כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הרהורים מתוקים עטופים בתום

    המחשבות שממלאות את פסקי הזמן השותקים

    ארכיון

    "אני שומעת קולות"

    1 תגובות   יום שבת, 27/4/13, 22:46

    אז ככה,

    לא פשוט לי להסביר את זה בלי לצאת סכיזופרנית, אבל יש לי קולות בראש.

    לא, זה  לא קולות של אל נכחד שקבור במעמקי הגיהנום שקורא לעשות מעשים רעים.

    זה גם לא רוח של אדם שנרצח ומבקש לנקום ברוצחיו דרך אנשים חיים.

     

    זה פשוט קולות שנובעים מדימיון של מישהי פגועה ונוירוטית-למחצה. שעברה אכזבה או שתיים מאנשים.

    לא צריך הרבה, יכול שזה סתם מקרה אחד או שניים בעבר של אנשים שצחקו עליי "כאילו בצחוק", או שבמקרה ששמעתי בדיעבד על מישהו תחת שאמר עליי כך וכך מאחורי הגב.

    אלו אותם זיכרונות שצפים ועולים בהמשך הדרך, כשיש לי חשד ש"הנה זה שוב קורה". ואז אני מתחילה לדמיין למה זה קורה שוב..

    זה מצב שבו הדימיון שולח אותך למקום שבו את לא באמת נמצאת, יותר כמו זבוב על הקיר. ואז את שומעת את הקולות האלה של האנשים שנדמה לך שברגעים אלה ממש "עושים לך את זה שוב".

    ופתאום את מוצאת את עצמך מקללת את עצמך בראש או צוחקת על עצמך בראש, מתוך ידיעה אינהרנטית בדיוק במקומות הכי כואבים, והכל זה דרך אותם קולות בראש.

    וזה רץ קדימה... ו"הם" (את) ממשיכים..  וזה מחריף.. והקולות מתגברים.. והצחוקים מתגברים לך בראש, וזה מגיע למצב בלתי נשלט, כאילו מצב נתון.

    הכי מרגיז כשזה קורה מול אנשים זרים לגמרי ברחוב. חסרי פנים, שאפילו לא מסתכלים לכיוון ובקושי מודעים לקיומך, אבל אצלך בראש, וכל מה שהם עושים, זה למצוא כל דבר קטן אצלך (שרק את מודעת אליו), ונקרעים עלייך מצחוק רק על זה.

    זה יכול להיות קרע פצפון בג'ינס, או נעליים לא הכי נקיות, או הדרך שאת זזה כשאת הולכת, או אם את יושבת לבד, אז כל מה שהם רואים זה אדם בודד, שאין לו דרך אחרת להעביר את הזמן. ואצלי בראש בדיוק על זה הם נקרעים מצחוק.

    העובדה לכך, היא שזו בדיוק אותה ביקורת שאת בעצמך מעבירה על אנשים שאת רואה. מתוך אותה ראייה של "אנשים הם חארות, אז כבר עדיף לרדת עליהם בינך לבין עצמך". לפחות רק כדי להרגיש טוב עם עצמך.. וגם קצת "להחזיר להם" על כלום.

     

    אבל בעיקר זה קורה אם אנשים שאת מכירה, ויכולה לדמיין את הקולות שלהם, כי אז נשמע "אמין" יותר.

    אז איך להגיב בעצם לאותם אנשים שיורדים לך על החיים אבל בעקיפין דרכך?

    ריגשי? זה יותר מידי פאסיב אגרסיב...

    כעס, כי את רוצה להיות אסרטיבית? כמעט תמיד לא עובד, כי תמיד בסוף מתברר ששום דבר לא היה ולא נברא, ופתאום את יוצאת עליהם בכעס, שהם לא קולטים מאיפה זה בא, ופתאום את מצטיירת בדיוק הפוך ממה שאתה רוצה – נוירוטית, אובר-רגישה, ווואלה תירגעי ומהר, כי פתאום עכשיו הם כועסים עליך, ואז את מוצאת את עצמך מתנצלת בסוף בפניהם (בניגוד גמור ונקניקני לאיך שדמיינת לעצמך בראש את התוצאה).

     

    אז מה בכל הזאת הפתרון?

    להתנחמד? לעשות כאילו לא קרה כלום, וגם אם קרה זה בכלל לא מזיז לך? אף פעם לא עובד. כי תחת גישה זו, את בעצם מקווה שאולי הם יעריכו את אורך הרוח שלך, אבל בפועל, זה רק נותן  להם לגיטימציה לדרוך עליך. בלי שתעשי שום דבר בנידון. כי הרי התנחמדת, או יותר נכון התמחמדת (מלשון: מחמד).

     

    ראיתי קליפ היום,

    אותו קליפ מפורסם של כניסה בריקודים בחתונה של כל החברים של בני הזוג.

    זה לא הרעיון היצירתי שהפיל אותי..

    וגם לא חוסר האכפיותיות של כל אחד מהרוקדים לגבי איך הם עשויים להצטייר בעיני המתבוננים.

    לא...

    מה שהפיל אותי שזה מתוך הקליפ מצטיירת תמונה, לא הוליוודית, לא מבוימת, פשוטה (אפשר לומר), של איך זה כשיש לך חברים. פשוט חברים טובים.

    חברים ששמחים בשבילך כשקורה לך משהו משמח. שחוגגים איתך כי פשוט חג לך.

    בלי קנאה,

    בלי התבלטות על חשבון מישהו אחר,

    בלי תחרות מטומטמת של מי עשה והצליח או מרוויח יותר.

    או מי "במעמד חברתי גבוה יותר".

    בלי קולות בראש.

     

    הקליפ המאושר הזה העציב אותי. בעיקר בגלל שזה חשף לי שיש דבר כזה.. אמיתי..

    לא משהו מהונדס הוליוודי ומבוים... אלא פשוט קיים.

    וזה לא משנה כמה אני אתאמץ להיות נחמדה ואדישה לאנשים, או אשחק את הביישנית, כדי להצטייר כחמודה מופנמת ושקטה, ולא אם אכנס לדמות מפגרת של מלאת ביטחון (בעיקר כי זה יתפוצץ ברגע של טבעיות).

    לא יודעת מה זה בי, אבל אם אני שקטה=אני סנובית, אם אני עצמי=עוף מוזר. אם אני שקטה=אני חסרת ביטחון (אכזבה).

    כרגע הדמות היחידה שמקבלת תשומת לב נורמלית היא כשאני עצבנית, שנואשת מהחיים ורוצה ש"כולם ימותו". ממורמרת-קומית. איכשהו כולם מוצאים בזה חן מסוים.

    פתאום אני מצחיקה, ואיזה צינית אני, ואיך אני מזכירה איזה סטנדאפיסטית מוכרת, ואני יכולה להישאר בדמות, אבל צדדים אחרים מתים לצאת.

    אני לא הכי מאושרת בדמות הזאת.. כיף לי ... אבל זה לא בדיוק זה. אני כן רוצה את הנאמנות הזאת שבחברים קרובים. או את חיבוק הזה מאחור ממישהו שאני רוצה והוא רוצה להיות רק שנינו.

    חוץ מהקולות, מאוד שקט בעולם רציונלי (יחסית), אבל גם אין שום ריגוש בקו אחיד של הגנה עצמית מאנשים.

     

    אבל באיזשהו מקום אני כבר די משוכנעת שזה לא יגיע אליי. אמנם יש כרגע מישהי אחת שאני כמעט מאמינה שתישאר לצידי נאמנה, אבל ברגע שזה יתפוצץ זה ימוסס את השמץ האחרון שנשאר. אז באופן אירוני אני שומרת מרחק מסוים, כדי להגן על אותו שמץ. כי אם הוא יתמוסס, אז... הקולות יבואו מכל מקום..

     

    לא יודעת מה לעשות עם זה.. איך להשתיק את הקולות האלה שאני עצמי משמיעה במוח הנורמלי והלא-סכיזופרני (לצערי, כי אז לפחות היה לי תירוץ לזה)..

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/5/14 10:15:
      לכתוב זו דרך טובה להוציא את הקולות :)

      פרופיל

      being.me
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין