כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כל מילה אמת

    אני לא טובה בלהמציא. אני גרועה בכתיבת סיפורים שלא היו ולא נבראו. כל מה שאני כותבת, קרה במציאות. אולי אני מתארת קצת בהגזמה, אוקיי, אבל נשבעת לכם שכל מילה אמת. כמעט.

    כל הזכויות שמורות אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש ללא היתר מראש ובכתב ©

    -רוב התמונות בבלוג נלקחו מגוגל תמונות. זכויות יוצרים? אין לי מושג למי לתת קרדיט-

    0

    עכשיו זה רשמי: אני מותק

    26 תגובות   יום שישי , 18/1/08, 19:28

     

     

    "מה זה?!?!" לימור פערה מולי זוג עיניים גדולות, "כולו חודש לא ראיתי אותך. נהיית אנורקסית ממש!"

    חייכתי במבוכה. היא צדקה, באמת רזיתי מאז שהיא ראתה אותי. שבעה קילו לפחות. אבל לא היה לי כוח לשמוח על המחמאה. הייתי תשושה אחרי חמש שעות נסיעה מתל אביב לאילת, שם עמדתי לבלות אצלה סופשבוע ארוך אחרי שלא נפגשנו, כאמור, חודש שלם. כל מה שרציתי היה להגיע אל החדר שלה בקיבוץ אילות, לשתות מים קרים, ולישון.

     

    אבל לה היו רעיונות אחרים: "את חייבת לבוא לפגוש את החבר החדש שלי", היא אמרה בהתלהבות, "הוא עובד פה בפיצריה, ממש קרוב. בואי נלך להגיד לו שלום. בדרך תתקשרי לליאור ותגידי לו שיצטרף אלינו".

    ככה זה כשאת בת 17 וחצי. בחורים הופכים להיות משהו מאוד מאוד מעניין. אז למרות החולשה שהרגשתי - הלכנו. "חסר לך שהוא לא מארגן לי משו קר לשתות", אמרתי לה, "אני צמאה כמו אני לא יודעת מה".

     

    חמוד הוא היה, החבר החדש שלה. נראה טוב, משעשע, שנון, ובנוסף לכל זה- פלרטטן בלתי נלאה. והיא, היא היתה מסונוורת ומהופנטת ממנו עד כדי כך שהיא לא שמה לב שהוא מתחיל איתי ממש מתחת לאף שלה.

    לא שזה עניין אותי. לי היה מישו אחר בראש. ליאור, בחור אילתי מקסים שהכרתי שנה לפני כן, ושמרתי איתו על קשר במכתבים (אמיתיים! לא אימיילים) וטלפונים. כשהתקשרתי אליו ואמרתי לו שאני ממש חמש דקות מהבית שלו, הוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה: את חייבת להגיע אלי, הוא אמר. אמא שלי כאן, ואחותי, והן ממש רוצות לפגוש אותך.

     

    נפרדתי לעת עתה מלימור ומבחיר ליבה החדש, השארתי אצלה את התיק שלי, כי לא היה לי כוח להסחב איתו, והלכתי לליאור הביתה.

    אחרי קפה מנומס וזריז עם אמא שלו, יצאנו משם. קבעתי עם לימור לרחצה לילית בבריכה של הקיבוץ, ולליאור היה אימון בחדר כושר.

    "לא יותר משעה, אני מבטיח לך", הוא אמר כשעשיתי פרצוף, "ואז ניסע ללימור, נלך לבריכה, נזמין משו מבחוץ, יהיה כיף. רק תבואי איתי לאימון. אני אסיים מהר".

     

    הלכתי איתו. ברגל. מרחק של עשר דקות, לא יותר. הוא צעד כולו רענן ומלא מרץ, ואני נשרכתי אחריו עם הלשון בחוץ. זה הצחיק אותו: "תגידי, את בת 17 או בת 70?" גיחך לעומתי, "מה זה? את מתנהגת כמו זקנה ממש".

     

    הוא צדק. התנהגתי כמו זקנה. והמשכתי להתנהג כמו זקנה בשלושת הימים הבאים. לא היה לי כוח לזוז. כשהלכנו לים, שרצתי מתחת לשמשיה צמודה לבקבוק המים שלי. כשיצאנו בערב, הייתי מורעבת, ואכלתי, אבל העדפתי פי כמה להיות בחדר של לימור מול הטלויזיה. נהניתי להיות עם החברים שלי, אבל הייתי עייפה כל הזמן, ולמרות העייפות הדורסנית הזו, לא ישנתי טוב, והייתי מתעוררת בממוצע פעם בשעה כדי ללכת לשירותים. 

     

    הנסיעה הביתה היתה סיוטית. היו רק שתי הפסקות, ובשתיהן שעטתי אל השירותים, כשאני דורסת את כל מי שאתרע מזלו להקרות על דרכי. אפילו לא היה לי אכפת שהשירותים לא היו בדיוק מבהיקים מניקיון ולא הדיפו ריח אקונומיקה. האוטובוס יצא בשבע בבוקר, והגענו לת"א בסביבות 12 וחצי בצהריים. הגעתי הביתה, העפתי את התיק קיבינימט, אירגנתי לי בקבוק מים מהמקרר והתמוטטתי למיטה. ישנתי שמונה שעות רצופות, עם יקיצות קצרצרות כדי לשתות וללכת לשירותים.

     

    מתישהו בתשע בערב יצאתי מהמיטה כדי להראות את פרצופי בסלון. כשאבא שלי ראה אותי הוא ממש נבהל.

    "למה את כזו חיוורת?" שאל בדאגה, "היית באילת, לא אמורים להשתזף שם?"

    "היא גם נראית כאילו היא לא אכלה שבוע" אמרה אמא שלי, "תגידי, ללימור אין אוכל בבית?"

    "תעזבו אותי, נו, השניה התעוררתי. היה לי איזה דואר?"

    "אה!" קפצה פתאום אמא שלי ומיהרה אל המטבח, מקום בו נשמר הדואר, "איך שכחתי!" והושיטה לי מעטפה לבנה.

    "זה מה שאני חושבת שזה....?" שאלתי אותה בהתרגשות, והיא רק חייכה ואמרה: "אם לא תפתחי, לא תדעי".

    קרעתי את המעטפה בידיים רועדות, ואכן, זה היה זה. תאריך הגיוס שלי, 17-10-94, יומיים לפני יומולדת 18 שלי.

    "מזל טוב, ילדה" אמרה אמא שלי.  אני כבר הייתי בדרך לטלפון, מחייגת לכל החברים שלי כדי לספר להם את החדשות.

     

    אבל למחרת בבוקר הרגשתי ממש זוועה. עייפה, בחילות, חסרת תיאבון וחלשה בלי יכולת לזוז. ואמא שלי, היא אולי מרוקאית, אבל באופי - לגמרי פולניה.  היא הכריחה אותי ללכת לקופת חולים.

    שלוש שעות אחר כך הייתי מאופסנת לבטח במחלקה פנימית בבית חולים. מקוטלגת כסוכרתית, מחוברת לאינפוזיה, לא מבינה מה קורה איתי ואיך דברים השתבשו כל כך. ילדה בת 17 וחצי שרק ערב אחד לפני כן היתה מאושרת עד הגג מהעובדה שהיא אוטוטו הולכת לצבא, ופתאום היא שייכת לקטגוריה אחרת של אנשים, ובמקום לחשוב על בחורים ושיעורי בית היא צריכה להתחיל להתעסק עם בדיקות וזריקות ומה כן או לא לאכול.

     

    גם היום, שנים אחרי, למרות שאני אמורה להיות רגילה לזה, אני חושבת שעדיין יש חלק קטן בתוכי שעדיין לא השלים עם המחלה הזו. לא רוצה אותה. לא מתאים. לא בא לי על זה, נו. אפשר להתפטר?

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/9/08 11:41:

      צטט: ג'ירפית 2008-09-28 11:39:08

      שהסוכר לא יעלה לך לראש... חיוך וכן, את מותק עם או בלי הסוכר בדם...

       

      עלה לי לראש, לעיניים, לאן שאת לא רוצה.


      -שאת זריזה-

        28/9/08 11:39:

      שהסוכר לא יעלה לך לראש... חיוך וכן, את מותק עם או בלי הסוכר בדם...

       

        15/6/08 11:29:

       

      צטט: עינת מירון 2008-06-15 11:12:45

      אוף.. שתהיי לי בריאה.. פעם חשבתי שאני חולנית.. איך הכל מגיע אליך, הא?

      שיהיה בהצלחה מחר בביקורת. מחזיקה אצבעות.

      יש לי קארמה מצויינת שמושכת אליה את כל האטרקציות.


      -תודה מותק, אני אדווח ללא ספק-

        15/6/08 11:27:

       

      צטט: אסנט 2008-06-15 11:07:50

       

      צטט: phoebe 2008-06-15 10:09:41

       

      צטט: אסנט 2008-06-15 08:24:03

      תשמרי על עצמך. את סוכריה.

      יותר טוב להיות סוכריה על מקל, אם את מבינה למה אני מתכוונת.


      -על הבוקר. אין, אין גבולות-

      שובבה!!!

       

       

      איזה מקל ואיזה נעליים.


      -אנחנו לא באמת נכנסות לזה-

        15/6/08 11:12:

      אוף.. שתהיי לי בריאה.. פעם חשבתי שאני חולנית.. איך הכל מגיע אליך, הא?

       

      שיהיה בהצלחה מחר בביקורת. מחזיקה אצבעות.

        15/6/08 11:07:

       

      צטט: phoebe 2008-06-15 10:09:41

       

      צטט: אסנט 2008-06-15 08:24:03

      תשמרי על עצמך. את סוכריה.

      יותר טוב להיות סוכריה על מקל, אם את מבינה למה אני מתכוונת.


      -על הבוקר. אין, אין גבולות-

      שובבה!!!

       

       

        15/6/08 10:09:

       

      צטט: אסנט 2008-06-15 08:24:03

      תשמרי על עצמך. את סוכריה.

      יותר טוב להיות סוכריה על מקל, אם את מבינה למה אני מתכוונת.


      -על הבוקר. אין, אין גבולות-

        15/6/08 10:08:

       

      צטט: שלומית ס. 2008-06-15 03:10:38

      ידעתי  שאת מתוקה אמיתית !!!

       

      האינטואציות שלך מדהימות.


      -אבל אישור מגורמים רשמיים לא יכול להזיק אף פעם-

        15/6/08 08:24:
      תשמרי על עצמך. את סוכריה.
        15/6/08 03:10:

       

       

      ידעתי  שאת מתוקה אמיתית !!!

      ------------------------------------- 

        19/1/08 18:09:

       

      צטט: olive oyl 2008-01-19 18:08:41

      יקירתי, רק חיבוק.

      ענק!

      מה חיבוק?

      תבשלי לי!!!!!

      -ותקבלי בלינצ'ס, אל דאגה. בקרוב-

        19/1/08 18:08:

      יקירתי, רק חיבוק.

      ענק!

        19/1/08 16:52:

       

      צטט: the_rain_king 2008-01-19 14:44:19

       

      ברור שהכי טוב להיות בריא, אבל תתנחמי בזה שיחסית זו מחלה שהמגבלות שהיא מטילה אינן אדירות, בעיקר בקשר למזון והרפואה יודעת איך לשמור עליה בשליטה.

      זה לא משהו שהרס לך את החיים או הסיט אותם לכיוון שלילי ללא תקנה.

      תהיי חזקה.

      תודה מותק, אני משתדלת....

        19/1/08 16:52:

       

      צטט: harofe 2008-01-19 14:34:27

      את גיבורה, ולא בצחוק.

      אז רגע, מה הפרס שלי?

       

        19/1/08 16:52:

       

      צטט: טקס וילר המקורי 2008-01-19 12:28:25

      כל הכבוד נשמה

       

      :-) תודה, כפרה.

        19/1/08 16:50:

       

      צטט: גרובי 2008-01-19 12:18:14

      זה פשוט תענוג לראות כמה שאת חזקה!

      מחייך

      טו פליז איז מיי גיים :-)

        19/1/08 14:44:

       

      ברור שהכי טוב להיות בריא, אבל תתנחמי בזה שיחסית זו מחלה שהמגבלות שהיא מטילה אינן אדירות, בעיקר בקשר למזון והרפואה יודעת איך לשמור עליה בשליטה.

      זה לא משהו שהרס לך את החיים או הסיט אותם לכיוון שלילי ללא תקנה.

      תהיי חזקה.

        19/1/08 14:34:
      את גיבורה, ולא בצחוק.

      כל הכבוד נשמה

       

        19/1/08 12:18:

      זה פשוט תענוג לראות כמה שאת חזקה!

      מחייך

        19/1/08 12:12:

       

      צטט: jacobla 2008-01-19 11:56:27

      סוכר זה טעים, לא?

      אני אוהבת מלח!

        19/1/08 12:13:

       

      צטט: שייני (יסמין) 2008-01-19 11:43:41

      פוסט יפה וחשוב

      תודה יסמין.

        19/1/08 12:11:

       

      צטט: הכי הכי 2008-01-18 21:35:50

      חיבוק גדול,

      כמה חבל!!

      ככה זה שוילון החיים מוסט לעולם המחלות, ללא התראה מוקדמת, ללא תיאום, ואי אפשר לשבור את הכלים ולא לשחק את המשחק.

      המון בריאות   והצלחה יש לך , את מוכשרת מאד!!

      נשיקהפנינה

      אנחנו לא בדיוק מזמינים את הדברים האלה, אבל הם קורים.

      ואז צריך רק להחליט אם אנחנו בוכים על זה, או עושים כל מה שאפשר כדי להתמודד.

        19/1/08 11:56:
      סוכר זה טעים, לא?
        19/1/08 11:43:

      פוסט יפה וחשוב

        18/1/08 21:35:

      חיבוק גדול,

      כמה חבל!!

      ככה זה שוילון החיים מוסט לעולם המחלות, ללא התראה מוקדמת, ללא תיאום, ואי אפשר לשבור את הכלים ולא לשחק את המשחק.

      המון בריאות   והצלחה יש לך , את מוכשרת מאד!!

      נשיקהפנינה

      ארכיון

      פרופיל

      phoebe
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין