כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אש לוהבת

    0

    ציגנקה (צועניה)

    86 תגובות   יום רביעי, 13/3/13, 16:57

    כבת שלוש בערך,. ילדה שובבה,
    עם קוצים בתחת, אינה יודעת מנוח.
    האמא מניקה את האח הקטן שזה עתה נולד .
     והילדה משתוללת,מחפשת תשומת לב.
     
    בתוך המשפחה המורחבת,  שבאו לבקר, דודים ודודות.
    המון ילדים,טובים, חמודים, צייתניים,
    מסורקים למשעי.. בגדיהם מסודרים..מאד מאד מנומסים.

    אחת מאחיותיה של אמא נוזפת בה:
    "שבי בשקט ,תרגעי, את מהווה דוגמא רעה לאחרים"
    את יודעת? את בכלל לא שלנו,
    חבורה של צוענים שעברה פה,
    השאירה אותך בתוך שק ברחוב.
    אבא ואמא מצאו אותך שם והביאו הביתה".
     "ראי איך בני הדודים  החמודים שלך מתנהגים"

    מעולם לא דיברה על כך...נצרה את הסוד בלבה.

    על ערש מותה,של האם,  שאלה את אמה,
    "הנכון הדבר? האם אני באמת בת של צוענים?"
    אמה, המומה לגמרי, "על מה את מדברת?
    מאיפה בא הרעיון המוזר הזה? ראי כמה אנחנו דומות.
    וגם אני כילדה, הייתי שובבה ופרועה ממש כמוך"
    הוסיפה ושאלה, "למה אף פעם לא דיברת על כך?
    למה לא שאלת?"

    לכשגדלה, וידעה כבר קרוא וכתוב...
    הפכה לתולעת ספרים...לא היה ספר שנכתב על צוענים,
    לא היה סרט, המוסיקה הכובשת שלהם, המיית הכינורות...
    הריקודים הסוחפים. נדודיהם...החיים בטבע הירוק, הסוסים...
    הכל קראה, הכל ראתה,הכל שמעה, נמשכה לנושאים אלה בחבלי קסם...

    שהרי היתה בתם הזנוחה, אותה השאירו בשק ברחוב.....
    היא פיתחה בעצמה התנהגות אחרת,
    בדלנית, משהו, מרדנית, הכמיהה אל החופש, אל הנדודים
    עודנה מפעמת בקירבה...

    הרגישה קצת לא שייכת, אחרת, שהרי,
    שירה של רחל שפירא כמו "פרח בר"  דיבר אליה ועליה......                                                                                                                      
    "אני אהיה לצל חולף בשדותיכם
    לסוד נסתר.
    היו שלום, אני חייתי ביניכם
    כמו צמח בר."

    שהרי היתה בתם הזנוחה....
    אותה הם השאירו בשק מאחור....

    יקיריי, אהוביי,
    היו מאד מאד זהירים בעת שאתם מדברים
    ליד ילדים. קטנים ככל שיהיו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (86)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/4/13 09:48:

      סבא שלי תמיד היה אומר לי שמצאו אותי בשדה של כרוב
      עד שאמא שלי החליטה לא עוד..הטילה וטו..

      וסבא שלי נשלח לכסא המחשבות.. :))

        9/4/13 09:01:
      רומפי יקרה, גיליתי פתאום שכן ביקרתי כאן וכנראה שכחתי...לא נורא....יום טוב חמודה...סאלינה
        9/4/13 08:58:
      רומפי חמודה, סליחה שבאתי רק עכשיו...הייתה תקופה לא קלה (בריאותית)....נהניתי לקרוא והיזדהתי כי גם לי היה סיפור דומה....אוהבת..סאלינה
        3/4/13 08:02:
      צריך להיזהר במילים כשמדברים ליד ילדים ועם הילדים , תודה ששיתפת
        2/4/13 14:58:
      אמת המוסר ואמות הדיבור . :-) תודה
        26/3/13 14:40:
      צוענייה יקרה שכמותך, אחלה סיפור! ומוסר ההשכל בצדו. חג שמח! (ואזלו הירוקים זמנית)
        25/3/13 23:45:
      סליחה על האיחור מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה ילדים תופסים דברים כפשוטם ואיך אנחנו המבוגרים שכבר שכחנו מהו דיבור ישיר מתעלמים מזה
        23/3/13 20:41:
      נו ומי יכול להגות ולכתוב כך על צנגלה אם לא את חברתי הצועניה.:) (מי שמדבר) אכן ילדים זוכרים שטויות שהוריהם פולטים ואין דרך חזרה פיפקה חג שמייח לך לילדים תהנו
        23/3/13 11:17:

      מעז יצא מתוק. לא מזיק ללמוד ולהכיר עוד תרבות במיוחד כזאת צבעונית, מגוונת ומלאת תשוקה לחיים, כישוף וקסם...
      חג שמח,
      ג'אן

        23/3/13 10:35:
      לך*
        22/3/13 05:37:
      אוי.... הרגת אותי עם הפוסט הזה... נוגע ומרגש מאוד, ואפילו טיפה עצוב...
        22/3/13 04:18:
      ברור שצריך להיזהר בלשוננו ..אלה דברים בלתי נשכחים שמשאירים בנו צלקות או זכרונות לא נעימים., חג שמח .
        18/3/13 13:24:
      טוב, אז אפסיק לספר לנכדיי על החסידות המביאות ילדים לעולם....
        18/3/13 00:42:
      תודה על הסיפור והתובנות ... כתיבה מרתקת ויפה לך ... (:
        17/3/13 08:09:
      פוסט איכותי ומלמד מעט על רזי החיים ,
      מי שלא נזהר בלשונו בעיקר באומרו מילים קשות ובמיוחד לילדים ? יכול למצוא עצמו במקומות לא נעימים בעתיד..פירות למחשבה
        16/3/13 14:20:
      אמר החכם באדם " חיים ומות ביד לשון "

      כן, כמו פרח בר.

      פוסט ניפלא.

      תודה.

        16/3/13 10:56:
      חזק ומדהים!
        15/3/13 20:37:
      כמה את צודקת ציפי יקרה, צריך לדבר הרבה, לשתף, לחבק....ממש כך!
        15/3/13 20:15:
      אין לתאר את טפשוטתם ואת רוע ליבם של אנשים שפוגעים בילדים קטנים. *
        15/3/13 19:52:
      מילותיך בסלע [תרתי משמע!]. הורים ולא רק הזהרו בדבריכם. אין כמוך בכלל.
        15/3/13 19:12:
      חייבים בגרות להבין וילדים מבינים אחרת, תודה *
        15/3/13 19:07:
      יש לעודד ילדים לספר על מה מציק להם
        15/3/13 19:04:
      ציפי, סומך שתי ידיים על האזהרה שבשורה התחתונה. אם את לא מכירה אני ממליץ על ספר ההרפתקאות שצאצא צועני הוא גיבורו - "GYPSY SIXPENCE". קראתי אותו כנער וחזרתי אליו גם בבגרותי. שבת שלום, עמוס.
        15/3/13 18:30:
      וואו איזה הפתעות יש בחיים מזעזע
        15/3/13 13:14:

      נפגשתי בסיפור הזה...
      תודה שהבאת*

        15/3/13 11:50:
      מסכימה איתך...כייף לקרוא אותך.
        15/3/13 09:25:

      רומפי  יקרה,

      ריגש  אותי הפוסט  שלך  וזה  הזכיר  לי

      שפעם  כתבתי  על  משהו  דומה:

      להלן  הקישור...מקווה  שזה  עובד..

      שם  נהניתי  מתגובתך  החמה  אליי....

      כן...לפעמים  יש  מילים  שמלוות  אותנו  כל  החיים...

      שבת  טובה,  חברה  יקרה!

      אוהבת,

      סאלינה

       

      http://cafe.themarker.com7//post/153126

        15/3/13 07:07:
      רומי, מזל שאת כאן אחרת היה משעמם עד מוות ...
        15/3/13 06:32:
      לילדים יש "זכרון חושי" הם קולטים בקלות רבה את המידע, ויותר חשוב - הם גם זוכרים אותו......צריך להיזהר במילים ולא ליצור נבואות שמגשימות את עצמן......
        15/3/13 00:02:
      מסכים עם הלקחים.
        14/3/13 18:11:
      מסכימה איתך לחלוטין. ילדים לא מבינים הומור ומשפט כזה יכול לשנות חייו של ילד.
        14/3/13 18:02:

      זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם

      כסוד נסתר

      היו שלום

      אני חייתי ביניכם

      כמו צמח בר

       

      ''

        14/3/13 17:47:
      אין כמוך
        14/3/13 15:52:
      כל כך נכונות מילותייך המסיימות את הסיפור הזה . סיפור שהוא בהחלט נכון וקיים באופן כזה או אחר בהתנהגות דומה אצל חלק מאיתנו המבוגרים ההתנהגויות שלנו גם מושפעות בחלקן מדרך החינוך שקיבלנו בילדותינו ... חייבים לשים לב לדרך החינוך בה אנו נוהגים כשמגדלים ילדים. ציפי יקרה תודה שאת את כפי שהינך. נשמה יפה .
        14/3/13 14:42:
      * יש מי שיכול לחשוב שזה מצחיק, בעיני זה עצוב עד כאב. שדודה אחת מטופשת לא שמה לב מה שהיא מדברת ושאל ילד היא מדברת, ושדברים כאלה יכולים כאבן להעיק על ילד כל כך הרבה שנים, כשזו הרי שטות גמורה. כל כך עצוב, ילד שגדל עם אבן כזו בלב.
        14/3/13 14:03:
      גם הסיפור המדהים וגם התגובות מרתקים מרגשים מאוד. אכן יש משפטים שילד שומע ומשפיעים על כל חייו.
        14/3/13 14:01:
      יקיריי, אהוביי, היו מאד מאד זהירים בעת שאתם מדברים ליד ילדים. קטנים ככל שיהיו. - מכל הדברים שכתבת בחן רב, זה משפט המחץ, זה המשפע שצריך להיחרת בלס כולנו. אני טוען לא אחת שהילדים הינם ראי ההורים. ומה שהילדים שומעים וקולטים, הם ממשיכים הלאה. ולעיתים אנו חושבים שהילדים לא מבינים או אולי לא שומעים, אבל זו הטעות של המבוגרים, הם שומעים, רואים ומבינים הכל. ובלי הומור הרי אי אפשר, אפשר להזמין אותך לרקוד צועני?:)))
      צודקת כל כך. תודה יקירה, סוף שבוע נהדר :)
        14/3/13 11:04:
      אם לא היה אמיתי הסיפור , היה מעלה המון חיוכים ...אבל בכל העצב הזה יש גם משהו חיובי ...נפש צוענייה עם אדרנלין תמידי .
        14/3/13 10:59:

      נורא ואיום שאדם סגור בתוך עצמו ולא שואל שאלות
      עד יום מותה של האם לא ידעה את האמת
      משפט אחד עיצב והעציב את חייה
      אכן צודק צביקה פרל-החיים והמוות ביד הלשון
      ובמיוחד מילותיהם של הורים ומורים לילדים רכים

        14/3/13 10:42:
      זה נכון. אנחנו מוצפים בהטבעות מהמגדלים שלנו בילדות וגם בכאלה שאנחנו יצרנו/יוצרים בעצמנו מאוחר יותר.
        14/3/13 09:48:

      ציפי יקרה, מאוד נגע בי סיפורך. אכן מבוגרים מסוגלים לעצב את חייו של ילד, כאשר נאמרות המילים הלא נכונות, או הפוגעות. משפטים כאלה ילדים לא ישכחו לעולם.
      אוכל בשיחה עימך לספר לך דברים רבים על צוענים, ולאו דוקא מהחיים האלה.
      בכל זאת נשמתך הסתקרנה ולמדה וחקרה הכל אודותיהם, באיזו שהוא רובד נסתר את באמת מחוברת אליהם, ולתכונות החיוביות שלהם, של חופש, שמחה, ריקודים וקלילות, סקרנות מרדנות וכד'.
      אז בעצם לא משנה מה אמרה לך אותה הדודה, את באמת קצת צוענייה בנשמה, וגם מצליחה ליהנות מכך..

        14/3/13 09:33:

      אכן, אני יכול לחוש בבירור ניחוח, גוון מסויים, צועני משהו, מבין

      שורותיה של גבירתי, מבין ניסוחיה ועוצמת החיים המבעבעת

      בהם. קל מאוד לזהות בך את בת השלוש המתבגרת בין הפאנטאזיות

      נטולות הרסן של חיי הצוענים... היא עדיין שם גם כיום. ואני בטוח

      שאינך מצטערת על ששמעת את המילים ההן בילדותך - אני דווקא

      מאושר שכך קרה לך!

      בכל אחד יש איפשהו קינאה בחיי צועני בשלב זה או אחר, הנדודים, ההרפתקאות, ההזדמנויות.
        14/3/13 08:32:
      לא נעים לי אך עשינו את אותו דבר לאח הצעיר שלי אמרנו לו שמצאנו אותו ליד פח האשפה.ולימים כשגדל השתחרר ועמד לטוס לארה"ב. בדיקת דם הראת שסוג הדם שלו שונה והוא נלחץ ושאל את כולנו אם אמת שמצאו אותו בפח... ילדים הם נאיבים וממש צריך להזהר בדברים הנאמרים.אך את אשה שורדת וזה לדעתי רק חישל והעצים אותך.. אוהבת אותך
        14/3/13 08:20:
      מה שנכון נכון ... ילדים קולטים לפי ההבנה שלהם ועושים עיבוד לנאמר ... סיפור מהחיים ...
      המוזיקה הצוענית נהדרת, גם הסיפורים,אבל, חבל שההתוודעות אליהם "נולדה" מתוך מצוקה. בספר משלי ובספרי חוכמה נוספים יש ככ' הרבה פסוקים, המדברים על כוחה של המילה ועל "נצור לשונך". ציפי יקרה, כהרגלך, את מיטיבה לספר. אני אוהבת.
        14/3/13 07:36:
      מאוד מעניין
        14/3/13 06:55:

      אמא שלי נולדה באתיופיה בזמן שליחות, וסבתא שלי, באיזה שהוא שלב סיפרה לה שהם מצאו אותה על עץ.....
      ובתור ילדה, היא ממש האמינה לסיפור הזה כמה שנים טובות......חיוך

        14/3/13 06:46:
      צודקת. ילדים מבינים אחרת ולוקחים ברצינות אפילו דברים שנאמרו בלצון. למילים יש כוח והשפעה. לעיתים איננו מודעים לכך אפילו.
        14/3/13 05:15:
      פייפי יקרה,.. אכן היה נהוג ברומניה הרחוקה להיעזר בשרותם הטוב של הצוענים. זוכר זאת היטב. היו מסתובבים בכל פינה. גרים בקצה הרחוב,.. מאהל כזה.. בקצה של כל רחוב.. עוסקים בייצור מחבטות וכלים,.. הנשים בכייסות, אבל אין ערב שהמדורה לא חגגה והמוזיקה לא הרקידה את השדים. כן כן. באותם זמנים העולם היה מלא בשדים ובאמונות תפלות מכל הסוגים. אנשים נהגו ללכת כל אחד לפי התפלות שלו. אחד היה הולך שני צעדים קדימה אחד צצד,.. השנייה יורקת לכף היד ואחר כך משפשפת בשמלה,.. כל אחד ואחת על פי השדים הפרטיים שלו. ובאמצע היו הילדים. מסורקים, מנומסים, מנשקים היד של הגברת.. כן כן את זו עם האמונה. מה לעשות. ופה ושם היו גם אלו עם הקוצים והקוצות. אבל דבר אחד מעולם לא שמעתי פייפי יקרה,..מעולם לא שמעתי שצוענים ישאירו ילדה בשק. אלו לא היו משאירים אפילו תרנגולת בחצר. הצוענים שלי מאותם הזמנים היו דווקא לוקחים. אם הילד לא ירגיע את הקוץ.. הצוענים יחטפו אותו. ככה שבכל פעם שראינו איזו צועניה נחמדת מיד ברחנו כל עוד רוחנו בנו. כן כן פייפיה. בגלל הקוץ. האחרים לא פחדו כלל. טוב. הסירוק והנישוק,.. את יודעת.. מה להם ולצוענים. אותם לא יקחו . אבל אנחנו, הילדים של השכונה,.. שכמעט בטעות פיצצנו את ביה"ס כאשר הבאנו לשם את הפצצה שמצאנו.. מהעולם השנייה כן כן. מהעולם. אחרי שפינו את ביה"ס וגם את כל השכונה ברור שפחדנו מהצוענים שקבלו את ההודעה וארבו לנו בכל פינה. פייפי,.. אהבתי את הסיפור שלך.. הזכיר לי נשכחות.. והעלה בי חיוך ואפילו צחקוק בעודי חושב על הקוץ. לא לא שלי. של הצועניה מהשק שבסיפור שלך. ליתר דיוק לא ממש על הקוץ.. אולי יותר על מיקומו.... מאחל לך המשך יום מקסים,. המשיכי לספר לנו את הסיפורים הכל כך נחמדים.. ותעשי חיים. סה לה בי, ג'נטלמן אשקלוני ציגן ופלס גם. היי. רגע. מי אמר ציגן ? אני ? צדיק צדיק. צדיק ופלס גם.
        14/3/13 03:31:

      מה שכתבת עורר בי עצב רב, ציפי, כי הוא הזכיר לי את הדברים הנוראים שהאבא המנוח שלי אמר לי כאשר הייתי ילד – הבן הלא כ"כ מוצלח והבעייתי בהשוואה לאחיותיו הגדולות. לפעמים אני מצטער על כך שלא היה לי אח. כאשר הייתי כבר מבוגר האבא שלי ידע להתנצל אליי כאשר הוא אמר דברים פוגעים או היה חסר סבלנות כלפיי ואני מכבד אותו על כך. חבל רק שהוא לא השכיל לעשות כך כאשר הייתי קטן – אולי הייתי יותר מוצלח בחיים כבוגר אילו כן נהג כך. אנשים באמת לא היו זהירים במה שהם אמרו אל ילדים ועליהם באותם ימים. מדובר היה בתערובת של בורות, חסר הבנה וחוסר יכולת להתמודד עם השונה והחריג. כיום כמובן המצב אחרת וטוב שכך.

       

      המשך יום נעים

      אליקו

        14/3/13 00:48:
      החיים ביד הלשון... כמה שאנחנו צריכים להזהר כשזורקים אמירה שיכולה ממש לשנות מקצה לקצה התנהלות חייו של ילד. הפחדים, החששות, המחשבות מי ומה על שום מה?
        14/3/13 00:43:
      צריך להיזהר במילים.
        13/3/13 23:27:
      ציפי יקרה, יש מלים שנאמרות ללא מחשבה, והן נחרטות עמוק, גם אני הייתי "אסופית" שכזאתשנים רבות חשבתי, האמנתי שאולי באמת....ולפעמים התאים לי להיות לא שייכת...
        13/3/13 23:19:
      תודה ששיתפת וריגשת אהבתי המשך שבוע נפלא באהבה צחית
        13/3/13 22:39:

      ציפי יקרה לליבי נשיקה

      התמוגגתי לקרוא אותך וכמה נכון מה שכתבת בסוף

      שהורים צריכים להיזהר בדבריהם

       והעלאת לי חיוך על השפתיים, כי נידמה לי שפעם זו הייתה " אופנה"

      אימי משום מה הייתה מידי פעם אומרת לאחותי הגדולה ממני והבכורה

      (אשר קיבלה את גווני השיער והעור של אבי ז"ל ולה שיער שחור משחור)

      שהיא בת של צוענייה....

      ואני הייתי ממש קטנה - והאמנתי, אני בטוחה שגם אחותי  האמינה

      אני לא זוכרת איך ומתי..... אימי הפסיקה לומר לה... או ששתינו התבגרנו

      והבנו שזה היה איזה סיגנון דיבור של ההורים.... להוכיח אותנו על התנהגותינו

      עד גיל 6 הרטבתי בלילות- אימי תמיד איימה שתישרוף לי את הבונבוניקו הסנני

      חחחחחחח היא אף לא שרפה ולא היכתה אותי.... אבל ....פחדתי מאוד.....

      (-: ווואוווו גרמת לי לנדוד בזיכרונות של לפני 45-50 שנה

      * חיבוקים אוהבים ונשיקות חמות לליבך, ציפי מתוקה שלי

        13/3/13 21:14:
      צודקת!!! הסיפור, כתוב פשוט מקסים!
        13/3/13 21:06:
      האזהרה שלך היא החשובה ביותר. ילדים לא יודעים חוכמות. בקשר לצוענים - אבי הגיע מארץ שהיו בה הרבה צוענים, וסיפורים על גניבת ילדים ועוד שמעתי מפיו. אבל אני ילידת הארץ ולכן אלה היו סיפורים בלבד. אני חושבת שכמעט כל ילד שומע דברים שהיה רצוי שלא ישמע. וזה מפמפם לו בראש שנים ארוכות. לפעמים הוא פשוט לא הבין.
        13/3/13 20:34:
      ציפילה ציגנקה ... הייתי אומרת שמבחינת האופי מאוד מתאים , אישה עם מרץ, חמה , מפולפלת ... סיפור מדהים , מסופר להפליא ובטח ליד הילדים צריכים לחשוב פעמיים את מה אומרים ... חייכת אותי :))))
        13/3/13 20:25:
      בהחלט. תמיד.
        13/3/13 20:20:
      רומפיפיה - איזה סיפור! תודה ששיתפת -
        13/3/13 20:08:
      ילדים לפעמים חכמים מההורים במיוחד בארץ:) שבוע טוב
        13/3/13 19:59:
      איזה סיפור יפה !!!
        13/3/13 19:52:

      חיבוק!!!! פשוט !!!!! חיבוק!!!! עוטף !!!!

        13/3/13 19:44:
      צודקת מאוד!
        13/3/13 19:36:
      רומפי יקירה כל כך יפה סיפרת את סיפורה של הילדה, עד שהזכרת לי שאבי ז"ל נהג לספר לי בילדותי שאני בתו כי לי כמוהו יש גומה בסנטר וחוץ מזה כשראה אותי לראשונה אחזתי בזרת שלו ולא הרפיתי. מאד אהבתי את הסיפור הזה בילדותי. לא רק שאני הבת של אבא - גם בחרתי בו לאבא שלי באופן פעיל...:) זה כנראה מקרה הפוך לסיפור שסיפרת לנו... הרבה פעמים אני נזכרת ברגעים המיוחדים האלה שחלקתי עם אבי ז"ל. טלי*
        13/3/13 19:26:
      נהדר, החיים והמוות ביד הלשון.
        13/3/13 19:20:
      ציפי יקירתי, כתבת יפה מאד. האמת שאיכשהו גם אני בילדותי שמעתי דברים על צוענים שחוטפים ילדים וגם נוטשים אותם לפעמים. סיפורך מזכיר מאד את שירה של דליה רביקוביץ: כף יד רשעה. (אביא אותו בפייס), ולגבי "פרח בר" כולנו קצת או הרבה כאלה, לא?
        13/3/13 19:02:
      אני ליד ילדים נהפך לילד...ילדינו הם חכמים יותר מאיתנו..לכן יש להזהר בלשוננו..
        13/3/13 18:53:

      לפחות יש שני דברים בחיינו שלא ניתן להשיבם בחזרה: האחד זה זמן, השני זאת מלה! לפעמים חיים ומוות ביד הלשון, וכמו שציפי אומרת בפוסט המאלף שכתבה - הזהרו בדבריכם במיוחד ליד הילדים.

        13/3/13 18:51:
      כמה כואב.בטח להיות זהירים ליד ילדים,הם אנשים קטנים.
        13/3/13 18:49:

      ברווווור !

      והינה גם הקדשה צוענית. bubamara

        13/3/13 18:48:
      צודקת!
        13/3/13 18:45:
      צוענייה...:-)
        13/3/13 18:38:
      ***
        13/3/13 18:10:
      הילדים הרבה יותר חכמים ממה שחושבים ההורים ואת זיכרונות הילדות אנו סוחבים כל חיינו, לטוב ולרע. ...... תודה יקירה על פוסט חיוני ונפלא ♥
        13/3/13 18:10:

      ציפי היקרה,
      יש לך כמה מאפיינים
      של ציגנקה וזה מוסיף
      לך חן.עגילי זהב שבאזנייך
      יש להם קונטציה לצוענים,
      החיוך הכובש שלך נועד
      לצוד ולפתות, העור השחום
      שלך מסגיר את מוצאך
      הצועני, ואם תכחישי
      אתאכזב קשות.
      המשך שבוע טוב,
      ב ר ו ך

        13/3/13 18:00:
      תודה על שהבאת, פוסט נחמד.
        13/3/13 17:54:
      מקווה שלא הלכת לחפש את שורשייך אצל ה"ציגויינרס".... בהחלט רצוי מאוד להזהר במה שאומרים לילדים -הכל נצרב בתודעה ואחכ משלמים הרבה כסף על ספת הפסיכולוג..... תודה על הפוסט.
        13/3/13 17:42:
      תודה על השיתוף ציפי, את צודקת, צריך להיזהר במילים כשמדברים עם הילדים הרכים, הבעיה היא שלפעמים מתוך כעס אומרים ואחר כך מתחרטים אבל הנזק נגרם. כולנו חכמים בדיעבד. שוב תודה ויום טוב.
        13/3/13 17:39:
      הצוענים שאני הכרתי, כמה וכמה, לא משאירים כלום, רק לוקחים.....
        13/3/13 17:37:
      ציפי יקרה . המטענים שאנחנו "סוחבים מילדות "הכול מהבית " התנהגות של אדם האופן שבו הוא מדבר ומתקשר עם הסביבה האופן שבו נוהג עם משפחתו אילו תכונות נרכשות מהבית . לכן חשוב מאוד בגיל צעיר על עיצוב דמותו והאישיות של הילד . הסיפור שהבאת לכאן ממחיש עד כמה ילדים תמימים מאמינים אפילו "לשטות"שהורים פולטים בלי משים ליד הילדים תודה ציפי מהלב ירין
        13/3/13 17:35:

      ציפי!!! ♥

      איזה פוסט מעניין.

      תודה ששיתפת, נותן הרבה מקום למחשבה.

      צודקת שצריך להיזהר כשמדברים ליד ילדים

      כי דברים של צחוק הם יכולים להבין פשוטם כמשמעם.

      הפרוש המוטעה הזה יכול ללוות אותם שנים,

      כמו שתיארת כאן, יכול להסב נזק כזה או אחר,

      תלוי במה מדובר.

      ~~~

      לי יש הרגשה שזו היית את, הילדה השובבה חיוך

      מתאים לך עם הרוח התוססת שיש לך היום.

      אוהבת אותך מקסימה שאת

      ו . . . ממש לא צריכה להתנצל,

      מבחינתי תכתבי פוסט פעמיים בשבוע,

      אני תמיד אבוא בשמחה לקרוא.

      למה?

      כי כיף לי אצלך נשיקה

        13/3/13 17:23:
      *כמה עצוב יהודה עמיחי פעם כתב: המילים שלי המסמרים של חיי.

      ארכיון

      פרופיל

      רומפיפיה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין