דרשת, ובכל זאת החצי השמאלי הוא החצי שבו השתמשתי לקריאה של הפוסט הזה. החצי הימני מעפעף עכשיו בפליאה ובעוד שנתיים הוא גם יגיד משהו.
      ואני חושבת לי, שלא הבנתי את הבדיחה...
        7/2/13 09:04:
      ואני חושב לי שאם תאי המוח היו יודעים את כל זה, הם היו מסתדרים בשורות במקום בטורים.

      ארכיון

      פרופיל

      תיאטרון-התודעה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין