כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שתיקה רועמת מדי. התפרסם בידיעות אחרונות

    1 תגובות   יום שני, 21/7/14, 11:05

    המלחמות לעולם הן בלתי-נחמדות, גם המוצדקות והאין-ברירה שבהן. לכן אין קושי מצפוני ואינטלקטואלי עבור אנשי קצוות לצאת ולהפגין בבוטות ולצדוק-בעיני-עמם. עד כה אין איזו בשורה גדולה בדברים. אבל ישנה תופעה אחרת, שגם בה אין חדש, אבל דווקא העובדה הזאת – שאין בה חדש – מחייבת התייחסות.


    ברצועת עזה מתגוררים קצת פחות משני מיליון פלסטינים, שאינם יוצאים כנגד שליטיהם ("מנהיגיהם" תהיה מילה לא הולמת את המתרחש שם), אותם שליטים שנוטלים את משאבי האוכלוסייה בכדי להיכון למלחמה בישראל, אותם שליטים שהופכים את הקצת פחות משני מיליון פלסטינים הללו למגן חי עבור עצמם. למרות שאין בעידן שלנו ברבריות קשה מזו – אין שם פוצה פה ומצפצף.


    לאחר השואה, אני עובר רגע לעידן אחר, התקשה הציבור היהודי בארץ ישראל להבין כיצד הלכו ששה מיליון "כצאן לטבח", והיתה בושה גדולה. אני סבור שאותם תנאים – של החלשה עד-כלות של האוכלוסיה – פועלים בעשור האחרון גם בעזה. בכדי למנוע פרץ וצווחה מיותרים אני מדגיש: לא מדבר בהשמדה פיסית, אלא בתהליך שקדם לה. מרוששים את האוכלוסיה מכל משאבי ההתנגדות שלה, ואז עושים בה ככל העולה על הדעת.


    עכשיו הגענו לנקודה: ערביי ישראל. אנשים שאינם שייכים להוויה הישראלית מכל היבט אפשרי – ג'מאל זחלקה, חנין זועבי ועוד אחדים – מוציאים את דיבתם רעה מאד של מיליון ורבע ערביי ישראל, ואלה אינם פוצים פה ומצפצפים. הם אינם עושים דבר בכדי להסיר מעליהם את אבן הריחיים ששמו על עצמם. כיצד זה קורה?


    ערביי ישראל, או הפלסטינים אזרחי ישראל (אין הסכמה על הגדרה מוסמכת) מבקשים בדרך-כלל להתערות בחברה הישראלית. הם רוצים, כמו כולנו, רמת חיים, איכות חיים, פרנסה והתפתחות אישית. ולמרות שאין עליהם מוראם של שליטים דמויי-חמאס, הם מרשים למנהיגות בלתי ראויה בעליל לירות ברגליהם שוב ושוב. לג'מאל זחלקה, חנין זועבי ועוד אחדים אין דבר עם התערותם של ערביי ישראל בהוויה האזרחית של המדינה. להפך: הם מבקשים ליצור נתק בין ערביי ישראל לבין מדינתם, וכך להפוך את כל המיליון ורבע לשותפיהם לשנאה, והם במידת-מה מצליחים.


    66 שנים לאחר קום מדינת ישראל, ערבייה לא קלטו באופן ממשי את עקרונות הדמוקרטיה; גם לא לאחר "האביב הערבי" שהציג בפניהם מודלים חזקים של אי-קבלת הדין. אין בקרבם מחלוקת באופן כללי, אבן יסוד ועיקרון דמוקרטי בסיסי,  ובעיקר אין בקרבם מחלוקת על המנהיגות הפוליטית שלהם. שתיקת הכבשים שלהם אינה מופרת בשום צורה. אין כנראה אפשרות לצפות לאביב ערבי ישראלי, שיקים קבוצה מקרבם בכדי לומר: "עד כאן! רדו לנו מהגב".


    איני יכול כמובן לדלג על האמירה הידועה, שערביי ישראל קופחו במהלך השנים, ועדיין הם מקופחים, כמעט בכל פרמטר שנבחר. הפערים בינם לבין הציבור היהודי הם בלתי נסבלים, ועדיין לא נעשים על ידי המדינה המהלכים הדרושים לשינוי גדול. אבל גם העוול הזה, שדורש תיקון, אינו יכול להסביר או להצדיק את שתיקת הכבשים של אנשים המבקשים להיות אזרחים שווי-זכויות, כלפי מנהיגות אזוטרית ומזיקה שפוגעת בהם השכם והערב בדיוק בנקודה הזאת של התערות חברתית.


    המלחמות הן לעולם בלתי-נחמדות גם כשאין מנוס, וקבוצות שוליים תמיד תתפוסנה את העמדה שאינה מחייבת אותן לאחריות וחשיבה. אבל שתיקתם של מיליון ורבע איש זה כבר סיפור שונה לחלוטין, סיפור ממש גרוע.

     

    התפרסם ב"ידיעות אחרונות" 23.7.2014 במדור "דעות".

    מומלץ לעיין בקישור אל הפייסבוק של נשים ערביות שהתארגנו:

    https://www.facebook.com/hkolhamiti

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/7/14 21:17:
      לא הייתי רוצה להיות בנעלי הערבים הישראלים. איש מהם אינו רוצה לעבור למדינה פלשתינית או ערבית. הם התקדמו בישראל, ומרוצים ממצבם. הבעייה היא לגביהם שמירת הערביות. קשה להימצא בסיטואציה כפולה. התקדמות מטיאורית מבחינתם, וויתור מסויים על ההווי הערבי המקובל בא"י מדורי דורות. לכן, הם מפגינים אהדה לאחיהם הנלחמים, לאחיהם המבקשים מדינה משלהם ביהודה ושומרון. האם יסכימו לחיות בה? חס וחלילה. בדרך זאת הם חשים בשמירה על ערביותם. בכך שהם מזדהים עם דרישות, עם מאבקים ועם מלחמה על זכויות וכו'. אינני מאמינה כי יבוא קץ להיזדהות בתקופה הקרובה.

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין