כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    קיצור החופש הגדול לא חייב להפוך לקייטנה

    3 תגובות   יום רביעי, 11/12/13, 08:54

     

    פורסם בדמרקר, 11.12.2013

     

    http://www.themarker.com/opinion/1.2187297

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/12/13 10:48:
      החופש הגדול, כפי שהוא נקרא היתה פריווילגיה של כוחות ההוראה. צמצומו הוא חיובי בתנאי שלא יהפוך לקייטנה בית ספרית ברמה ירודה. הוא חייב להיות חלק מהלימודים, בלית ברירה עם מורים אחרים שיעסקו בימים אלה בהוראה.
        11/12/13 11:01:

      צטט: דודרובנר 2013-12-11 10:40:04

       

       

      לא צריך "חופש גדול", או "חופש קטן", "חופש ארוך", או "חופש קצר". בקיצור, לא צריך חופשה -- מה שצריך זה חופש בבתי-הספר שלנו ושל ילדינו: חופש בחירה, חופש לימוד וחופש לשאת בתוצאות הבחירה ובתוצאות הפעולה -- שלשת שימושי החופש המהווים את האחריות האישית !  

       

      עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי-הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותהזו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית-הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי-הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם

       

      "יש לשלב ידיים ולעשות להצלחתה. יש כאן סיכוי לצמצום פערים ולשחרור מעול שיעבוד רב שנים, שהגיע זמנו לעבור מהעולם.

       

      החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  


      בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

      ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי-ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי-הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

      אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

      התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי-הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית-הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית-הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי-ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

      נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים בדגם סדברי, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

      בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי-ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי-ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

      -----------------
       * ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

       

       

               במשך קרוב לעשרים שנה, לא היה מקרה אחד של דיסלקציה בסדברי ואלי. איש איננו יודע בדיוק מדוע. הסיבה לדיסלקציה, האופי של הדיסלקציה, הקיום עצמו של הדיסלקציה כהפרעה תפקודית אמיתית הם עניין של מחלוקת חריפה. מומחים מסוימים טוענים שעד כדי 20%  מהאוכלוסייה סובלים ממה שמשערים כהפרעה.

       

               העובדה היא שאנחנו מעולם לא ראינו אותה בבית-הספר. יתכן שזה בגלל שמעולם לא הכרחנו איש ללמוד לקרוא.

       

       

               עניין הקריאה מעמיד אותנו במבחן קשה. כמו עם כל דבר אחר, אנו מניחים ליוזמה לבוא מצד הילד. אין הפצרות מצידנו.  איש אינו אומר, "תלמד לקרוא עכשיו!"  איש אינו שואל, "האם היית רוצה ללמוד לקרוא עכשיו?" איש אינו רומז, "האם אינך חושב שזה רעיון טוב אם היית  לומד לקרוא עכשיו? "ואיש אינו מציע, בהתרגשות מזויפת, "האם אינך חושב שלקרוא יכול להיות כיף?" האני מאמין שלנו הוא: חכה לתלמיד שיעשה את הצעד הראשון.

       

               קל לעמוד על אמונותיך כאשר הדברים מסתדרים כפי שכולם היו רוצים. קחו למשל את  משפחתי. בננו הבכור התעניין לראשונה בקריאה בגיל חמש. עד גיל שש הוא למד לקרוא בכוחות עצמו. בלי בעיות. הכל "הסתדר" מצוין.

       

               אז הגיע תורה של בתנו, שנתיים וחצי יותר צעירה. כמו עם כל אחד אחר בבית-הספר, חיכינו שתבקש שנלמד אותה לקרוא -- או שהיא תלמד את עצמה. חיכינו. וחיכינו. וחיכינו.

       

               זה שהיא עוד לא קראה בגיל שש היה בסדר, בעיני העולם.

       

               זה שהיא עוד לא קראה בגיל שבע לא היה כל כך לרוחם של האנשים. סבים, מכרים, החלו להפגין אי-שקט, זרקו רמזים לעברנו.

       

               זה שהיא לא קראה בגיל שמונה הייתה שערורייה מבחינת המשפחה והמכרים.  הם ראו אותנו כהורים עבריינים.  בית-הספר?  טוב, בית-הספר יכול היה בקושי להיות בית-ספר ראוי לשמו אם הרשה לבני שמונה לא לדעת קרוא וכתוב בלי לנקוט בצעדים מתאימים לתיקון המצב.

       

               בבית-הספר נראה היה שאיש לא שם לב לכך בכלל. רוב חבריה בני השמונה ידעו לקרוא.  חלקם לא ידעו. לה עצמה לא היה איכפת. ימיה בבית-הספר היו עסוקים, ומאושרים.

       

               בגיל תשע, היא החליטה שהיא רוצה לקרוא. אינני יודע מדוע החליטה דווקא  אז, והיא לא זוכרת. בגיל תשע וחצי, היא קראה באופן  מושלם. היא הייתה מסוגלת לקרוא כל דבר.  היא לא היוותה "בעיה" עבור איש עכשיו. ברור, היא מעולם לא היוותה בעיה.

       

       

               הניסיון האישי שלנו הוא אופייני לחלוטין, בבית-הספר שלנו, חלק מהילדים קורא מוקדם, חלק קורא מאוחר. כולם קוראים כאשר הם מוכנים, אף לא דקה קודם. כולם במוקדם או מאוחר קוראים, בסדר גמור.

       

               אחדים מהקוראים המאחרים לקרוא הופכים לתולעי ספרים. אחדים מהקוראים  המקדימים לקרוא שולטים במיומנות ולאחר מכן לעיתים רחוקות פותחים ספר.

       

               אין לנו אפילו ספר בסיסי אחד ללימוד קריאה בבית-הספר. לא אלפונים מכיתה א', מכיתה ב', מכיתה ג'. תוהה אני כמה מבוגרים, חוץ ממורים מקצועיים עיינו פעם באלפון בסיסי. הם פשטניים בצורה מטמטמת, משעממים ובלתי רלוונטיים. לילד המודרני, הניזון מהרחוב, מהטלוויזיה ומהמחשב, ספרים אלה יכולים רק להיראות לו טיפשיים ותו לו. כמובן, מעולם לא ראיתי ילד לוקח ספר כזה על מנת לקראו להנאתו.

       

               בעצם איש בבית-הספר איננו מוטרד במיוחד בנוגע לקריאה. רק זאטוטים בודדים מבקשים עזרה בכלל כאשר הם מחליטים ללמוד.  נראה שלכל ילד השיטה שלו. מקצתם לומדים כשמקריאים להם, כאשר הם לומדים את הסיפורים בעל פה ולבסוף הם קוראים אותם. מקצתם לומדים מקופסאות דגנים, אחרים מהוראות של משחקים, אחרים משלטי רחוב.  אחדים מלמדים את עצמם צלילי אותיות, אחרים הברות, אחרים מילים שלמות.  למען האמת, לעיתים נדירות אנו יודעים כיצד הם עושים את זה, ולעיתים נדירות הם יודעים לומר לנו. יום אחד שאלתי ילד שזה עתה למד לקרוא, "כיצד למדת לקרוא?" תשובתו: "זה היה פשוט. למדתי ב'פנים' למדתי ב'חוץ'.  ואז ידעתי לקרוא.

       

               מתברר שאצל ילדים קריאה דומה מאד לדיבור. החברה איננה מציבה ילדים בשיעורי  דיבור. (יתכן שזה רק בגלל שהם בעצם לומדים לדבר בטרם בית-הספר תופס אותם. אני מניח שאם בני שנה היו פוקדים את בית-הספר, היו שעורי דיבור גם כן, ביחד עם סידרה שלמה של "הפרעות-דיבור" שזה עתה נתגלו). למעט מאד ילדים חסרי מזל יש הפרעות דיבור תפקודיות שיש צורך לטפל בהן. הרוב המוחץ איכשהו -- ואיש אינו יודע כיצד -- מלמד עצמו לדבר.

       

               מדוע ילדים לומדים לדבר? העובדה היא, שתינוקות מוקפים בעולם של בני-אנוש אשר מתקשרים ביניהם באמצעות הדיבור. אין דבר אשר ילדים רוצים יותר מאשר לשלוט בעולם זה.  נסו לעצור בעדם! מאבקו של הילד ללמוד לדבר הוא עלילת-גיבורים של נחישות והתמדה.

       

               אותו הדבר קורה עם הקריאה בסדברי ואלי. כאשר מניחים את הילדים לנפשם הם  מגלים בעצמם במוקדם או במאוחר שבעולמנו, המילה הכתובה היא מפתח קסמים לידע כאשר הסקרנות מובילה אותם לבסוף לחפוץ מפתח זה, הם הולכים בעקבותיו באותה הנאה שהם מפגינים בכל עיסוקיהם האחרים.

       

               וזה הרבה יותר קל עבורם מאשר ללמוד לדבר. הם מבוגרים יותר ומנוסים יותר בלימוד דברים חדשים. הם יודעים מהי שפה, כיצד זה פועל, מהן מילים. ללמוד לקרוא לוקח להם פחות זמן ומאמץ מזה הנחוץ ללמוד לדבר.

       

       

               כתיבה זה שוב סיפור אחר.

       

               ילדים רבים רוצים לא רק לכתוב אלא גם לכתוב יפה. זה עניין של אסטטיקה. אזי הם  הולכים אל מישהו ללמוד האמנות לכתיבה תמה. זה כמו לצייר או לרקום.

       

               תפישת הכתיבה כמיומנות אסתטית יכולה לפעמים להוביל לדברים משונים ממש. אין זה  נדיר לראות ילדים קטנים מבלים שעות בלימוד כתיבה תמה. אולם זה מוזר כאשר מתברר שמחציתם לא יודעים לקרוא!

       

               "מדוע אתה לומד כתיבה תמה אם אינך יודע לקרוא?" לעיתים שאלתי.

       

               "כי זה יפה" משיבים.

       

               אחדים מהילדים לומדים כתיבה כאמנות, לאחר מכן מתעניינים במשהו אחר ושוכחים את זה. מספר שנים מאוחר יותר הם לומדים לקרוא, ואז לומדים לכתוב מחדש פעם נוספת!

       

               אני מניח שזה כדאי לחזור על לימוד הכתיבה מחדש. בסדברי ואלי אף ילד עוד לא אולץ, נדחף, הואץ, פותה, או שוחד ללמוד לקרוא לא הייתה אצלנו דיסלקציה. אף אחד מבוגרינו איננו אנלאפבית אמיתי או תיפקדי. אחדים מבני השמונה הנם כאלה, אחדים מבני העשר הנם  כאלה, אפילו פה ושם אחד בן שתיים עשרה. אולם בזמן שהם עוזבים לא ניתן להבדיל ביניהם.  איש אשר פוגש את תלמידינו המבוגרים יותר, לעולם לא יוכל לנחש את הגיל שבו הם למדו קרוא וכתוב לראשונה.

       

       

      [פרק 5, קריאה וכתיבה (ודיבור)סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, דניאל גרינברג, 1987.] 

       

        11/12/13 10:40:

       

       

      לא צריך "חופש גדול", או "חופש קטן", "חופש ארוך", או "חופש קצר". בקיצור, לא צריך חופשה -- מה שצריך זה חופש בבתי-הספר שלנו ושל ילדינו: חופש בחירה, חופש לימוד וחופש לשאת בתוצאות הבחירה ובתוצאות הפעולה -- שלשת שימושי החופש המהוות האחריות האישית !  

       

      עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי-הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותהזו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית-הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי-הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם

       

      "יש לשלב ידיים ולעשות להצלחתה. יש כאן סיכוי לצמצום פערים ולשחרור מעול שיעבוד רב שנים, שהגיע זמנו לעבור מהעולם.

       

      החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  


      בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

      ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי-ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי-הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

      אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

      התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי-הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית-הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית-הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי-ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

      נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים בדגם סדברי, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

      בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי-ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי-ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

      -----------------
       * ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

       

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין