כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חמדנותם של אנשי הנדלן

    על גבול כ'ס הוד השרון(מגדיאל) בקצה הרחוק של מגרש החניה לרכבת ישראל עומד לו עץ אקליפטוס ולו גזע עבה ומפוצל ,בן 102 שנה הוא העץ. שתלו אותו היהודים שברחו בזמן הפרעות ביפו 1926 באופן סרקסטי ניתן לומר החורש שניטה בא להעלות את ערך הנדלן העץ הוכר כעץ מוגן וכך התחיבו גם קברניטי רכבת ישראל ההתחיבות כללה תנאים של עד היכן תוכל לחתוך בשרשים(כיוון שמתחם התחנה בסוקולוב הוא במפלס נמוך יותר מהמפלס בו נטוע החורש. מכל החורש לפחות היתה איזו אמונה בציבור שהנה העץ הזה הנהדר בשפע ענפין ובצילו על שביל הטייסים העובר לצידו. והנה תמונת העץ ועליו המצהיבים וקליפתו המשילה עצמה ממנו לא כסימן להתחדשות אלא כציון רגעי הגסיסה האחרונים של סמל תרבות ונכס היסטורי. רק משום שעמד בדרכו של כביש המיועד לחבר את כביש 531 לר'ח סוקולוב כביש שעוקף בבירור את מגרש החניה של רכבת ישראל, שבכונת קברניטיה לקרות אותו בקומה נוספת כדי להיצמד לאותו מפלס של שארית היער שעוד נותר וגורלו להפוך לשטח נדלני יקר ערך בבעלות הוד השרון פלוס בעלות פרטית וככה ינגישו ויקישו נדלן בנדלן ובא לציון המלין(המילירדר במקרה זה)

    ארכיון

    נורית צדרבוים ציור קיר

    1 תגובות   יום שישי , 6/6/14, 10:23

    צטט: נורית-ארט 2012-11-22 16:06:44

     

    "אולי אם אבוא היום בכלל לא אוהב אותו" – כך זה הסתיים


    "משנת 1990 – לא ביקרתי במקום. אין לי מושג מה מצבו של הציור.


    האם הצבע נפגע במקומות מסוימים?


    האם הוא השתפשף ונסדק?


    אולי מישהו החליט שנמאס ודי וצבע את הקיר מחדש בלבן?


    אולי צריך לעשות תיקונים במקומות מסוימים?


    אולי אם אבוא היום לראותו בכלל לא אוהב אותו?


    (שהרי מכירה אני אותי ואת התהליכים שבהם אני מעבירה את הציורים שלי. רבים מציוריי כאשר הם זוכים לפגישה מחודשת עמדי הופכים להיות מצע לציור חדש ומשתנים לי לנגד עיני, תחת ידי החרוצות ( וזאת במקרה שלא בחרתי לגרוס או לשרוף אותם)".


    במילים האלה אני מסיימת את הרשומה שלי שנקראת "רוקדת על הקיר" – ובה אני מתארת בפרטים, בתמונות וברישומים תהליך מורכב שעברתי כאשר ציירתי ציור קיר גדול (80 מ"ר) ב'היכל התרבות בנהרייה'. בסוף הרשומה, כפי שמצוטט כאן למעלה, אני מספרת שחלפו כמעט 20 שנה מאז, ומעולם לא שבתי לראותו בכל אותם שנים. מי שייכנס לרשומה שם יוכל גם לקרוא את התגובות המעניינות שעלו מבין הקוראים.


    אחת המגיבות כתבה לי " איזה אתגר. יצא מדהים. בכל זאת מעניין מה קורה עם הציור היום". שאלה שאלה קצרה, ומאותו רגע היא יצרה אצלי סוג של סקרנות ועניין שקודם לכן, משום מה לא עלה כלל. הסקרנות שלי לגבי התוצר התעצמה כאשר פרסמתי ב 'פייסבוק' אלבום ובו אוסף צילומים מתוך הציור, וגם שם חברים שאלו "אז מה באמת קורה עם הציור הזה היום" ו "למה את לא הולכת לראות"? "ואיך זה שאת לא הולכת?" ועוד כאלה.


    זהו החלטתי. אולי באמת הגיע הזמן ל"פגישה מחודשת".


    קבעתי עם רינה רינג, חברתי אמנית, שגם מכירה היטב את הציור, משום שבאותם שנים בעת שציירתי היא נהגה לפקוד אותי שם לפעמים, לצלם, לדבר. היינו בדרכנו לסדנת תיאטרון (רב תחומי) שבה אנו משתתפות ב'מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי', ועל הדרך עומד לו כמו תמיד יציב ובטוח, 'היכל התרבות של נהרייה' – ואין מנוס, כל הנתונים חברו לכך שאנחנו הולכות לבקר את הקיר. מצוידות במצלמות ובכל אורח הרוח הנדרש לפגישה המחודשת.


    ובדרך אני מתארת לרינה לפרטי פרטים איך אני רואה את הציור. ואני אומרת לה כך" אין לי ספק רינה שהקיר דהוי, ומקולף, אני רואה בעיני רוחי חלקים שלמים שהתקלפו, צבע שנסדק, רהיטים שבטח שעונים וזרוקים על הקיר (שהרי הציור, עם כל כמה שהוא 'ברשות הרבים' הוא בכל זאת בחדר תת קרקעי שבעבר שימש להרבה מאד פעילויות תרבות (מחול, שירה ועוד) אבל מה אני יודעת למה משמש האולם הזה כיום?"


    רינה מקשיבה לי ונשמעת לי מסויגת מאד. "לא", היא אומרת. "אני משום מה רואה אותו שלם, חי, כאילו דבר לא פגע בו. כמו שאני זוכרת אותו כך אני רואה אותו".


    "איך זה יכול להיות?" אני עונה, שואלת " 20 שנה עברו. משהו בטח קרה שם. אנשים מסתובבים שם".


     הייתי משוכנעת שמה שאני הולכת לראות זה הרס מוחלט. אפילו התכוננתי לזה נפשית. כבר ראיתי בעיני רוחי איך אני עושה מזה מטעמים, מצלמת, מגדילה, מפרסמת את הצילומים וכמובן הופכת את זה לרשימה עסיסית שבה אני מתארת איך שיני הזמן נוגסים ביצירה.


    בעבר, פרסמתי רשומה שבה אני מספרת על פרויקט שבו אני אמורה לשרוף כמה מיצירותיי, התגובות שקיבלתי היו מגוונות, שונות וחלקן מסעירות עד מנאצות. בעקבות זאת פרסמתי שורה של רשימות שבהן אני מתדיינת עם הקוראים בנושא הזה ומספרת כיצד אני גם גורסת עבודות. מסע והעמסה: תערוכה נולדת, תערוכה נודדת , סביבתי  - כבר לא בסביבתי , שם אני מביאה גם רשימה שבה אני מציגה אוסף ענק של ציורים זרוקים זנוחים ואבודים בשוק הפשפשים בחיפה ושואלת, האם לאחרים מותר לפגוע בעבודות וליוצר עצמו אסור, העלבון שבעיזבון .


    כבר ראיתי איך אני מוצאת את ציור הקיר שלי, עזוב, הרוס, מוזנח ובכך מוצאת צידוק לדבריי הקודמים (שם) ואומרת שאם לזמן מותר לנגוס ולקלקל אז למה לאמן עצמו, הבעלים של העבודה, אסור?


    ככה ניחמתי את עצמי, ואמרתי לעצמי, אני כרגיל יודעת מצוין "להוציא מתוך מעז" ואם אכן אמצע ציור קיר הרוס וחבול כבר אדע איך לעשות לו כבוד בדרך אחרת.


    זו הייתה שיחתנו בנסיעה, ובסופו של דבר, ידעתי מה שאני יודעת תמיד, יהיה מה שיהיה, הגמול האמתי שלי היה שהייתי בתהליך עצמו, שחוויתי את חדוות היצירה, שהייתי שם, עשיתי, הלכתי ואני ממשיכה ללכת הלאה. איני סוגדת לתוצרים. ומי שמכיר אותי ועוקב אחרי עבודתי יודעת שאכן כן.


    וירדנו במדרגות, והמצלמה כבר בהיכון, ואני לוחצת על המתג שמפיץ בבת אחת אור גדול על כל החלל הגדול הזה וציור הקיר נגלה לי במלואו. חייבת לומר, במלוא הדרו.


    דבר ראשון ראיתי את כולו. עדיין שלם, מלא, הצבעים חיים ממש כמו ביום שנפרדתי ממנו. הייתה לי הפתעה גדולה. שום דבר קטסטרופלי לא זעק אלי משום מקום. רינה צדקה. בגדול רינה צדקה.

    ככה הוא נראה.

     


     

    ''

    ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה ( 80 מ"ר)  - נורית צדרבוים 1990

     

     

     

    ''

    ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה ( 80 מ"ר)  - נורית צדרבוים 1990


     

    חשבתי שאמצא אותו חבוי וסתור בין רהיטים, חשבתי שיהיה שם בלאגן והוא ייראה שם כמו תפאורה זניחה מפריעה. ומצאתי פה ושם כסא הפוך, או כסא בודד. כמובן שצילמתי ומבחינת הצילום זה אפילו היה מעניין. זה הוסיף בעיני עוד ממד לקומפוזיציה.


    בקצה האחד שלו בין דימוי הטוטם השתרג השתלב לו צינור, רגל, של כסא הפוך.


     

    ''
    פרט מתוך ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה ( 80 מ"ר)  - נורית צדרבוים 1990


     

    אבל בקצה האחר, אני חייבת להודות, שם חלק גדול ממנו הוסתר על ידי רהיטים שהוזזו למקום אחד. הדמויות שעל הקיר הצליחו לבצבץ בין שולחן לכיסא ובצילום זה דווקא הצטלם לי יפה.


     

    ''
    פרט מתוך ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה ( 80 מ"ר)  - נורית צדרבוים1990

     

     

     

     

    ''

    פרט מתוך ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה ( 80 מ"ר)  - נורית צדרבוים 1990

     

     

    אחר כך התקרבתי וחיפשתי את הפרטים. פה ושם מצאתי קילופי צבע קלים מאד. אכן קילופי צבע, אבל הרבה פחות בוטים ממה שאני תיארתי לעצמי בעיני רוחי. חלפתי על פני הציור וקילופי הצבע הקלים צצו אלי. נראים ולא נראים. לא ויתרתי להם. כיוונתי את המצלמה, פוקוס, קלוז אף והנצחתי אותם כתם כתם במלוא כבודו.

    (ניתן לעקוב אחר העיגולים המסומנים באדום, וצהוב על גבי הציור במקום שבו התגלו הנזקים)

     

     

    ''
       

     

     

     

    ''


    רק במקום אחד מצאתי פגיעה בקיר. לא סתם צבע קטן שהתעייף, אלא פגיעה בטיח עצמו. והרי כשמגיעים לעצמות העור נפגע בדרך, גם.

     

     

    ''
       

     

     

     

    ''

     

     

     

    ערכתי לי סרטון ובו תיעדתי את הקיר במצבו הנוכחי, הפרדתי שם בין קטעים וצילמתי בהגדלה את הסימנים הפגועים, הבלטתי אותם בעיגולים כמו סוג של מיפוי, והכנתי תיעוד אמיתי, של זמן אמת, של הקיר אחרי 20 שנה.

     

     

    ''



    אבל, זו העין שלי שבדקה ובחנה כל מילימטר. בגדול, אני חייבת לומר שהקיר שרד כמעט כמו הציורים במערות אלטמירה (מערת אלטמירה היא מערת אבן גיר המפורסמת בשל ציורי המערות המתוארכים לתקופת האבן הקדומה העליונה, הכוללים שרטוטים וציורי סלע מרובי צבעים של יונקי בר וידי אדם. המערה שוכנת ליד העיר סאנטילאנה דל מר בקנטבריה, ספרד, במרחק 30 ק"מ מערבית לעיר סנטנדר. בשנת 1985 העניק אונסק"ו למערה מעמד של אתר מורשת עולמית. על מערת אלטמירה לומד כל סטודנט לאמנות, ומשם הוא לומד לדעת כיצד צייר האדם הקדמון, ולהתפעל מהעובדה שהציורים על קירות המערות שרדו עד ימינו אנו).


    הסרטון מציג את פניו המרובים של הקיר. את המראה הכללי שלו שנשמר יפה, רענן, חי ותוסס, אבל ויחד עם זאת הוא לא מסתיר דבר. הוא מתקרב אל הקיר בעין טלסקופית, בודק כל מילימטר ומציג גם את המקומות שבהם ניתן לראות עקבות שמראים לנו איך שיני הזמן נוגסות.


    ולבסוף אני חוזרת לשאלה שאותה הצגתי ברשימתי הקודמת,  זו שנכתבה כאשר ציור הקיר היה שמור בזיכרוני, כפי שעזבתי אותו ב-1990

    אולי אם אבוא היום לראותו בכלל לא אוהב אותו?


    ובכן, כאן אני מתוודה.


    פגשתי אותו אחרי 20 שנה, התבוננתי בו ארוכות. רינה אף צילמה אותי במספר פוזות שבהם אני עושה תנועות ומנסה להתמזג עם היצירה. והרבה מחשבות חלפו במוחי. זכרתי שכשיצרתי אותו הייתי חדורת תשוקה לעשייה עצמה, אבל משום מה, אז, טרחתי להזכיר לעצמי שזו התנסות חשובה, שזה סוג של בית ספר בעבורי, שטוב שאני עושה זאת, אבל לא ראיתי בזה את האמנות הנשגבה שלי. זו לא הייתה אמירה, זו הייתה עוד נקודת ציון במסע שלי כיוצרת.  ולבסוף, כל כך התעייפתי ממנו אז ( לא עייפות פיזית, עייפות בעניין), שלאחר ארבעה חודשים שעבדתי ברצף, שטופת צבע, חזרתי כמעט חסרת נשימה אל הסטודיו והתנפלתי על סדרת היצירות שלי שנקראו 'כן, לא, שחור, לבן' – והכנתי את תערוכת היחיד שלי שבה ביקשתי לנקות ממכחולי כל צבע שהוא, ולעבוד רק עם שחור לבן. בעצם למחוק מזיכרוני את הרפתקת ציור הקיר.


    אבל, היום כשחזרתי לציור הזה, ולא משנה כרגע מה מצבו הפיזי (שהוא דווקא די טוב) חשתי שאני אוהבת אותו אפילו יותר. פתאום ממרחק של זמן יכולתי להעריך את מה שעשיתי שם. יותר מזה, לא הבנתי איך בכלל עשיתי אותו. צריך לומר שציור קיר, יש לו תכתיבים משלו, והוא משלב באופן כלשהו בין מיומנות, כשרון, דמיון ועבודה עמלנית. החלק העמלני שבו לפעמים פוגע בספונטניות, ביצירתיות, ובנגיעות האינטואיטיביות שהם הם שפתו האישית של היוצר וכתב ידו. בציור קיר, אין כל כך הרבה חופש. ובכל זאת, עמדתי במשימה, הגבלתי את עצמי שם לתכתיבי הז'אנר הזה, הייתי ממושמעת, ובמקומות שיכולתי הייתי יצירתית. היום ממרחק של זמן אני מעריכה את זה אפילו יותר. וכן, אני אוהבת אותו, אני שמחה שנתתי לו הזדמנות להיות, אני שמחה שהוא נתן לי הזדמנות לייצר אותו.


    לא, לא אשוב לצייר ציורי קיר, זה לא ממש מעניין אותי, ובדרכי היוצרת אני כבר במקום אחר, אבל אני שמחה שהייתי בתחנה הזאת.


    הערה: ובעוד אני כותבת רשימה זו, פרסמתי במקביל את הסרטון ב 'פייסבוק' והנה תכתובת חביבה שהתנהלה שם ביני ובין אחת החברות.


    וכך היא כותבת:" אם הציור יקר לך אז עברי על הפגמים בצבע -הציור מלא צבעוניות חמה אהבתי"


    ואני עונה לה:" תודה חני. הציור יקר, והוא יקר לי גם כמות שהוא. פגעי הזמן הם חלק מהחיים. וכמו שאני לא עושה ניתוח פלאסטי לפני שגם הם לא כתמול שלשום, כך גם לא לציור. אנחנו מזדקנים יחד בכבוד......"


    והיא עונה לי: "נהדר".


    ולסכום עוד דבר אחד. כשהייתי שם התברר לי פרט מאד מעניין. לא אגלה אותו כאן, אבל אני יכולה לספר שהפרט שנגלה לי פתח בפני צוהר מדהים לגוף נוסף וחדש של יצירות, שבהם לציור הקיר יהיה מקום מאד נכבד. כשזה יקרה וכשיהיו תוצרים, קוראי הנאמנים יזכו לחזות בזה. אז יש למה לחכות.

     

     כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/6/14 10:31:

      הפגמים בקיר הם באמת חלק מהציור,ואפשר לראות בהם דימויים   בפני עצמם,

      נכון שיש בסוג כזה של עבודה הרבה טרחה שהיא עבודה קשה, ואין בה את התחושות שמקבלים מתוך העיקולים התזזיתיים בשבילי האמנות, ואולי באמת אין הדבר מתאים לכל אחד, למי יש רצון היום לפסל כמו מיכאל אנג'לו  שעבד שנים על כל יצירה, אבל אני מניח שהיו לו סיפוקים גם בעבודה השחורה  שהוא בצע והיה לו מספיק זמן לבחון את היצירה ולראות את ההתהוות האיטית של הפסל המדוייק לפרטיו פורץ מתוך גוש השיש הגולמי בידידות אשר