כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    האהבות שלי

    בבלוג זה אכתוב על האהבות שלי.
    חלקן אהבות בשר דם
    וחלקן אהבות אחרות
    אך מה שהכי חשוב הוא שאת כולם
    אני אוהב או אהבתי
    שלכם באהבה
    d.j MosheL

    לזיכרו של מלך הלטאה - ג'ים מוריסון

    0 תגובות   יום חמישי, 3/7/14, 09:24

     

     

    ''

     

    היום לפני ארבעים וושלוש שנים 

     מצאו אותך מת בחדר האמבטיה

    אשר בדירתך שבפריז.

    אתה פתחת לי את דלתות המוסיקה

    ואני עדיין זוכר את הג'וינט הראשון שעשנתי

     בחיי בגיל 16 וזה היה לצלילי השיר שלך

    Waiting for the sun

    איתך חיכיתי לשמש בימים סגרירים

     ואתה היית חלק בלתי נפרד

     גם מחיי הסקס שלי

    כשעשיתי אהבה עם בנות

     זוגי לצלילי המוסיקה שכתבת.

    כינת את עצמך בשם מלך הלטאה

    אך כפי שידוע לך ללטאות יש דם קר

    אך לך היה דם חם  חם מאוד הייתי אומר.

    היית מנהיגה של אחת הלהקות הפסיכדליות

     החשובות של שנות ה60 להקת
    THE DOORS 

    וברשותך אני אביא לקוראי הנאמנים

     את סיפור להקתך המופלאה

    היום אני מרים כוסית

     לזיכרך ג'ים מוריסון ידידי

     ומהבוקר צלילי המוסיקה של

     להקתך מתנגנים אצלי  בבית.

     *

     להקת הדלתות  נוסדה

    בשנת 1965 ע"י הסטודנטים

     ג'ים מוריסון (שירה) וריי מאנזרק (קלידים)

      ואז הצטרפו אליהם הגיטריסט

     רובי קריגר והמתופף ג'ון דנזמור.

    מסיבה כל שהיא לא היה להם בסיסט

    ובהופעות שלהם מנזרק ניתן את

     תפקיד הבס בפדלים של האורגן.
     שם הלהקה לקוח מהספר

      Doors Of Perception

        של הסופר אלדוס האקסלי

     בו נכתב

     "אם דלתות התפיסה היו שקופות

     כל דבר היה נראה לאדם כפי שהוא... אינסופי".
    הלהקה אמנם לא הייתה אינסופית

     אבל במונחים של בני תמותה היא נצחית

     ממש כפי ש"התפיסה" הזו לא הייתה כמו

     "התפסן בשדה השיפון"

    אלא יותר מתקרבת לתפסן בשדה הגראס.
    בשנת 1966 הוחתמה הלהקה בחברת

     ELEKTRA 

    (כיום חלק מתאגיד הענק "וורנר")

     שעד אותו רגע התמקדה בפולק.

    כבר בינואר 1967 יצא

    התקליטון הראשון והמצליח שלהם

     Light My  Fire   

     ובאותו רגע המניות של

     חברת התקליטים החלו לעלות!
    מוריסון העריץ את

     קפטן ביפהארט

      בגלל שהיה יכול לחקות את

     Screamin Jay Hawkins

     אך בגלל שהוא לא היה היחיד בלהקה

    המוסיקה באלבום הראשון לא הייתה מבוססת

     על בלוז בלבד אלא הייתה פסיכדלית למדי.

    אבל בניגוד

     לג'פרסון איירפליין  מובי גרייפ

    ושאר להקות דור "ילדי הפרחים"

      בחרו הדורס לא להיות היפים ולשיר על אהבה

     אלא על מה שנראה כנושאים אפלים

     כמין, סמים ומוות, שלא היו נפוצים כל כך בשירי פופ.

     למרות שהטקסטים נראו רציניים למדי

     בדיקה מעמיקה הראתה שלפחות בטקסטים

     שכתב מוריסון לא היה יותר מדי קשר בין השורות

     אם כי היו שם חרוזים וזה גם נראה טוב על הנייר.

     מאוחר יותר, ג'ון אנדרסון מ YES   יפתח סגנון כתיבה דומה.
    האלבום הראשון נקרא  כשם הלהקה

     THE DOORS 

    *

    ''

    *

    היה  הצלחה גדולה מבחינה מוסיקלית ומסחרית

     ורבים הכתירו ועדיין מכתירים אותו

     כאחת מאבני הדרך החשובות בפסיכדליה האמריקנית

     ובכלל במוסיקה הפופולרית בשנות השישים.

    המפיק שלהם, פול רוטשילד, לא הרשה

     להם להשתמש באפקטים מסוג ווא ווא ופאז בוקס

    שהיו כה פופולריים בתקופה ההיא

    מה שברבות הימים הוכח כמעשה נכון

     וכך המוסיקה שלהם אינה

    נשמעת כשייכת לתקופה מסוימת.
    זה היה אלבום אפל, יחיד מסוגו אז

     והשיא שלו היה בשיר הסיום

     The End   

     אחד השירים היפים ביותר שלהם,

     בו מגלם הדובר מעין "אדיפוס"

    בשיא המרד, הרוצח את אביו ושוכב עם אמו. 

     

    *
    באוקטובר 1967, פחות משנה אחרי הראשון

    הוציאו הדלתות את האלבום השני שלהם 

     Strange Days   

    *

    ''

    *

     רוב השירים שבאלבום נכתבו בערך

    בתקופת העבודה על האלבום הראשון

     ובעצם אפשר לומר שהם גם מאוד מזכירים

     את הסגנון המוסיקלי של הראשון אבל לא רק

     שלא נופלים ממנו, אלא אפילו טיפה מוזרים יותר

     וגם כאן העיקרון של חוסר קשר בין השורות נשמר.

     ולמוריסון – סחתיין על העקביות!
    גם האלבום הזה הסתיים בקטע ארוך, הפעם זה 11 דקות
    When the musics over

    אבל האלבום עצמו היה קצר יותר מהקודם

     והסברה שמעולם לא הוכחה

     הייתה שהמוסיקה אכן נגמרה כי נגמר להם החומר לעישון.

    בשנת 1968 הלהקה  מגיעה  לאירופה

    לסיבוב הופעות יחד עם להקת 
    JEFFERSON  AIRPLANE

        ושם מוריסון וגרייס סליק נדלקו זה על זו.

     ביולי 1968 הוציאו הדלתות אלבום נוסף 

      Waiting for the sun  

    *http://ecx.images-amazon.com/images/I/410Q47DCGNL.jpg

     
    האלבום הזה היה אפילו קצר יותר מהשני,

    אבל עדיין פסיכדלי למדי ואפילו נחשב לטיפה

    מאכזב לאחר הציפיות ששני

     האלבומים הראשונים השאירו.

     רוב שירי האלבום מאוד יבשים

     חוץ מכמה יציאות מלהיבות כמו

     Hello I Love You

     Not to touch the earth

        המוזר לאללה.

     אבל גם פה בגלל שהמאזינים

    שעקבו אחריהם כבר התרגלו

     הם משאירים את הדובדבן לסוף  יצירת המופת

     Five to one   

     עם סולו גיטרה וירטואוזי שרובי קריגר מביא בגדול.

    היו מי שטוענים שכאן התחילה הידרדרות מבחינה מוסיקלית,

     אבל זה רק בגלל שהם רגילים להשוות עם אלבומים אחרים.

     אלה הם עיתונאים מן הסתם, אבל ציבור

     קוני התקליטים קנה וקנה, וכמו שני הקודמים

     גם האלבום הזה הפך לזהב.

    ו"זהב" אמריקאי זה יותר עותקים

     מזהב ישראלי. רק שתדעו! 
      מבחינתם של אותם מבקרים, האלבום הבא

     THE SOFT PARADE

     

    ''

    *

     

    *

      שיצא ביולי 1969היה השיא של ההידרדרות.

    אני מן הסתם לא מסכים איתם, כי לא נראה

     שהם בכלל הקשיבו לאלבום. כאן החבר'ה

    הכניסו שירים בסגנונות שונים ואפילו

      הופה הופה!  יש פה שיר אהבה 

     Touch Me  

    שקריגר כתב ושזיכה אותם בעוד הופעה אצל אד סליבאן

    (בה רואים את קריגר כשפנס מקשט לו את העין)

     ויש בו כלי נשיפה בהשפעת הביטלס ו"סרג'נט פפר"

      חובבי מוסיקה פסיכדלית מושבעים אולי לא רוו נחת מהאלבום

     אבל למרות כל הביקורות זה היה

     רחוק מלהיות אלבום רע.

     וכרגיל, השיר הכי פסיכדלי והכי ארוך הוא בסוף.

     ושמו כשם האלבום

    THE SOFT PARADE 

      

      עוד באותה שנה מוריסון נעצר במהלך הופעה

     במיאמי בגלל התנהגות לא הולמת בפומבי

     על-ידי חשיפת איבריו האינטימיים וחיקוי אוננות בהופעה חיה.

     ברור שהוא היה תחת השפעת סמים

    , אבל את המשטרה התירוץ לא עניין

    בעקבות התקרית הזאת הלהקה לא הוזמנה

     להשתתף בפסטיבל וודסטוק שנערך באותה שנה.

    לא נורא, גם בוב דילן לא הופיע בוודסטוק.

    וגם לא זפלין. התוצאה: תיקו!  במקום להופיע בוודסטוק

    , מוריסון זיין את ניקו  מלהקת  מחתרת הקטיפה

      את ג'ניס ג'ופלין וגם את גרייס סליק

    ובטח עוד אי אילו נשים. בגלל שזה היה

    דור ילדי הפרחים הוא לא שם קונדום

     אבל בגלל שהוא היה מסומם אז הזרעונים

     שלו מסוממים  גם הם ואף אחד לא הגיע ליעד.

     התוצאה: שלא כמו עם אלביס פרסלי

      עדיין לא קמה עד היום אשה שטוענת שיש לה ילד ממוריסון.
    בתקופה זו ג'ים מוריסון משנה את צורתו החיצונית  מגדל זקן.

       כפי שצינו קודם הלהקה מגיעה בשנה

    זו לניו יורק ולראיון בטלוויזה ומבצעת

    גם כמה שירים בין השירים הם מבצעים גם את 

     THE SOFT PARADE

    בשנת 1970 הם גם נתנו את ההופעה

     האחרונה שניתן לקרוא לה "בלתי נשכחת".

    זה היה בפסטיבל האי וייט בבריטניה

    ובדומה לוודסטוק, גם כאן הקהל פרץ

    את הגדר והמונים נכנסו מבלי לשלם.

    למוריסון זה כנראה לא שינה הרבה

    כי הוא היה שתוי ומסומם למדי. גם הקהל

    כבר לא ממש ענין אותו. אבל גם בוב דילן

    הופיע באותו פסטיבל וגם אותו הקהל לא ממש עניין.

    התוצאה: שוב פעם תיקו!

       בשנים  1970  ובשנת 1971 הלהקה

     מקליטה שני אלבומים נפלאים  את
      Morrison
      Hotel   
     

    *

     '' 

    *

    ואת האלבום

     L.A Woman  

    *

    ''*

     

     

    *
    באלבומים אלה הדלתות נטשו את

    הסגנון הפסיכדלי לטובת סגנון שהיה מאוד

    אהוב על הלהקה ובמיוחד על מוריסון ומאנזרק – הבלוז.

     שני האלבומים אמנם לא פסיכדליים ומאוד שונים

     משאר אלבומי הלהקה, אבל מראים שגם

     הדלתות יכולים לגוון ועוד לצאת מזה גדולים.
     השיר
    Roadhouse Blues

        זו בהחלט דוגמה מאלפת האין זאת?

     ויש גם דוגמה נוספת:

    השיר INDIAN SUMMER 

    שהופיע באלבום

     MORRISON HOTEL "

    אבל למעשה הוקלט עוד בשנת 67. 
    מוריסון חלם להיות משורר אבל לא להיות מושא הערצה

     והוא לא ידע לחיות איתה. 

    כשהדלתות  סיימו את הקלטות

     L.A. Woman  

    הוא נסע לפריז, וגם שם המעריצים לא בדיוק נתנו לו מנוחה. 

     ב-3 ליולי 1971 הוא מת באמבטיה בביתו

     מהתקף לב שנגרם משתיית יתר ושימוש מוגזם בסמים.

    מוות זה אולי לא הפתיע, בגלל השימוש הכבד

    של מוריסון בסמים ואלכוהול שהיה כמו מנגנון השמדה עצמית

     אבל היה מכה קשה מאוד להמון מעריצים.

       שלא כמו המעריצים, חברי הדלתות התאוששו

    מהר והחליטו בכל זאת לנסות להמשיך בלעדיו

     למרות שהיה מוקד תשומת הלב בלהקה.

     הם הציעו להווארד וורת' מלהקת ה AUDIENCE

        להיכנס לנעליים של מוריסון,

    אבל הם הריחו מגראס ולכן הוא סירב.

     הלהקה המשיכה כשלישיה

     ובשנים 1971 ו-1972 הם הוציאו את האלבומים

     Other Voices  

    *

    ''

     

    *

     

    ואת האלבום  Full Circle  

    *

    ''

     אבל המעריצים לא "קנו" את העסק

     בלי מוריסון ולכן התקליטים האלה לא ממש

    זכו להצלחה ועד היום אפילו לא הופיעו על

     CD   רשמי. מכאן ועד לפירוק הדרך

     נראתה קצרה מאד וזה אכן מה שקרה.

       לאחר הפירוק חברי הדלתות פנו לקריירות סולו.

    דנסמור המתופף וקריגר הגיטריסט עבדו

    בעיקר יחד והוציאו מספר אלבומי ג´אז

    בסוף שנות ה-70. לעומתם מאנזרק, הקלידן

    חזר לסגנון הפסיכדלי של הדלתות

     אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה.  

    בתחילת שנת 1978 ,קריגר נבר בגנזך

     ומצא כמה קטעי שירה  שמוריסון הקליט לפני מותו

    (פואמות אחרות שמוריסון כתב פורסמו

     בספר אחד שהוציא בחייו ועוד שניים שיצאו במותו).

     קריגר כינס את שני האחרים ביחד הם הוסיפו

     מוסיקה לקטעים האלה.

    התוצאה היא האלבום

     AN AMERICAN PRAYER  

    *

    ''

    *

    שחושף את קטעי הפרוזה והפואמות של מוריסון

    שכבר הוזכרו בעטיפה של

      WAITING FOR THE SUN

    הפואמות הן קודרות ואפלות מאוד
    ובחלקן עדיין שומרות על העיקרון של שורות הכתובות נפלא
    אבל לא בדיוק מתקשרות זו לזו.
    יש שאומרים שזה מצדיק את העובדה
    שהוא נקבר בתוך חלקת המשוררים בבית-הקברות בפאריז.
    בניגוד לאלבומים הקודמים של הדלתות ללא מוריסון
    האלבום הזה מראה עליה מסוימת ברמה המוסיקלית
    ולו רק בגלל שבאחוז ניכר מהמקרים המוסיקה
    היא לא רק "עזר כנגדו" לפואמות אלא בעצם
    מכסה על כתיבה מנופחת. חלק מהפואמות
    לעומת זאת, נשמעות יפה מאוד גם בלי מוסיקת הרקע.  
    בימינו הדלתות ובעיקר מוריסון וסיפורו הטרגי נחשבים לאגדה
    ולו רק בגלל שהמפיק לא נתן להם להשתמש
    בכל האפקטים ומשחקי הסאונד שהיו כל כך
    חביבים על מוסיקאים בסוף הסיקסטיז
    מה שהשאיר את המוסיקה שלהם חסרת זמן ומקום.
    היום, אין ילד שלא מכיר אותם
    (ואם יש כזה ילד אז שיתבייש)
    והם תופסים מקום מאוד חשוב במהפכה הפסיכדלית.
    למרות זאת אחת מהבעיות הגדולות ביותר
    של הדלתות היא שמוריסון תמיד היה  (ותמיד יהיה)
    במרכז תשומת הלב כשכל שאר חברי הלהקה
    מאחוריו. זה חבל כי כנראה יש אנשים שעדיין
    לא הבינו שהוא לא היה זמר סולו אלא חלק מלהקה
    ועוד להקה גדולה. עד היום
    מנזרק וקריגר ודנזמור טוענים בראיונות
    שזה לא היה בשום אופן "ג'ים מוריסון ולהקתו".
    הקהל, ככל הנראה, מעדיף לחשוב אחרת.  
    *******************************************************************************************************************
    כל הכתוב כאן בפוסט זה
    הוא חלק מתוך סרט דוקומנטארי בן שלוש שעות
    שהפקתי וערכתי על להקת הדלתות 
    לציון שלושים וחמש שנים למותו של ג'ים מוריסון.
    בסרט משולבים קטעי ראיונות וקטעי הופעות נדירים ביותר
    של הלהקה מתחילת דרכה ועד מותו של מוריסון.
    הסרט הוצג בסינמטקים של תל אביב שדרות וראש פינה.

    עוד עזרו לי בהפקת הסרט בעריכתו ואיסוף החומר וכתיבתו
    חברי טל רזניק ומתי ג'י.( LEATHER REBEL )

    *

    שלכם במוזיקה


    http://cafe.themarker.com/image/604495/

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      moshel
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין