כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הזמנה

    אם אתה מוסיקאי, איש של גוף ותנועה, אמן בנשמתך,
    שמחפש בית להתבטא בו
    אתה מוזמן להצטרף אלינו לקבוצת התיאטרון
    *
    לך האמן היצירתי, הרגיש
    שמחפש מענה לצורך עמוק לביטוי אישי אוטנטי
    בוא לבטא את השפה האישית-ייחודית שלך
    ולממש את ייעודך כאדם שופע, יוצר ומשפיע
    *
    הצטרף לעשייה חדשנית:
    חקירה יצירתית וכנה של ביטוי הרגש החי,
    במטרה להקים תיאטרון ייחודי
    *
    המפגשים מתקיימים בכפר סבא
    יום א' ערב





    0

    להרגיש או לא להרגיש... - זאת השאלה!

    55 תגובות   יום שישי , 19/4/13, 07:36

    אתם מוזמנים לצפות בסרט חדש.  

     

     

    ''

     

     

    פתחתי את הסרט בשאלה מהותית:

    "להרגיש, או לא להרגיש... "

    זו לדעתי השאלה המרכזית שכל אדם אמור לשאול את עצמו בחייו -

     

    האם אני מוכן להרגיש? לבטא רגש? או שמא אני רוצה להמשיך לחיות כמו זומבי? באטימות ?

     

    האם טוב לי ונכון לי לכבוש את רגשותיי, להציג לעולם דמות חד מימדית ולהרגיש מת מהלך? או להזרים את רגשותיי ולשתף אחרים באוצרותיי? 

    לכל אחד מאיתנו "אמת" משלו  על פיה הוא חי. לכל אחד טריקים משלו כיצד להתמודד עם עוצמות הרגש.

    לכל אחד רצון עז לחיות במלאות, אך אנו מפחדים מעצמנו. אנחנו מפחדים ממה שהחופש הרגשי יביא.


    אנחנו לא סומכים על עולם הרגש שלנו. אנו מדמים אותו לפרוע להרסני, לחסר שליטה, לחסר חוקים...

     

    תיאטרון התודעה בחר להתמודד עם העולם הרגשי. לתת לו לחיות. לתת לו להיחשף - עם כל העוצמות שלו. עם הכאב ועם השמחה. עם הכעס ועם החמלה. עם העזות ועם הרכות... אפילו שהעולם עומד מן הצד, מרים גבה, תוהה, ואפילו מפגין לא פעם זילזול או בוז ...

     

     

    משתתפים בסרט: דורי קליין, ליאורה חזני, אירי ישראלי-רושין, סיגל אשל, זיו ויינשטין

    מוסיקה: לחן, מילים ושירה - אירי ישראלי-רושין, עיבוד - אורי אמיר

    עריכת סרט: אירי ישראלי-רושין

    דרג את התוכן:

      תגובות (55)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/7/13 10:58:

      אני סבורה שהרגש הוא הדבר הנפלא ביותר שאדם יכול לבטא, לשתף, ולפרוק. הן זו הנשמה הפנימית הדובר בשפת אמת,ואת שהלב חפץ. אין להדחיקה לעולם.

      הסירטו ענוג ומענג. תודה לך שבת נפלאה.

        13/7/13 00:12:
      התרגשתי מהיצירה. מיוחדת מאוד .
      לשרה היקרה, מודה לך על ביקורך ותגובתך. מעריכה מאד את יצירותייך ויצירתיותך! הלוואי ורוב בני האדם היו חולקים לרגשות כבוד!!! אירי
        9/5/13 13:09:

      תודה לך על ההזמנה
      על הכתיבה המעניינת והייחודית
      ובהחלט נגעת בשאלה מעניינת אבל כל כך ברורה, לי בכל אופן.
      איך אפשר ללא הרגש????
      כל פעולה ופעולה הבנאלית ביותר נעשית מתוך רגש, גם אם אם הפעולה אינה אהודה או מועדפת עדיין זה רגש...
      ובפרט יצירה, אם לא נעשית מתוך רגש אין לה סיכוי להתקיים!!!
      תודה לך יקרה
      שרה קונפורטי

      לנערת ליווי - מסכימה איתך, להרגיש זה לחיות...
        9/5/13 00:53:
      להרגיש, תמיד להרגיש גם אם יש רגעים שהרגש לא מסתדר עם איך שנראה שהוא אמור...

      לחגי,

       

      מודה לך על ההתייחסות המעמיקה והרחבה.

      אני שמחה שגיריתי אותך לעשות חקר כה עמוק...

       

      ברשותך אתייחס למשפט אחד שלך - הדרך הטבעית היא לתת חופש לרגשות, הדרך המלאכותית היא לעצור רגשות. דומני שכמו בכל דבר שאדם פועל כנגד הטבע, הוא מביא לידי סיכון מסוים, כך גם כאן. החסימה המלאכותית עלולה לפגוע באדם עצמו.

       

      השנים הרבות בן אני עוסקת ברגשות לימדו אותי שהמקור למחלות הוא טיפול לא הולם ברגשות. הרגשות הם חומר כימי שאמור לנוע בטבעיות בגופנו. עלינו ללמוד לתת לו לזרום היטב - כדי שלא יהפוך להיות חומר שפועל נגדנו.

       

      חומר הרגשות - במידה והוא נתקע, לא זורם, לא מעובד נכון, לא אהוב עלינו, לא נחשב כחיוני לנו וכיצוא באלו - הופך להיות לחומר הרסני.

       

      רגש חייב להיות מקובל עלינו כמו אבר בגופנו.

       

      אי אפשר להחליט שאיננו אוהבים את הכבד, או את הטחול, ולצוות עליהם לא לפעול... כך גם הרגשות - צריך ללמוד להחזיר להם את יכולת העבודה הנכונה - ואז הם אינם מהווים מכשול כלל.

       

      תודה לך על ההזמנה לדיון

       

      אירי

      לחגי,

       

      תודה על ההתייחסות המעמיקה.

      חייבת זמן לקרוא ולהטמיע.

       

      אענה בהמשך

      ושוב,

      תודה

        4/5/13 19:20:
      התייחסתי לשאלתך קצת יותר לעומק ויותר ברצינות הנה: הבעת הרגשות בפן האנושי 1. מבוא. נקודת המוצא בדיון או התשתית לדיון היא העובדה שכל אדם הוא עולם בפני עצמו ואינדיבידואל בפני עצמו. האדם מטבעו הוא גם ייצור חברתי. מאחר והאדם הוא ייצור חושב ברמה הגבוהה ביותר מכל היצורים הוא גם מורכב יותר מכל היצורים מבחינה מנטאלית, רוחנית, כמובן. הבעיה היא לא כאשר האדם עם עצמו, או האני לעצמי. כאן האדם יכול לבטא את הרגשות שלו באופן חופשי בלתי אמצעי ובלתי תלוי. השאלה מה קורה במפגש בין העולמות על המישור החברתי. כאן יכולות להתעורר שאלות בקשר לרגשות, ההבעות וההבאות של הפרט מול החברה או החברה מול הפרט או פרט מול פרט. הכלל ,לדעתי, הוא שהאדם צריך להיות תמיד אבל תמיד הוא עצמו. להביע את רגשותיו כפי שהם נובעים ממנו ולא לעצור בעדם. אשר לתוצאות. הן יהיו טובים בכל מקרה מדוע? משום הערך החשוב ביותר הוא להיות אתה עצמך ולא מזויף ולא מישהו אחר. הטבע ייצר אותנו בחוכמה וככל שאנו קרובים אליו יותר אנו חופשיים יותר ואמיתיים יותר כך אני חושב. שאלות שיכולות לעמוד על הפרק בדיון זה הן למשל: האם תוצרת הרגש או ההרגשה היא רצונית או לא רצונית. ואם היא רצונית מתי איך ועד כמה.האם הרקע קובע? המצב? ופרמטרים נוספים. עד כמה אדם מוכן לתת פרץ לרגשותיו לבטא אותם, ועד כמה אדם רוצה אך לא יכול לתת פרץ לרגשותיו האם מבחן הכדאיות עומד גם בבחינת נתינת חופש לרגשות או ריסון הרגש, ועד כמה מה החסמים הקיימים מול הרצון או המצב הנוח לביטוי הרגשות? מה ההתייחסות האישית שלנו לעולם הרגשות שלנו, וכיצד אנו כמתבוננים מהצד שופטים את הרגש אם לחיוב אם לשלילה. אהבה קנאה שנאה שמחה צער חסד וחמלה ועוד אלו תחושות ורגשות שאנו חווים אותם כיצד אנו מתמודדים אתם אם בכלל? שאלות נוספות הן: זיוף רגשות להשגת מטרות. או הרגש כקטליזאטור לקידום המטרה שינויים בשפת גוף למשל כתוצאה מהבעת רגשות או הסתרת רגשות. עד כמה הרגש הפרטי מופעל כתוצאה מפסיכוזה חברתית או לחץ חברתי. ( כולם בעד מטרה מסוימת והרגש אצל הפרט מתחיל להתעורר בכיוון שלהם) שינויים פיזיולוגיים ורגשיים כתוצאה מזמן חשיבה של המוח. מובן שישנן שאלות נוספות לעצמו ליחיד ולכלל. 1. המודעות מול הרגש השאלה עד כמה הידע הנצבר קרי ניסיון החיים או העמידה במצבים דומים שהיו והלקחים שהופקו מאותם מצבים, עד כמה גורמים אלו יכולים לשמש כחסם מול הבעת הרגשות, או לא. ואם כן, מתי כן? ניקח למשל כדוגמא להמחשה את נושא רגש הכעס או ההתרגזות. מובן שהכעס ככל הרגשות האחרים פועל לפי חוק היגרוי והתגובה דהיינו יש גירוי יש תגובה יש תגובה יש גירוי. האם ההתרגזות היא ספונטנית או ניתנת להחלטה אישית האם להתרגז או לא? , שאלה נלווית לזו מעצם טיבה ומהותה האם היא בלתי נשלטת או קשה לריסון, או שמא, היא ברת ריסון. ואם כן הא כיצד? האם סוף המעשה היינו התוצאות החזויות של ההתרגזות ע"י המתרגז הפוטנציאלי, יכולות לעזור בריסון ההתרגזות עד כדי דיכוייה הטוטלי, או שרגש הפחד העתיד להופיע בשל תוצאת התרגזות חזויה יכול להפעיל את המודעות מול התחושות. היינו המחשבה שולטת על הרגש. על פניו נראה שבאיזה מקרה שלא נדבר עליו ישנו מדד ,סמוי משהו, קובע, שהייתי קורא לו בשם סף "ההתפרצות". שוו לעצמכם מעין גרף, שתגובת האדם המתחילה מאפס מטפסת ומתקדמת בו בקצב מסוים משתנה, כפונקציה של עוצמת הגירוי עד לשיא שבו הכעס מתפרץ. בעגה היומיומית אנו קוראים לכך יש לו "פתיל קצר" או פתיל ארוך" למדד זה מצטרף מדד אחר שהוא " אורח הרוח" אורח הרוח של האדם הקשור לאופיו וטיבו של אותו אדם. אומרים למשל בסלנג היומי: " יש לו עור של פיל" או בהיפוך לכך "אין לו עמוד שידרה", או " הוא חלש אופי" עד כמה התוצאה יכולה להיות משפיעה על מדדים אלו? הופעת רגש אחר לדחיקת או העלמת הרגש הראשוני: למשל עומד מול האדם בריון קשקשים. אדם לא אחראי למעשיו. האיש הזה משפיל את רעהו מקניט אותו ומדכא אותו עד עפר. או שהאדם שמנגד חכם מספיק ובעל אורח רוח ועור של פיל להתעלם ולגחך על דברי המשפיל ואז הוא דוחק את רגש הכעס לקרן זווית, ואף לא משתמש בו. היינו מקרה בו אנו עדים לדיכוי מודע של רגש אחד בשל קיומו או הופעתו של רגש אחר. במילים אחרות רגש הפחד מדכא את רגש הכעס. רגש ראשוני מדכה רגש פוטנציאלי אחר. אפשרות אחרת האדם שמנגד אף שהוא חלש פיסית הוא חזק ברוח והפתיל שלו קצר הוא לא יכול לשאת את ההשפלה והדיכוי מצד הבריון וסף הכעס אצלו הולך וגובר על פני עקומת סף ההתפרצות. בסופו של דבר הוא מתפרץ , וצועק או אף מטיח מהלומות. כאן אנו עדים למצב הפוך מהמצב הראשוני כאן הרגש הראשוני הכעס מדכא את רצון הופעתו של רגש הפחד. וישנו גם מצב ביניים מלחמת רגש ברגש. הגרף ייראה כאן בצורה של סינוס שפעם רגש זה גובר ופעם רגש זה גובר. האדם גם מתרגש אך גם מפחד. וההתנגשות בין שני הרגשות גורמת לו לפעול בדרך כלל במצב ביניים של תגובה לא אלימה( מחשש להזמנה של תגובה אלימה קשה). אך תגובה מקנטרת. תגובה המביעה זעם אך בצורה שקטה, מתונה, לא רעשנית מדי. מצב של קבלת החלטה אפשר גם לתאר מצב בו אדם מחליט לקבל החלטה מחייבת מראש, ובכך הוא במודע מונע בעד הרגש מלהתפרץ. גם כאן המדדים הם אורח הרוח ואופי האדם שוו בנפשכם אדם המחליט שהוא לא יתרגז בשום אופן על הכביש. הוא עושה לעצמו רציונאליזציה של הדברים ובאופן אוטוסוגסטיה מגיע לכדי החלטה. אני לא צועק על נהגים בכביש ואני גם לא נפגע מאלו הצועקים עלי. השיקולים שהוא עשוי לומר לעצמו הם כאלו: אינני מכיר את האיש הזה. ובעוד רגע הוא לא יזכור אותי ואני לא אזכור אותו לעולם. אני לא בא לחנך מישהו איך לנהוג ואיך לדבר. ואיש גם לא יחנך אותי אם האדם יעיר לי, אומר לו: "תודה שמעתי", ואמשיך לעשות כדרכי,או אולי אשקול דעתו. חבל ליצור מצבים הרי אסון, כספי או אפילו פגיעה פיסית בשל וויכוח על מקום חנייה. לא כדאי לי להיכנס לעימות בשל דבר כזה., אפשר תמיד למצוא מקום חנייה אחר. האדם מקבל את ההחלטה הזאת מראש. מה קורה בשטח? היתרון: קיימת כבר תשתית מסוימת של החלטות. השאלה עד כמה האדם נאמן להחלטתו איתן בדעותיו ומוכן באמת ובתמים ליישמן בשטח. החיסרון: אי עמידה בהחלטות שהתקבלו מראשו עלולה לגרום לתסכול האדם ולערעור הביטחון העצמי גם לגבי קבלת החלטות אחרות בחיים. יתכנו מצבים בהם האדם יעמוד בהחלטתו אך תוך כדי וויכוח עם היריב יתחיל לבעור אצלו הכעס וסף ההתפרצות יגיע בסופו של דבר לידי ביטוי. גם מצב כזה עלול לתסכל. 2. רצון מול ספונטאניות עד כמה הרגש הוא רצוני או בלתי נשלט ראינו בסעיף הקודם. אם ישנם מצבים שהרגש הוא בלתי נשלט לחלוטין? ואם כן באילו אמצעים ינקוט האדם כדי לשלוט בו? ישנם מצבים שכיחים בחיים שאנו קוראים להם בלשון עם: " התאהבות ממבט ראשון" או ככלל דרכה של אהבה. אהבה כשל עצמה כמוה כאלוהים. קיימת מבלי שאפשר להסביר אותה, לפרש אותה, או לדעת רזייה ותכונותיה. אפשר בהחלט לחוש אותה להרגיש אותה להתייסר בה ולהתענג עליה. אהבה היא אחת מהרגשות המופיעות ככוח לא רצוני. כשם שיש חומר לא רצוני כדוגמת שריר לא רצוני בגופנו ישנה תופעת רוח לא רצונית שנמצאת בנו כדוגמת האהבה. אדם נמשך למין שאינו מינו. הוא מרגיש את "השדה המגנטי הזה "שהוא נקלע לתוכו, ואינו יכול לצאת ממנו. היא או הוא יושבת או יושב לו או לה ,בראש משך 24 שעות מבלי יכולת להשתחרר מהתופעה הבלתי מובנת הזאת שנקראת אהבה. אהבה היא אפוא רגש לא רצוני. ניתן להתאפק באהבה אך בתשלום מחיר מסוים שיכול להיות מחיר הייסורים, או חשש הפסד ההזדמנות, או מאבק פנימי להתגבר על היצר המניע , וזה לא קל. כמוה כך גם השנאה כך גם הקנאה. אלו תחושות שעולות באדם בין אם ירצה ובין אם לא ירצה. התחושות הן לרוב ספונטאניות, עולות באחת, וכמעט בלתי ניתנות להרחקה. הרצון על פי רוב נכנע כאן לרגש, אפשר על ידי עבודה עצמי קרי עבודת ההיגיון להפחית מעוצמת הרגשות הללו אך , שוב, בשל היותן ספונטאניות מעיקרן, יקשה הדבר עד מאוד. שוב התלות היא באורח רוח, ובאופי האדם. הזכרנו שכל אדם הוא עולם בפני עצמו אינדיבידואל בפני עצמו, לכן קשה לקבוע סטנדרטים לגבי התנהגויות האדם, אלא באופן כללי למדי ומוערך. יש אדם שעוצמת הקנאה שלו יכולה להביא אותו לפגוע בעצמו או בזולת. ויש שיכול לחיות אתה בידיעה שאם הזמן החולף עוצמתה תלך ותחלש. כמו שאומרים "הזמן מרפא לכל". ו"הזמן עושה את שלו" עד כמה הגורמים החיצוניים הכלליים כמו המוסכמות החברתיות, אורח החיים, המסורת העוברת מדור לדור ,המקובל בקבוצה מסוימת , יכולים להשפיע על רגשות הפרט החי באותה חברה בינו לבין זולתו ולבין החברה בה הוא חי. במה דברים אמורים. למשל אם בתקופת התנ"ך היתה חברה שהקרבת ילדים למולך או כדרך פולחנית מקובלת עמדה מול כוח הרגש שלהם, הרי שבחברה המודרנית מעשה כזה לא יכול לעמוד בשום יחס לרגש האנושי הפוסל מעשה אכזרי כזה מכל וכל. דוגמא זו יכולה אולי לשפוך אור על הבעיה העומדת לדיון שיש פוטנציאל טוב לגורמים חיצוניים להשפיע על הרגש של הפרט השייך לאותה חברה. וברור שגורם חיצוני זה מצטרף בהשפעה שלו לסביבת המדדים הפרטיים של האדם כמו אורח רוח, אופי וכד' הספונטאניות לא תופסת מקום חשוב בהתחשב בסביבה של הגורמים החיצוניים הנ"ל. לא כן הרצון שעפ"י רוב משועבד לנורמה הקיימת, למוסכמות החברתיות, ולכן יש לגורמים אלו השפעה חזקה ועוצמת זיקה גבוהה למדדים הפרטיים של היחיד. הסיבה המרכזית לכך היא עובדת היות האדם ייצור חברתי, ובהיותו כזה הוא מוכן לקבל על עצמו את מרות הכלל הקובע, ובהתאם לכך פועל רצונו. מי שקיבל על עצמו את מרות הכלל פירושו שרצונו האישי היה כוח מניע לכך. 3. רגש הבושה כווסת או כח איזון בין הרגשות. אדם יכול להתבייש גם כלפי עצמו וגם כלפי החברה בה הוא נמצא. השאלה היא שוב הרקע התרבותי, הסביבה ממנה בה, ערכים מוקנים, וסביבת התנהגות ,כל אלו כגורמים חיצוניים ובתוספת הגורמים הפנימיים שהם ערכיו התרבותיים של האדם עצמו, תכונותיו, האישיות שלו, חוסן נפשי וכד'. נואם העליב את אחד הנוכחים נוכח כל הקהל שבאולם. אותו נעלב נבוך מול כל הקהל הזה מרגיש צורך או דחף רגשי לענות לנואם, הוא רוצה לעשות זאת, אלא שרגש הבושה בפני הקהל עלול למנוע ממנו כל עשייה שהיא. אדם שחשב שכל שיעשה הוא מעשה מושלם, נתפס בקלקלתו. בהיותו אדם מכובד אינטליגנטי ומקובל בחברה, הבושה שאיש לא היה מאמין שעד כדי כך הוא מסוגל לעשות אוכלת אותו עד כדי כך שיכול שאף יישלח יד בנפשו. אדם אחר באותו מצב יכול שיתגבר על רגש הבושה ישא את עונשו ויודה בפני החברה שהנה נפל וצר לו על כך. שני טיפוסים שתי דרכי גישה שונות. פונקציה של תרבות אישית וסביבתית ואופי אישי ותכונות אישיות. "הגאווה" ו"כוחי ועוצם ידי" אלו שתי תכונות האוחזות זו בזו.אף להן קשר עם רגש הבושה ואף הן כתת ווסת משפיעים על הרגשות האחרים של האדם. שתי תכונות אלו הן בנפשו של האדם ממרכיבי אופיו הן יכולות להיות מולדות או נקנות במרוצת הזמן החולף. הבושה היא רגש שעולה הן משום ביקורת עצמית שמביאה לכדי בושה, והן על ידי מגע רעיוני רוחני עם החברה הסובבת. כלומר השוני הוא מהותי אם כי התכונות הללו עומדות בעוצמת זיקה גבוהה לתחושה או לרגש הבושה. הבושה יכולה למנוע מאדם לבטא את רגש הכעס. גם את החסד במקרה שאתה לא רוצה לנקוט במעשה פן תבייש את הנראה לך כנזקק. הבושה יכולה למנוע את הרצון להביע את רגש האהבה, וכד' היהיר והגאוותן לא יכול לסבול בשום אופן את הזכרת כישלונו בחברה על ידי גורם אחר. הבושה אוכלת אותו יותר מהאחר הבטוח בעצמו והיודע שמותר גם לשגות, מותר גם להיכשל, מותר גם לטעות. כלומר רגש הבושה משפיע גם על תכונת הגאווה והיהירות. 4. שימוש ברגשות כאמצעי להשגת מטרות זכור לי הסרט "תותחי נברון" בקטע בו השחקן אנטוני קווין מפיל את עצמו על הארץ ומתחנן כאילו על נפשו כאמצעי להטעיית האויב כדי להחליש אותו ובעיתוי המתאים להתחיל במתקפה. זוהי דרך לשימוש ברגשות כאמצעי להשגת מטרה. אדם מעמיד פני מסכן כדי למשוך רחמים ולהשיג טובת הנאה. יכול להיות גם ההפך אדם מפגין חוסן וכח כדי להשיג אמצעי השפעה בעוד שלמעשה הוא חלש וחסר עמוד שידרה. הרבה פעמים אנו שומעים את הביטוי " פני פוקר" או הוא מעמיד " פני פוקר" היינו מעמיד פנים להטעיית היריב. משחק ברגשות יכול להיות כנ"ל יכול להיות העמדת פני אוהב כדי להשיג מטרות מיניות. יכול להיות העמדת פני אוהד או ידיד כדי לנקום זהו משחק של הטעיה ברגשות. הזיוף של האמת באמצעות הפגנת רגשות לא אמיתיים כמוהו כמשחק. הוא חוזר הרבה בהתנהגויות של בני אדם במשך חייהם. בצד היתרונות שהאדם משיג , בנקיטה בדרך שכזאת, עומד בפוטנציה ,החיסרון הגדול , כאשר מסתכל האדם כשהוא עם עצמו על פניו במראה. השגתי את מטרותיי שלא ביושר. השגתי על ידי הונאה. איך אני רואה עכשיו את עצמי? האם האמצעים מקדשים את המטרה או המטרה מקדשת את האמצעים? הישר הכן בכלל לא ישתמש ברגשות כדי להשיג מטרה. ואם כן הרי שברגע של אמת הוא יראה באמצעים כמחללי קודשה של המטרה. וההפך ממנו המחוספס ההפכפך יראה באמצעים כדרך טובה להשגת מטרה ואפילו ויהיו הם קלוקלים היינו הטעיית היריב באמצעות הרגש. כלומר במקרה זה חזרנו שוב אל האדם כנגד עצמו. והאדם מול החברה. שני המישורים הללו יכולים להשפיע גם במשך התהליך וגם במבחן התוצאה על רגשות האדם. 5. שינויים בשפת גוף כפונקציה של הבעה או הסתרת רגשות פחד יכול להצטייר בפני אדם. עיניים בוהות, חיוורון, זיעה קרה, התכופפות גוף, רעד , בכי וכו' כעס יכול להתבטא בעיוות פנים עיניים חודרות מבט, רעד, תנועות קשות בגפיים כמו רקיעה ברגל הנפת ידיים. קנאה לפעמים אנו אומרים, "אתה רואה את הקנאה שלו בעיניים" אהבה - התרפסות הגוף, עצימת עיניים, תנועות עדינות ורכות אלו וביטויי גוף אחרים, יכולים אף הם להיות מקור לאבחנה או לזיהוי רגשותיו של אדם. יצוין, שגם בכך יכולים יודעי דבר להשתמש בשפת גוף להטעיית היריב. או האובייקט האנושי העומד מולך. וההפך, שפת הגוף יכולה להסגיר את רגשותיו האמיתיים של האדם כלפי רעהו. אם כי בדרך כלל שפת הגוף היא תוצרת רגשית המתבטאת באורח חיצוני היינו בצורה לא מודעת. יכול ששפת הגוף תהיה גם מודעת ורצונית שחד העין יוכל להבחין בה. כאמור יכולה שפת הגוף לשמש כמניפולציה למעשי המשתמש בשפה זו כמו למשל ניצול חולשת הזולת להשגת מטרה. אישה מכוונת עצמה לבכות כדי להשיג מטרות אצל בעלה. העמדת פני מסכן ועני כדי להוציא כסף מהזולת. חיוכים ותנועות ידיים ועוויות לשכנע קניית מוצר. שפת גוף תנועות ידיים עוויות פנים בהרצאה לקבלת האזנה מרבית ושכנוע. שפת הגוף המדומה המזויפת יכולה בהחלט להשפיע על רגשות הזולת ורגשות הזולת יכולות להשפיע עליו לנקוט בפעולה זו או אחרת. היינו שפת הגוף כקטליזאטור לשרשרת תגובות רגשיות. 6. הנעת רגשות אצל הפרט כתוצאה מפסיכוזה חברתית או לחץ חברתי אדם יש לו סולם ערכים משלו, יש לו גם תפיסת עולם משלו. אך הוא גם , כאמור, ייצור חברתי המונע , לא אחת, בכח החברה. ואני שואל את עצמי, איך זה שכל כך הרבה אנשים שחלקם בוודאי אנשי מצפון, אוהבי חיות, שונאי רצח, הולכים לראות מלחמת שוורים בספרד? יותר מזה, איך העולם שותק למראה משחקי הזוועה האיומים האלו? התשובה היא פסיכוזה חברתית. האדם רוצה להיות אין. לא רוצה לחרוג מהכלל, מהנורמה ומהמקובל. דומה לי ואומר זאת בזהירות, שאותה מלחמת שוורים שבספרד היא מסורת מדורות והצפייה בה היא נחלת הרוב. ואני משוכנע שבתוך ההמון הזה יושבים גם אנשי מצפון, שהיו פוסלים במחי יד אחת את המשחקים הללו, אך הרצון להיות אין, להיות חלק מהכלל, גורם להם לכיבוש הרגשות ההומאניים שבהם, היפים שבהם, והם עוצמים עין מכוונת ובכל זאת הולכים למשחקים. ישנם אנשים הקרועים בין צו החברה הדמוקרטית בחסות החוק לבין המצפון שלהם. המצב הזה קורה לא אחת דווקא בארצנו הקטנטונת שחיילים צריכים לפנות מתנחלים בניגוד לרצונם, ולמלא את חוקי המדינה במלואם, במסגרת הצבאית בה הם נמצאים, אפילו שהרגש מוחא על כך. דבר דומה לצד ההפוך של האירועים, היינו בדיקת פלשתינאים חסרי מעורבות, במחסומים על ידי חיילים שהמלאכה קשה עליהם מצפונית ורגשית. שוב בכח החלטות דמוקרטיות מעיקרן, וצווי וחוקי הצבא. מובן שאדישות קהל מול זימרת הסולן יוצרת אצלו על פי רוב רגש של מבוכה, ועצבות של תחושת הכישלון. לעומת זאת מחיאות הכפיים של הקהל מזרזות את הגברת האדרנלין בדם וגורמות לסולן גבהות רוח, שמחה בלב, ועליצות. ברור גם שגורמים חיצוניים כמו רעש מים בחושך שהולך וגובר ככל שאתה מתקרב למקור השטף יכול להפחיד אדם ולעורר בו את רגשי הפחד. כמו כן ישיבה בבונקר סגור כאשר מבחוץ מתנהלת מלחמת פגזים. האדם עלול לחוש ברגש הפחד להתכנס בתוך עצמו להחוויר להרגיש שהוא מחסיר פעימה. 7. הדין וחשבון האישי. וההתרגשות המנטאלית והווירטואלית האם קורה אי פעם בחייו של אדם, שהוא עוצר ואומר לעצמו. או, קי .עד כה נתתי לרגשותיי לדבר כאוות נפשם. אך האם ערכתי אי פעם בחיי בקרת רגשות? האם ידעתי לבקר את רגשותיי במצב זה או אחר? אני לא משוכנע שכך קורה אצל בני אדם. אדם יכול לשלוט במזגו, יכול להתאפק עד גבול מסוים ברגשותיו, אך לתת דין וחשבון עצמי מדוע במצבים כאלו אני מרגיש כך ובמצבים אחרי כך, זה לדעתי די לא שכיח. מדוע? כי אדם מטיבו לא שש לבקר את עצמו ובמיוחד לא כאשר מדובר בנתינת ביטוי לרגשות. קיימת בהחלט התרגשות וסערת רגשות אפילו על ידי העלאת זיכרונות. זיכרונות נעימים וזיכרונות אימים. התוצאה היא מעין חיווי מחדש של אותם המצבים שהיו עד כדי פעימות לב חזקות יותר ואפילו זעה קרה ועלית חום גוף. תלוי במה את נזכר. זאת אומרת הזיכרון יכול להיות קטליזאטור לשינוי מצבו הפיסי של הגוף ושינוי תחושות מנטאליות של הנפש. כך גם בהתכתבות או בכל קשר באמצעות המחשב. כאשר אתה בונה לך את הדמות עמה אתה מדבר, בדמיונך, ולאט לאט אתה מפתח רגשות אל אותה הדמות הבלתי נראית, אלא דרך דיבורה ודרך כתיבתה בלבד. הרגש פועל על אי וודאות כמעט מוחלטת, כי השבעים וחמשה אחוז של ראיית האדם ושמיעתו באופן ויזואלי מוחשי איננו קיים כאן. הכל בנינים באוויר עד לאכזבה הגדולה או עד להפתעה היפה ברגע הפגישה המציאותית אם וכאשר מתבצעת. מכל מקום הקשר הווירטואלי פועל בהחלט על הרגשות ולפעמים בצורה חזקה ביותר. 8. השפעת תמונות הזיכרון על הרגש. אדם יושב עם עצמו ומעלעל בחוויות העבר. חוויות שהיו טראומטיות , על דרך משל, יכולים לעורר בו שוב מצבים רגשיים מסוימים. עצם הזיכרון מעורר את התחושות והרגשות עולים שוב. עוצמת הרגשות לפי עוצמת התעוררות הזיכרונות. וכן לפי אופיו של האדם. 9. הרצון או אי הרצון לתת חופש לרגשות יש אנשים המשתדלים לעצור בעד רגשותיהם מלפרוץ החוצה מהם. לעולם אינך העומד מנגד יכול לדעת מה מתרחש באמת בתוך עצמם. אינך יודע האם הם באמת עוצרים בעד רגשותיהם,( כי כפי שכבר ציינו לעיל לעצור בעד רגש זה מעשה שהוא כנגד הטבע ולכן אינו קל), או שמא הם בנויים במעין קשיחות רגשית שכזאת שלעולם לא תראה אותם מביעים רגשות, אלא במקרים נדירים. איך החברה מקבלת אנשים כאלו זו שאלה מעניינת בפני עצמה אך לא נדון בה כאן, אלא נזכיר שיש , שמחוסר הבנה, רואים בהם אנשים קרי מזג, קשוחים, ולפיכך או שדוחים אותם, מתרחקים מהם, או מסתכלים עליהם בעין לא יפה. יש אחרים שדווקא מעריכים או מעריצים את התכונות האלו ומתקרבים אליהם. הדרך הטבעית היא לתת חופש לרגשות, הדרך המלאכותית היא לעצור רגשות. דומני שכמו בכל דבר שאדם פועל כנגד הטבע, הוא מביא לידי סיכון מסוים, כך גם כאן. החסימה המלאכותית עלולה לפגוע באדם עצמו. ולפיכך שלא יתפלא בכך שייראה כמוזר או יוצא דופן בפני החברה בה הוא חי. 10. הפחד מפני הבעת הרגשות לא אחת האדם משווה בין עולם הרציו לעולם הרגשי שלו. ובאמת קיים הפסוק: כל מעשה במחשבה תחילה" היינו החשיבה היא אם כל המעשים ולא דווקא הרגש. אלא שאנו שוכחים שאין רגש בלא מחשבה ואין מחשבה בלא גירוי ריגשי. חוק הגירי והתגובה. תגובה גוררת גירוי גירוי גורר תגובה. כך שיש להבין שהמדובר בשניים שהם אחד. אלא שכל אחד מושך בנתיב מקביל לחברו. המחשבה בנתיב הרוח הרציו, הרגש בתחום הקשור לנתיב הפיסי. (תוצאה שניכרת על פני הגוף). עולם הרגש כפוף למחשבה המחשבה כפופה לרגש לכן הטבעי הוא לתת למישורים אלו להזין זה את זה ולזרום במקביל יחדיו. כל עצירה של אחד מהם פירושו חסימה בתהליך הטבעי. וזה כמובן לא רצוי
      לדויד25 - - נראה לך שיש בחירה בעניין זה?
        2/5/13 10:03:
      להיות רגיש או לא להיות זאת השאלה....?

      לחגי,
      העלית כאן נקודה מעניינת. אדם צריך להיות הוא עצמו...

      אך אם הוא עבר שנים של דיכוי רגשי, ודיכוי עצמי - איך הוא בכלל יודע מי הוא עצמו?

       

      מסכימה איתך שכל אדם צריך לעשות הכל כדי להיות הוא עצמו - מוסיפה על כך - שכל אדם, לדעתי, צריך לגלות את הדרך להיות הוא עצמו - מאחר וכולנו כלואים בכלא לא נראה של האיסור להיות אני.

       

      החופש להיות אני הוא גילוי אדיר!

      מאחלת לכולנו שנגלה את עצמנו במהרה!

      שחרור מן העבדות להעמדת הפנים היא ריפוי עמוק

       

      אירי

        1/5/13 11:55:
      בו נתחיל מזה שכל אדם הוא עולם בפני עצמו ואינדיבידואל בפני עצמו. האדם מטבעו הוא גם ייצור חברתי. מאחר והאדם הוא ייצור חושב ברמה הגבוהה ביותר מכל היצורים הוא גם מורכב יותר מכל היצורים מבחינה מנטלית רוחנית כמובן. הבעיה היא לא לאדם עצמו. כאן הוא יכול לבטא את הרגשות שלו באופן חופשי בלתי אמצעי ובלתי תלוי. השאלה מה קורה במפגש בין העולמות על המישור החברתי. כאן יכולות להתעורר שאלות בקשר לרגשות וההבעות וההבאות של הפרט כנגד החברה או החברה מול הפר או פרט מול פרט. מבלי להסתבך ולכנס לפרטים לדעתי האדם צריך להיות תמיד אבל תמיד הוא עצמו. להביע את רגשותיו כפי שהם נובעים ממנו ולא לעצור בעדם. אשר לתוצאות. הן יהיו טובים בכל מקרה מדוע? משום הערך החשוב ביותר להיות אתה עצמך ולא מזויף ולא מישהו אחר. הטבע ייצר אותנו בחוכמה וככל שאנו קרובים אליו יותר אנו חופשיים יותר ואמיתיים יותר כך אני חושב.
        23/4/13 07:34:

      צטט: face 2013-04-22 12:28:49

      צטט: תיאטרון-התודעה 2013-04-22 11:42:19

      בוקר טוב לך פייס יקרה,

       

      את צודקת בטענתך שאנחנו עובדים בחדר שמור ומוגן - והעולם רחוק מלתת תנאים שכאלו.

       

      השאלה היא האם העובדה שהעולם כל כך קר מנוכר ואכזר לרגשות - אמורה לגרום לנו לעצור, לשתוק, להדחיק? - או אולי עדיף למצוא לנו מצבים, מקומות וחברים נכונים שיאפשרו לנו לחיות באמת שלנו?

      -

      חלילה טענה. 

      את דיברת והבאת יצירה, אני על רגשות בכלל. זה הכל :))

      -

      גם אני, כמוך, דברתי על רגשות בכלל - ולא על יצירה. אני דברתי על הזכות, או אפילו החובה אנושית, לחיות ברגש ביומיום.

       

        22/4/13 12:28:

      צטט: תיאטרון-התודעה 2013-04-22 11:42:19

      בוקר טוב לך פייס יקרה,

       

      את צודקת בטענתך שאנחנו עובדים בחדר שמור ומוגן - והעולם רחוק מלתת תנאים שכאלו.

       

      השאלה היא האם העובדה שהעולם כל כך קר מנוכר ואכזר לרגשות - אמורה לגרום לנו לעצור, לשתוק, להדחיק? - או אולי עדיף למצוא לנו מצבים, מקומות וחברים נכונים שיאפשרו לנו לחיות באמת שלנו?

       

      חלילה טענה. 

      את דיברת והבאת יצירה, אני על רגשות בכלל. זה הכל :))

        22/4/13 11:42:

      בוקר טוב לך פייס יקרה,

       

      את צודקת בטענתך שאנחנו עובדים בחדר שמור ומוגן - והעולם רחוק מלתת תנאים שכאלו.

       

      השאלה היא האם העובדה שהעולם כל כך קר מנוכר ואכזר לרגשות - אמורה לגרום לנו לעצור, לשתוק, להדחיק? - או אולי עדיף למצוא לנו מצבים, מקומות וחברים נכונים שיאפשרו לנו לחיות באמת שלנו?

        22/4/13 11:29:

      להרגיש. ברור שלהרגיש. וכן, לפעמים העולם עומד בצד ולא מבין.

      מצד שני, יש בחדר עם 4 קירות. מוזיקה נכונה וסביבה נעימה ותומכת, מקום נוח להרגיש. העולם החיצוני לא ממש חודר לשם.  הגנה שבעולם הפתוח לא תמיד יש,

      צטט: zievw 2013-04-20 15:19:10

      לעידן, היי, אני זיו - אחד המשתתפים בתאטרון ובסרטים. התגובה שלך עוררה אותי בפעם הראשונה להגיב פה בקפה דה-מרקר. השאלות שלך מתחברות למקום שאני כרגע נמצא בו בתהליך שאני עובר עם עצמי. השאלות האלה, מאיפה נובע מה שהגוף והנפש מביעים כשאנחנו מבצעים את ה"תרגילים" בתאטרון, כמה חופש ביטוי אני יכול להרשות לעצמי וכמה אני סומך על עצמי שמה שקורה לי כשאני בסיטואציה כלשהי בתאטרון הוא "נכון" וראוי להיות מוצג לעולם - אלה השאלות המהותיות שאני מתעסק איתן כיום. ולא רק בתאטרון אלא גם על בימת החיים עצמם. ההשתתפות שלי בתאטרון היא לגמרי חלק מתהליך התפתחות שאני עובר בחיים באופן כללי ויש הפרייה הדדית בין הדברים. ספציפית לגבי הסרט "להרגיש, או לא להרגיש" - אוסיף על דברי דורי שבעצם לא הכרנו את המוסיקה המחוברת לסרט בכלל בזמן שביצענו את התרגיל והוא לא ליווה אותו אלא אירי ביצעה את החיבור אח"כ בעריכה. כולנו הופתענו מההתאמה המושלמת והסתקרנו איך זה קורה הקסם הזה... בכל מקרה, אני רוצה להדגיש שבלי להשתתף ולהתנסות בעצמך בפעילות כמו שאנחנו מבצעים/מפתחים בתאטרון התודעה יהיה קשה להסביר לך איך הדברים האלה קורים. ולכן, אתה מוזמן לשקול הצטרפות :)

       

       

      מה שלא עובר בסרט, זה  מגוון הרגשות שאנו חווים במפגשים שלנו, הצחק האדיר שאנו זוכים לחוות שם, האלתורים הקוליים המרתקים , התנועה הכל כך מרפא את גופנשמתינו, הביחד  המקרב , המפגש עם ''האני''  הפנימי המפתיע  , הרוגע,  התארכות המימד  האישי בחלל היפה של התאטרון, הורדת המסכות היומיות שלנו, איורור  מגוון המשקעים... והלימוד העמוק..

        20/4/13 19:01:

      צטט: דליה / הפרח 2013-04-20 18:54:24

      צרת רבים חצי נחמה. שמחת רבים המון תאורה חבל שזה אפילו מדכא. רגשות הם לאוו דוקא עצובים ומתוסכלים ויכולים להתערבב עם עצבות ודכאון וכן זה באחלט מדבק.

      --

       

      אכן דליה - רגשות הם קשת עשירה ורבת גוונים ויש בהם הכל, והכל מחבר אותנו לעצמנו ואחד אל שני

        20/4/13 18:59:

      צטט: debie30 2013-04-20 17:52:49

      אני בעד הבעת רגשות, אלא שלעתים קרובות הזולת לא יכול להכיל, לא יודע לפרש, ולעתים משתמש בזה לרעה.

      --

       

      נכון דבי, אך אל לנו המאמינים ברגשות לכפוף את ראשנו ולהסכים להיסגר בגלל שהזולת לא יודע מה לעשות עם רגשותינו.

        20/4/13 18:54:
      צרת רבים חצי נחמה. שמחת רבים המון תאורה חבל שזה אפילו מדכא. רגשות הם לאוו דוקא עצובים ומתוסכלים ויכולים להתערבב עם עצבות ודכאון וכן זה באחלט מדבק.
        20/4/13 17:52:
      אני בעד הבעת רגשות, אלא שלעתים קרובות הזולת לא יכול להכיל, לא יודע לפרש, ולעתים משתמש בזה לרעה.
        20/4/13 16:32:

      צטט: גילהסטחי 2013-04-20 16:10:31

      האמת לעתים מפחידה ואנחנו בדילמה מול המחשבות והרגשות שלנו, המחיר הוא באותנטיות שלנו, ובהשמעת הקול הייחודי שלנו מול העדר שעלול לדרוס אותנו.

      לגילה,

       

      אני איתך לגמרי באמירה זו.

      חיה את הפחדים מדריסת ההמון - אך לא מרפה ולא מוותרת ולומדת להתמודד...

      תודה לך

      מאד אותנטי מה שאמרת כאן...

       

      אירי

        20/4/13 16:10:
      האמת לעתים מפחידה ואנחנו בדילמה מול המחשבות והרגשות שלנו, המחיר הוא באותנטיות שלנו, ובהשמעת הקול הייחודי שלנו מול העדר שעלול לדרוס אותנו.
        20/4/13 15:47:

      צטט: עידןאיזן 2013-04-20 12:34:59

      מעבר לשחקנים עצמם כפי שהם מציגים ישנן החוויות שהם נושאים איתם. דבר המעודד שאלות, האם להרגיש? כמה? באיזו רמה עלי להזדהות כאשר המוזיקה אינטימית מעודדת חלוקת מטענים משוטפים. איך? ניתן לגשר בין עולם פנימי לבין המשחק? למרות השקיפות אני נותר עם שאלות שכדי לחקור ולענות אני יכול רק לנסות לדמיין. למה? מה? הן הנסיבות שהובילו לתחושות העמוקות המוצגות. אני מזהה עלילה ברורה הכוללת דמות המאיימת ליפול תלויה על חברותיה עד שגם הן חדלות להרים אותה ספוגות כאב, 2 דמויות בצד מקיימות ריקוד שימחה מהולה בתמימות. המגלות סקרנות מבוכה הדדית מן הדמות הכאובה.

       

      עוד תגובה לך עידן -

      במקור אין עלילה. התרגיל נעשה ללא מוסיקה, אלא הוא לווה בקולות של המשתתפים עצמם, ולא היתה כל "עלילה" הכל נבע מתוך עולם פנימי באילתור

        20/4/13 15:43:

      לזיו ולצליל דורי היקרים,

       

      שמחה לפגוש אתכם כאן מגיבים בדף הזה - שהרי הוא בעצם הדף של כולנו - הדף של התיאטרון שלנו. והוא מבטא את האמונה המשותפת שלנו בהכרה ברגש כשדה שראוי להכירו, לחרוש בו, ולגלות את פירותיו.

       

      שבת נעימה לכם

       

      אירי

        20/4/13 15:20:
      (הערה: סליחה, לא שמתי לב שיש עורך טקסט מתקדם וכנראה בגלל זה כל השורות יצאו מחוברות והפסקאות נעלמו... זיו)
        20/4/13 15:19:
      לעידן, היי, אני זיו - אחד המשתתפים בתאטרון ובסרטים. התגובה שלך עוררה אותי בפעם הראשונה להגיב פה בקפה דה-מרקר. השאלות שלך מתחברות למקום שאני כרגע נמצא בו בתהליך שאני עובר עם עצמי. השאלות האלה, מאיפה נובע מה שהגוף והנפש מביעים כשאנחנו מבצעים את ה"תרגילים" בתאטרון, כמה חופש ביטוי אני יכול להרשות לעצמי וכמה אני סומך על עצמי שמה שקורה לי כשאני בסיטואציה כלשהי בתאטרון הוא "נכון" וראוי להיות מוצג לעולם - אלה השאלות המהותיות שאני מתעסק איתן כיום. ולא רק בתאטרון אלא גם על בימת החיים עצמם. ההשתתפות שלי בתאטרון היא לגמרי חלק מתהליך התפתחות שאני עובר בחיים באופן כללי ויש הפרייה הדדית בין הדברים. ספציפית לגבי הסרט "להרגיש, או לא להרגיש" - אוסיף על דברי דורי שבעצם לא הכרנו את המוסיקה המחוברת לסרט בכלל בזמן שביצענו את התרגיל והוא לא ליווה אותו אלא אירי ביצעה את החיבור אח"כ בעריכה. כולנו הופתענו מההתאמה המושלמת והסתקרנו איך זה קורה הקסם הזה... בכל מקרה, אני רוצה להדגיש שבלי להשתתף ולהתנסות בעצמך בפעילות כמו שאנחנו מבצעים/מפתחים בתאטרון התודעה יהיה קשה להסביר לך איך הדברים האלה קורים. ולכן, אתה מוזמן לשקול הצטרפות :)
        20/4/13 13:47:

      צטט: עידןאיזן 2013-04-20 12:34:59

      מעבר לשחקנים עצמם כפי שהם מציגים ישנן החוויות שהם נושאים איתם. דבר המעודד שאלות, האם להרגיש? כמה? באיזו רמה עלי להזדהות כאשר המוזיקה אינטימית מעודדת חלוקת מטענים משוטפים. איך? ניתן לגשר בין עולם פנימי לבין המשחק? למרות השקיפות אני נותר עם שאלות שכדי לחקור ולענות אני יכול רק לנסות לדמיין. למה? מה? הן הנסיבות שהובילו לתחושות העמוקות המוצגות. אני מזהה עלילה ברורה הכוללת דמות המאיימת ליפול תלויה על חברותיה עד שגם הן חדלות להרים אותה ספוגות כאב, 2 דמויות בצד מקיימות ריקוד שימחה מהולה בתמימות. המגלות סקרנות מבוכה הדדית מן הדמות הכאובה.
      ----

      עידן יקר,
      תמיד שאתה כותב תגובה אני מרגישה שעומד מולי אדם מרגש ועמוק.
      תודה לך

      אירי

       

      תקשיבו למילים החזקות של הבמאי הזה - הסרט ''כמו בגן עדן'' https://www.youtube.com/watch?v=iW70YQrTpvI

      צטט: עידןאיזן 2013-04-20 12:34:59

      מעבר לשחקנים עצמם כפי שהם מציגים ישנן החוויות שהם נושאים איתם. דבר המעודד שאלות, האם להרגיש? כמה? באיזו רמה עלי להזדהות כאשר המוזיקה אינטימית מעודדת חלוקת מטענים משוטפים. איך? ניתן לגשר בין עולם פנימי לבין המשחק? למרות השקיפות אני נותר עם שאלות שכדי לחקור ולענות אני יכול רק לנסות לדמיין. למה? מה? הן הנסיבות שהובילו לתחושות העמוקות המוצגות. אני מזהה עלילה ברורה הכוללת דמות המאיימת ליפול תלויה על חברותיה עד שגם הן חדלות להרים אותה ספוגות כאב, 2 דמויות בצד מקיימות ריקוד שימחה מהולה בתמימות. המגלות סקרנות מבוכה הדדית מן הדמות הכאובה.

       

       

      שלום עידן

       

      אני יכולה לענות לך בכנות רבה- 

      אותו יום בו נולדו הסצנות האלו היה ערב יום השואה- בתחילת המפגש שוחחנו על זה,  ועלו סיפורים  מזעזעים  שאני מניחה שכולנו פעם שמענו עליהם.

      הקבוצה קמה לאלתור קולי, שהיה מרגש והתפזר בחלל המדהים של התיאטרון שלנו, ואז על הבמה התבקשנו להמשיך בתנועה. אני ( הדמות האמצעית) הייתי כולי ספוגה  בנושא השואה, והרגשתי שגם החברים האחרים,  הרגשתי את עוצמת הכאב האדיר של אנשים בסבל..מרעב, פרידות ויחס תת אנושי, הייתי שם לגמרי.

       

      כשאירי ערכה את הסרט תהיתי  לגביו, שמא יחשבו שזה סבל אישי, ואיך ארגיש עם זה, אך מאחר ולא חשפה את מקור ההשראה , ובצפייה חוזרת, נשאר הקטע האמנותי בו אני מודה על שיכולתי לגעת בעומקים וברגשות שטוב שיוצאים החוצה, וכן יתכן שהתלבשו עליו מצבי עצב שונים אישיים.. אני מרגישה שברגע שאני מאפשרת לעצמי להרגיש ולבטא במרחב של תאטרון התודעה, אני מסכימה לנגן על מיתרי קיומי,  לנסות צלילים חדשים, עוצמות וגוונים מפתיעים, ובכך להשמיע את קולי בעולם הזה באופן הכי מדויק, בסיכומו של דבר,  כפי שאני מנגנת בכל כלי, אני מעוניינת בעולם הזה לנגן בכלי נשמתי באופו הכי פרוע, אמתי, מרגש ולהשמיע את הצליל הכי זך שלי...ועל כן אני מודה לאירי ולקבוצה על שנפגשנו...ולך על שבאמצעות שאלתך יכולתי לשבת  לחשוב ולכתוב...

        20/4/13 12:34:
      מעבר לשחקנים עצמם כפי שהם מציגים ישנן החוויות שהם נושאים איתם. דבר המעודד שאלות, האם להרגיש? כמה? באיזו רמה עלי להזדהות כאשר המוזיקה אינטימית מעודדת חלוקת מטענים משוטפים. איך? ניתן לגשר בין עולם פנימי לבין המשחק? למרות השקיפות אני נותר עם שאלות שכדי לחקור ולענות אני יכול רק לנסות לדמיין. למה? מה? הן הנסיבות שהובילו לתחושות העמוקות המוצגות. אני מזהה עלילה ברורה הכוללת דמות המאיימת ליפול תלויה על חברותיה עד שגם הן חדלות להרים אותה ספוגות כאב, 2 דמויות בצד מקיימות ריקוד שימחה מהולה בתמימות. המגלות סקרנות מבוכה הדדית מן הדמות הכאובה.
        20/4/13 12:28:

      צטט: תיאטרון-התודעה 2013-04-20 11:52:22

      צטט: ~Dori~ 2013-04-20 11:00:03

      צטט: תיאטרון-התודעה 2013-04-19 18:16:34

      דורי יקר, חוששני שאיני מסכימה איתך. כולנו קבלנו מתנה אלוהית - רגשות - מי יותר מי פחות. רוב התקיעות ברגשות היא עניין של חינוך ולא של די.אנ איי

      יש לך את כל הזכות לטעות !

      "מתנה אלוהית  -  רגשות": שוב תוקעים כאן את אלוהים ?!

      זה מסיט את הדיון מתבונה ואמת ולוגיקה לתחום האמונה, התקווה

      וה-wishful thinking.

      על אמונה אינני מתווכח !

      טענתך שכל בני-האדם עשויים מיקשה אחת, כולם

      דומים, לכולם אותן הרגשות, אותן התחושות.

      זו גישה נאיבית ולא מציאותית. אנשים שונים.

      אי-אפשר "לחנך" אנשים להיות רגישים יותר, או אמינים

      יותר, או מיניים יותר, או לפתח עיניים כחולות ותאי IQ.

      רק בתיאוריה זה עובד.

      חינוך אינו כל-יכול. יש לו מגבלות. המגבלות הן תכונות אנושיות !

      תתמחי בזאת  -  באקדמיה, לא על הבמה  -  ותיווכחי.

      שבת שלום.

       

      ----

       

      דורי היקר - נו שוין... 

      גרמת לי לחייך...

      נכון - יקירי - אני אדם חסר לוגיקה לחלוטין - יתרה מכך אני בשמחה ובבחירה מלאה לא סוגדת ללוגיקה - כמו רוב בני האדם.

      נכון, אני סתם אדם נאיבי ולא מציאותי - וזה היופי שלי.

      אוהבת אמונות, אוהבת רעיונות "תלושים" ממציאות, אוהבת פשוט לאהוב.

       

      (ודרך אגב - סתם לידיעתך - אני אלופה בלהכיר בני אדם לעומקם - זה המקצוע שלי - מזה אני מתפרנסת. ואין לך מושג כמה אפשר לשנות אנשים ולגרום להם לאהוב את רגשותיהם ולהוציאם מן הפריזר שהחינוך הכניס אותם אליו. וכן - אפשר לגרום לאנשים שקפאו מינית, להתחיל לאהוב מין וליהנות ממנו - גם זה חלק מהמקצועיות שלי...)

       

      ועוד דבר - האקדמיה... נו באמת - שם עוסקים באמיתות??????

       

      ואני לא כועסת עליך בכלל (אל חשש) - זה פשוט מדהים אותי לראות עד כמה אינך רואה שהאמונות שלך מעוורות את עיניך, ואתה נאחז בם כאילו היו מדע

       

      ותודה לך,

       

      אירי


      התגובה האחרונה מקרבת אותך לתווית "לא רצינית" !

      מעולם לא דיברת איתי.

      מעולם לא פגשת אותי.

      מעולם לא שאלת מי אני ומה אני עושה ובמה אני מאמין או לא.

      אני מניח שלא קראת חומרים שלי כאן.

      אבל את כבר "יודעת" מי אני ומה אני ומה טוב בי ומה רע בי.

      שנית, לומר שבאקדמיה אין אמיתות זו בורות. זו הכללה

      שגוייה.

      אני ממש מתאמץ שלא לעבור כאן קו מסויים של שפה

      מפאת כבודי אלייך.

      נראה לי שמיצינו את הדיון על הבמה המצומצמת, הקטנה

      והשטחית שיש כאן.

      שבת שלום.


       

        20/4/13 12:11:

      צטט: זירעונית קוסמית 2013-04-20 10:36:48

      להרגיש להרגיש
      --

      זירעונית קוסמית יקרה - להרגיש... להרגיש... כמה חיים יש בזה. תודה
        20/4/13 12:07:

      צטט: צליל-דורי קליין 2013-04-20 11:59:33

      בוקר טוב לאירי ולכל הדיון המעניין הזה. בפעם הראשונה שצפיתי בסרט ''ברוך שעשני אישה'' שעשה אירי עם קבוצת נשים שעברה אתן תהליך של 20 פגישות, ניגשתי אליה ובקשתי ממנה להצטרף לקבוצה שלה- ..עברו שנים, כמעט 4 מאז וזכיתי לקבל פנייה לפני כמעט שנה מ''תיאטרון התודעה '' , כן.. בזכות זה שאני כאן בדמרקר.. באותו סרט הבנתי שכך אני רוצה לחיות, לגעת באמת, לחקור את עצמי ולתת ביטוי אומנותי לרגשות שלי, וכך לקבלם כחלק מהחיים ולא לברוח מהם. הסרט כל כך ריגש אותי ורציתי באותו רגע שכל העולם יצפה בו. אני עובדת עם בני אדם בגילאים שונים, מינקות עד קשישים, ופוגשת אותם במרחב של אומנות . אני מתרגשת לראות ילדים מבטאים את עצמם בתנועה, גם בני נוער..אז מתי בן אדם מפסיק להביע וליצור?? כנראה הזיכרון הקולקטיבי נוכח חזק ומדכא את הבן אדם ,ולא מאפשר לו להתבטא במלוא החופש, בשבטים הנידחים יש לגיטמציה לריקוד סוחף, קולות התופים יכולים להביא את האנשים לאקסטזה..פעם היו שורפים נשים כי היו רוקדות את עצמן עד אובדן חושים לכן כינו אותן ''מכשפות'' אני מניחה שהקוראים יודעים את הפרק הזה היטב, אכן עוצמתן הייתה אדירה וחברת הגברים במערב לא היו מעוניינים להיחשף לכוח האדיר של אותן נשים בחופש מוחלט.. כמה יפה זה שהאדם בזמן הזה פוגש את עצמו ב''סדנאות ריקוד'' בפסטיבלים, מדהים ומרגש זה לראות אנשים רוקדים כשמורחים צבעים אחד על השני וצוחקים בקול..מרגש ומרפא..פשוט כמו ילדים.. ראיתם את הסרט ''כמו בגן עדן''?? שם בדיוק מראים איזה צליל מדויק לנשמה האדם מפיק אחרי שעבר תהליך של ביטוי רגשי, הכומר המדכא את אשתו שפוגשת את שמחתה במקהלה...ועוד מקרים מרגשים של בני אדם שהעיזו להרגיש ולבטא.. ועוד ספר מומלץ.. ריקוד על פי צו הרוח: בין פארפסיכולוגיה ואמנות. חוויה וניתוחה, הוצאת רשפים, 1981 אני עוברת תהליך מרגש אצל אירי, שמשפיע עלי בכל תחום בחיים, כל כך מודה לאירי על שפנתה אלי כאן בקפה דמרקר להזמין אותי לחוויה עצמתית שכזו-- וכן.. יתכן שיבקרו אותי..אפילו על שגיאות כתיב או ניסוח.. :-) שבת שלום

      --
      דורי יקרה מאד,
      אמרתי לך אישית ואומר לך שוב - את נפלאה!!! לקחת את הדיון כאן למקום מאד מרגש - היום כבר לא שורפים מכשפות, רק זורקים להן כמה מילים של קרח, ומשתקים אותן... - אך שריפת המכשפות עוד מהדהדת אצלנו בתאי הגוף והפחד לתת לעצמנו להרגיש, לבטא רגש, לרקוד בחופש, להיכנס לאסטקזה, ליהנות באמת הוא אדיר. אני מאמינה - שהנשים המרגישות, המאמינות ברגש חי, וכמובן גם הגברים הרגישים והמרגישים - צריכים לקום ולהרים ראש ולאמר די! די לכלא הרגשי שגזרנו עלינו בשם הערצת ה"סדר הטוב" של ההיגיון הקר - הכל יודע, והמשבית חיים.

       

      בוקר טוב לאירי ולכל הדיון המעניין הזה. בפעם הראשונה שצפיתי בסרט ''ברוך שעשני אישה'' שעשה אירי עם קבוצת נשים שעברה אתן תהליך של 20 פגישות, ניגשתי אליה ובקשתי ממנה להצטרף לקבוצה שלה- ..עברו שנים, כמעט 4 מאז וזכיתי לקבל פנייה לפני כמעט שנה מ''תיאטרון התודעה '' , כן.. בזכות זה שאני כאן בדמרקר.. באותו סרט הבנתי שכך אני רוצה לחיות, לגעת באמת, לחקור את עצמי ולתת ביטוי אומנותי לרגשות שלי, וכך לקבלם כחלק מהחיים ולא לברוח מהם. הסרט כל כך ריגש אותי ורציתי באותו רגע שכל העולם יצפה בו. אני עובדת עם בני אדם בגילאים שונים, מינקות עד קשישים, ופוגשת אותם במרחב של אומנות . אני מתרגשת לראות ילדים מבטאים את עצמם בתנועה, גם בני נוער..אז מתי בן אדם מפסיק להביע וליצור?? כנראה הזיכרון הקולקטיבי נוכח חזק ומדכא את הבן אדם ,ולא מאפשר לו להתבטא במלוא החופש, בשבטים הנידחים יש לגיטמציה לריקוד סוחף, קולות התופים יכולים להביא את האנשים לאקסטזה..פעם היו שורפים נשים כי היו רוקדות את עצמן עד אובדן חושים לכן כינו אותן ''מכשפות'' אני מניחה שהקוראים יודעים את הפרק הזה היטב, אכן עוצמתן הייתה אדירה וחברת הגברים במערב לא היו מעוניינים להיחשף לכוח האדיר של אותן נשים בחופש מוחלט.. כמה יפה זה שהאדם בזמן הזה פוגש את עצמו ב''סדנאות ריקוד'' בפסטיבלים, מדהים ומרגש זה לראות אנשים רוקדים כשמורחים צבעים אחד על השני וצוחקים בקול..מרגש ומרפא..פשוט כמו ילדים.. ראיתם את הסרט ''כמו בגן עדן''?? שם בדיוק מראים איזה צליל מדויק לנשמה האדם מפיק אחרי שעבר תהליך של ביטוי רגשי, הכומר המדכא את אשתו שפוגשת את שמחתה במקהלה...ועוד מקרים מרגשים של בני אדם שהעיזו להרגיש ולבטא.. ועוד ספר מומלץ.. ריקוד על פי צו הרוח: בין פארפסיכולוגיה ואמנות. חוויה וניתוחה, הוצאת רשפים, 1981 אני עוברת תהליך מרגש אצל אירי, שמשפיע עלי בכל תחום בחיים, כל כך מודה לאירי על שפנתה אלי כאן בקפה דמרקר להזמין אותי לחוויה עצמתית שכזו-- וכן.. יתכן שיבקרו אותי..אפילו על שגיאות כתיב או ניסוח.. :-) שבת שלום
        20/4/13 11:55:

      צטט: דניאלה סגל 2013-04-20 09:44:04

      הסרטון מדהים. באמת צריך לראות אותו יותר מפעם אחת. בקשר לשאלה שלך: ברור לגמרי שבלי רגש אין חיים. בשבילי הדילמה היא תמיד מתי ואיך וכמה לבטא. ככל שאני יותר שלמה עם המטען הרגשי, הביטוי יותר זורם ואותנטי. ועדיין נשאר המתי וכמה... אפשר ללמוד ממך הרבה אירי יקרה

      ---

      דניאלה יקרה

      אנחנו מכירות המון שנים - ואת יודעת שאני מורה שדוגלת תמיד בהתנסות רגשית על פני כל דבר אחר!!!!!! מוטב ליפול מיליון פעמים מאשר להישאר מחוץ לחיים.

      נשיקות לך!!!

       

        20/4/13 11:52:

      צטט: ~Dori~ 2013-04-20 11:00:03

      צטט: תיאטרון-התודעה 2013-04-19 18:16:34

      דורי יקר, חוששני שאיני מסכימה איתך. כולנו קבלנו מתנה אלוהית - רגשות - מי יותר מי פחות. רוב התקיעות ברגשות היא עניין של חינוך ולא של די.אנ איי

      יש לך את כל הזכות לטעות !

      "מתנה אלוהית  -  רגשות": שוב תוקעים כאן את אלוהים ?!

      זה מסיט את הדיון מתבונה ואמת ולוגיקה לתחום האמונה, התקווה

      וה-wishful thinking.

      על אמונה אינני מתווכח !

      טענתך שכל בני-האדם עשויים מיקשה אחת, כולם

      דומים, לכולם אותן הרגשות, אותן התחושות.

      זו גישה נאיבית ולא מציאותית. אנשים שונים.

      אי-אפשר "לחנך" אנשים להיות רגישים יותר, או אמינים

      יותר, או מיניים יותר, או לפתח עיניים כחולות ותאי IQ.

      רק בתיאוריה זה עובד.

      חינוך אינו כל-יכול. יש לו מגבלות. המגבלות הן תכונות אנושיות !

      תתמחי בזאת  -  באקדמיה, לא על הבמה  -  ותיווכחי.

      שבת שלום.

       

      ----

       

      דורי היקר - נו שוין... 

      גרמת לי לחייך...

      נכון - יקירי - אני אדם חסר לוגיקה לחלוטין - יתרה מכך אני בשמחה ובבחירה מלאה לא סוגדת ללוגיקה - כמו רוב בני האדם.

      נכון, אני סתם אדם נאיבי ולא מציאותי - וזה היופי שלי.

      אוהבת אמונות, אוהבת רעיונות "תלושים" ממציאות, אוהבת פשוט לאהוב.

       

      (ודרך אגב - סתם לידיעתך - אני אלופה בלהכיר בני אדם לעומקם - זה המקצוע שלי - מזה אני מתפרנסת. ואין לך מושג כמה אפשר לשנות אנשים ולגרום להם לאהוב את רגשותיהם ולהוציאם מן הפריזר שהחינוך הכניס אותם אליו. וכן - אפשר לגרום לאנשים שקפאו מינית, להתחיל לאהוב מין וליהנות ממנו - גם זה חלק מהמקצועיות שלי...)

       

      ועוד דבר - האקדמיה... נו באמת - שם עוסקים באמיתות??????

       

      ואני לא כועסת עליך בכלל (אל חשש) - זה פשוט מדהים אותי לראות עד כמה אינך רואה שהאמונות שלך מעוורות את עיניך, ואתה נאחז בם כאילו היו מדע

       

      ותודה לך,

       

      אירי



       

        20/4/13 11:00:

      צטט: תיאטרון-התודעה 2013-04-19 18:16:34

      דורי יקר, חוששני שאיני מסכימה איתך. כולנו קבלנו מתנה אלוהית - רגשות - מי יותר מי פחות. רוב התקיעות ברגשות היא עניין של חינוך ולא של די.אנ איי

      יש לך את כל הזכות לטעות !

      "מתנה אלוהית  -  רגשות": שוב תוקעים כאן את אלוהים ?!

      זה מסיט את הדיון מתבונה ואמת ולוגיקה לתחום האמונה, התקווה

      וה-wishful thinking.

      על אמונה אינני מתווכח !

      טענתך שכל בני-האדם עשויים מיקשה אחת, כולם

      דומים, לכולם אותן הרגשות, אותן התחושות.

      זו גישה נאיבית ולא מציאותית. אנשים שונים.

      אי-אפשר "לחנך" אנשים להיות רגישים יותר, או אמינים

      יותר, או מיניים יותר, או לפתח עיניים כחולות ותאי IQ.

      רק בתיאוריה זה עובד.

      חינוך אינו כל-יכול. יש לו מגבלות. המגבלות הן תכונות אנושיות !

      תתמחי בזאת  -  באקדמיה, לא על הבמה  -  ותיווכחי.

      שבת שלום.

      להרגיש להרגיש
        20/4/13 09:44:
      הסרטון מדהים. באמת צריך לראות אותו יותר מפעם אחת. בקשר לשאלה שלך: ברור לגמרי שבלי רגש אין חיים. בשבילי הדילמה היא תמיד מתי ואיך וכמה לבטא. ככל שאני יותר שלמה עם המטען הרגשי, הביטוי יותר זורם ואותנטי. ועדיין נשאר המתי וכמה... אפשר ללמוד ממך הרבה אירי יקרה
        20/4/13 08:48:
      למוטיש. נכון לביטוי הרגש יש תפקיד אדיר בהתפתחות שלנו ובהבנה שלנו את עצמנו. אירי
        20/4/13 08:34:
      יפה ומרגש. ביטוי הרגש משחרר משהו מתוכנו. ומביא עמו הקלה ותובנה.
        20/4/13 08:34:
      יפה ומרגש. ביטוי הרגש משחרר משהו מתוכנו. ומביא עמו הקלה ותובנה.
        20/4/13 08:10:
      לטולי - תודה!
        20/4/13 08:09:

      צטט: עופר לבבי 2013-04-20 07:33:05

      אירי יקרה

      אנחנו חיים בחברה צעירה, לא בוגרת. חונכנו לעדריות שבטית סגורה, המעודדת גזענות ושנאת השונה. 

      החוק בארצות הברית  מחייב אותך לקבל את השונה, מה שגורם להם הימנע מביקורת מופגנת.

      אצלנו, הביקורתיות חוגגת, ואנשים שונים מאתנו מתקבלים בחוסר אהדה, ולא אחת בבוז. 

      אני מאמין גדול ברגש, אבל הרגש הוא חרב פפיות.

      אנשים רגשיים צבעוניים, שונים, מנסים, אבל חשופים. ביקורת פוגעת יכולה להרוס אותם, לפגוע בהם קשות.

      אני לא מאמין בביטול הרגש, אלא בחינוך לקבלת השונה. 

      ---

      עופר יקר,

      אין ספק שארצנו הקטנטונת התפתחה לכיוונים קשים מנשוא.

      אנשים רגישים/רגשיים/צבעוניים/עשירים ברוחם  מוצאים את עצמם כאן מותקפים כמו גם מי שנולד עם צבע עור אחר...  תודה

        20/4/13 07:54:
      אוהב, נהדר.
        20/4/13 07:33:

      אירי יקרה

      אנחנו חיים בחברה צעירה, לא בוגרת. חונכנו לעדריות שבטית סגורה, המעודדת גזענות ושנאת השונה. 

      החוק בארצות הברית  מחייב אותך לקבל את השונה, מה שגורם להם הימנע מביקורת מופגנת.

      אצלנו, הביקורתיות חוגגת, ואנשים שונים מאתנו מתקבלים בחוסר אהדה, ולא אחת בבוז. 

      אני מאמין גדול ברגש, אבל הרגש הוא חרב פפיות.

      אנשים רגשיים צבעוניים, שונים, מנסים, אבל חשופים. ביקורת פוגעת יכולה להרוס אותם, לפגוע בהם קשות.

      אני לא מאמין בביטול הרגש, אלא בחינוך לקבלת השונה. 

        20/4/13 01:46:
      סמדר יקרה, תודה על תגובתך האוהדת לשיר שלי. זה באמת נכון - כשאדם מבוגר מביע רגש, הסביבה לפעמים נכנסת למבוכה ומגננה. זה מאד עצוב
        20/4/13 01:44:

      צטט: צוריאל צור 2013-04-19 22:22:43

      לרובנו כמבוגרים, קשה להחצין רגשות. מה שבא לנו בטבעיות כילדים קטנים ,נאטם על ידי קודים חברתיים ומסכות שאנו עוטים כדי לשרת תדמית שבחרנו לעצמנו. לפעמים מצבים מסוימים גורמים לנו להוריד את אותה מסכה ולבטא את הרגש האמיתי. הסרטון והמוזיקה מקסימים -תודה :)

      --

      תודה צוריאל

      שמחה שאהבת את הסרטון ואת המוסיקה

       

      התדמית שלנו - לה אנו משועבדים - גוזלת מאיתנו את החופש שלנו

        19/4/13 22:22:
      לרובנו כמבוגרים, קשה להחצין רגשות. מה שבא לנו בטבעיות כילדים קטנים ,נאטם על ידי קודים חברתיים ומסכות שאנו עוטים כדי לשרת תדמית שבחרנו לעצמנו. לפעמים מצבים מסוימים גורמים לנו להוריד את אותה מסכה ולבטא את הרגש האמיתי. הסרטון והמוזיקה מקסימים -תודה :)
        19/4/13 18:19:

      איי, מתנצלת, לא השתמשתי בעורך הטקסט המתקדם, חסרים סימני פיסוק.

        19/4/13 18:18:
      אירי, מאוד מדבר אלי השיר, ביצועך והעיבוד המוזיקלי. הנושא נכבד. יש ביטויי רגשות שנוח יותר להתמודד איתם מבוגרים מרגישים ומתבטאים בעוצמה יכול להיות מפחיד לאחרים.
        19/4/13 18:16:
      דורי יקר, חוששני שאיני מסכימה איתך. כולנו קבלנו מתנה אלוהית - רגשות - מי יותר מי פחות. רוב התקיעות ברגשות היא עניין של חינוך ולא של די.אנ איי
        19/4/13 17:39:
      אירי, התעלמת מגורם מפתח, והוא גם רובה של התשובה שאת מחפשת: תכונות מולדות. פרופיל אישיותי מולד. לא כל בן-אדם מסוגל לבטא רגש, לא בגלל אטימותו, אלא מפני שזה ב-DNA שלו. חוסר המודעות הזאת יכול לגרום לתהיות, לבילבול ולשגיאה באיבחון של אנשים.

      ארכיון

      פרופיל

      תיאטרון-התודעה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין