כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הפינה הסינית

    אני שוהה כבר למעלה מ 15 שנים בסין. אשמח לספר חוויות אישיות, סיפורים ששמעתי, וכללי התנהות בעולם העסקים ובכלל

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    מדינת-ישראל זקוקה לאנשי-תרבות – ולא לשמאלנים נבערים

    0 תגובות   יום חמישי, 18/6/15, 19:10
    מגזין המזרח התיכון: http://www.mideast.co.il/p-2_a-658/ מדינת-ישראל זקוקה לאנשי-תרבות – ולא לשמאלנים נבערים מאת: ד"ר יוחאי סלע 18.06.2015 האם השמאל הישראלי הפך בשנים האחרונות לברברי? לשטחי? לגוף שמקדש את הבערות האינטלקטואלית? האם אלה המנסים להציג את עצמם כ"אנשי תרבות", למעשה הם ברברים קטנים המתחזים ל"שמאלנים" כאילו זהו ציווי אופנתי, ולא יותר מזה? משהו רע מאוד קורה לשמאל הישראלי. הדבר אינו נובע מכך שהם חיים בבועה עירונית כלשהי. אלא, הדבר נובע מכך שהם חיים בבועה של בערות הנובעת בעיקר בעצלנות אינטלקטואלית שהפכה עם הזמן למשטמה אנטי-ישראלית כחלק מצו אופנתי המתחזה ל"תרבותי". הטמטום הפך לשיח לגיטימי בחלקים רחבים בשמאל הישראלי המתכווץ - החל מתנועת מר"צ ועד למפלגת-העבודה המתחזה למחנה הציוני. במסגרת השיח המתלהם של "אנשי תרבות" מפוקפקים - בעיקר במהלך השנה האחרונה - מן הראוי הוא לשאול את עצמנו, האם לא הגיע הזמן לעשות רוויזיה במושגי היסוד של העשייה בתרבותית המתחוללת בישראל בתחומי האמנות, התקשורת והאקדמיה. לעיתים נדמה, ששלושת המוקדים האלה מזינים האחד את השני בדיאלוג שקרי המבוסס של עקרונות מפוקפקים ביותר הנוגעים לפוליטיזציה של האינטלקט על-פי מתווה אנטי-ישראלי. בעקבות החלטתה של שרת-התרבות להפסיק את המימון לתיאטרון מסוים, שהעלה הצגה נתעבת לכול-הדעות, מיהרו אחדים מכלי התקשורת בישראל להכתיר את הנושא כ"מלחמת תרבות". ובכן, בישראל אין מלחמת תרבות. לכול היותר יש כאן שאלה עקרונית האם מדינת-ישראל צריכה לממן מוסדות המעניקים לגיטימציה לרצח של ישראלים בידי טרוריסטים מוסלמים שיש להם אג'נדה של חיסול והשמדה הנובעת מעקרונות גזעניים. יתרה מזאת, האם מדינת-ישראל צריכה לממן מוסדות שיש להם אג'נדה פוליטית הסותרת לחלוטין את הערכים התרבותיים עליהם הושתתה מדינת-ישראל כמדינתו של העם היהודי? בוודאי שלא. זאת לא הפעם הראשונה שאמנים אחדים מהאגף הרדיקלי-שמאלני החליטו להלאים את המושג "תרבות" במטרה להתאימו לרדיקליזם הקיצוני שלהם - שאין לו ולא-כולם עם ערכים תרבותיים אמיתיים. תרבות המקדשת ערכים של שנאה, רצח ואלימות רק בשל היותם של בני-האדם שייכים ללאום מסוים, אינה עולה בקנה-אחד עם ערכים עליהם מתבססים דבריהם של אלה שהתנגדו למהלך של שרת-התרבות. כמובן שיש כאן עיוות במושג "תרבות" - כשם שהאידיאולוגיה הנאצית עיוותה את המושג "תרבות" במטרה להעניק לגיטימציה לחיסול והשמדה של העם היהודי. באורח לא מפתיע, הלאומיות הפלסטינית המדומיינת - הזוכה לאהדה בקרב אחדים מאנשי "התרבות" בישראל - אימצה לחיקה עקרונות פתולוגיים בנוגע לקיומה של מדינת-ישראל בדומה לעקרונות שליוו את האידיאולוגיה הנאצית. באופן דומה, ההצגה שהועלתה בתיאטרון "אל-מידאן" נעשתה במסגרת הניסיון להחדיר לשיח-הציבורי הישראלי רעיון מתועב במטרה להופכו ללגיטימי בשם עקרונות גזעניים. מימון אירועים "תרבותיים" כאלה הוא לא פחות מאשר שוד לאור היום של הקופה הציבורית האמורה לממן ערכים העולים בקנה-אחד עם האינטרס הציבורי הכולל. בלתי סביר בעליל, לבקש מימון מ"הקופה הציבורית הציונית" כדי לקדם אינטרסים פוליטיים אנטי-ישראלים במהותם ובנשמתם. כרגיל, גם במקרה הזה שמאלנים אחדים (רבים מידי) התבלבלו בין המושגים שנוגעים ל"צנזורה", ל"סתימת פיות", ל"חופש ביטוי" ועוד כל מיני מושגים שאין להם כל קשר עם הנושא שעל הפרק. בסך-הכל, מדובר בהונאה אינטלקטואלית נוספת ומכוונת של הציבור באמצעות שימוש במושגים שאינם נהירים לחלוטין לאלה שתקפו את החלטתה של שרת-התרבות. דמגוגיה תמיד הייתה הצד החזק של השמאל הישראלי הקיצוני שהביאה גם לחשיפתם של הכשלים האידיאולוגיים שלו - ומכאן, גם לירידת כוחו האלקטוראלי בשנים האחרונות. להתלהמות הברברית השמאלנית של החודשים האחרונים יש השפעה מצטברת שבאה לידי ביטוי חלקי בבחירות האחרונות של חודש מרס 2015. סביר להניח, שהאפקט המצטבר של ההתלהמות השמאלנית הזו, יבוא לידי ביטוי הולם בבחירות הבאות באופן-חד וברור יותר. אין זה משנה כלל אם אחדים מאנשי השמאל הישראלי גינו את דברים הברוטאליים של עודד קוטלר, ענת וקסמן ויאיר גרבוז. דעותיהם ואמירותיהם צמחו בביצה המעופשת של השמאל הישראלי המתיימר להחזיק בערכים הנוגעים לפלורליזם, לדמוקרטיה ולחופש הדעה. מסתבר, שערכים אלה עוותו במהלך השנים האחרונות כדי להתאימם לקו-פוליטי חד-מימדי שנועד בעקיפין לשרת את מכונת התעמולה הפלסטינית על חשבון מדינת-ישראל ותושביה. עצם זה, שאישים אלה מזוהים עם השמאל הישראלי, נעשה נזק בלתי-הפיך העלול למזער עוד יותר את גודלו של השמאל הישראלי. אם כך הוא הדבר, יש בכך סוג מסוים של צדק פואטי לטובת תושביה השפויים של מדינת-ישראל. שימו לב מה קרה בזמן האחרון בתחום התקשורתי בישראל: אחדים מכלי התקשורת בישראל החליטו לצאת במאבק נגד אלה המנסים להטיל חרם על ישראל. על זה נאמר, בוקר טוב! ועם כל זאת, אנחנו לא שוכחים לרגע שהתקשורת הישראלית הזינה את "תעשיית השנאה" הזו במשך שנים ארוכות מאוד. עדיין לא שכחנו את כל מאמרי השנאה שהופצו בתקשורת הישראלית נגד מדינת-ישראל ותושביה. עדיין לא שכחנו את מאמרי השנאה הקשים שהתפרסמו למשל באתר YNET במהלך האינתיפאדה השנייה. אנחנו גם לא שוכחים את מאמרי השטנה הקשים שהתפרסמו בתקשורת הישראלית שעדיין מזינים ללא הרף את תעשיית-השנאה הזו שיש לה תומכים גם בתוך ישראל פנימה. אכן, הגיע הזמן לעשות רוויזיה במושגי היסוד של העשייה בתרבותית המתחוללת בישראל בתחומי האמנות, התקשורת והאקדמיה - למשהו שפוי יותר. -- מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בפלסטינים לא הולך ביחד. ענת וקסמן היא הקול האותנטי של השמאל הישראלי. מפלגת-העבודה - לוליינות אידיאולוגית אטומה. התקשורת צריכה לבקש סליחה מתושבי המדינה. ג'יהאדיסטים עם מקלדת בתקשורת הישראלית. == מאת: יוחאי סלע, "מדינת ישראל זקוקה לאנשי תרבות - ולא לשמאלנים נבערים", מגזין המזרח התיכון, 18 ביוני 2015. מקור: חדשות בן עזר פרסמתי רק חלק מהמאמר * אשר מעוז בין גרבוז לרגב, בין אלון לנורמן ניתן להתווכח האם החלטתה של שרת התרבות והספורט, מירי רגב, לשקול ביטול התמיכה בתיאטרון "אל מינא" – באם יתמיד בעליו נורמן עיסא בסירובו להופיע בבקעת הירדן היתה ראוייה ומידתית. …………. באשר לאלון גרבוז (אחיו של גרבוז ממנשקי המזוזות) המשמש כמנהלו הנצחי של סינמטק תל אביב. בראיון ל"הארץ" הוא אמר: "אני מחזק את ידיו של נורמן עיסא ומבקש להגיד לו 'אל תירא ואל תיחת.' זו רק שרת התרבות. אני לא מופתע מהצעד שלה אבל כן קצת מופתע מהמהירות שבו הפשיזם נועץ את ציפורניו בתרבות הישראלית. אני חושב שאמנים צריכים להופיע בכל מקום בשטחי ארץ־ישראל אך לא בשטחים הכבושים, כולל מזרח ירושלים." עד כאן דבריו לגיטימיים גם אם ניתן להצר על ההיזקקות הפבלואית למילה "פאשיזם", שכן איזה ביטוי יישאר לגרבוז לתיאורן של תופעות שתהיינה חמורות יותר בעיניו? יש שאף יציינו בסיפוק את העובדה שהוא משתמש במילה "הטעונה" – "ארץ ישראל" שכוללת ללא ספק הן את בקעת הירדן והן את מזרח ירושלים. עם זאת יש מקום לבקר את המשך דבריו: "גם בטיול שמארגן כעת הסינמטק שברשותי, ביקשתי להימנע מטיול שמתוכנן לנו לשטחי הקו הירוק מסיבות אלו בדיוק. אנחנו כבר 48 שנה תקועים עם הכיבוש ומבצעים פשעי מלחמה בשמו, כך שאין סיבה שאמנים ואנשי מצפון ייקחו חלק בזה. שצריכים להתעקש שלא להופיע בשטחים." השאלה היא מה זכותו של גרבוז, כמי שהסינמטק נמצא "ברשותו" (או שמא הכוונה "בראשותו"?) להכתיב את הקו הפוליטי – יש שיאמרו, קיצוני – שלו למוסד אותו הוא מנהל. יש לקוות שגרבוז נבחר לתפקידו לא בשל – או, לפחות, לא רק בשל – דיעותיו הפוליטיות אלא בזכות כישוריו האמנותיים והניהוליים. השימוש בתפקיד שהופקד בידו לקידום דעותיו מהווה שימוש לרעה בכוח המישרה. שונה הכתבה של מנהל מוסד באשר לדרכו הפוליטית של המוסד מהתבטאותו של אמן אחר שמוכר לו היטב בגנות מנשקי הקמיעות. ואין זו פעם ראשונה שבה בוחר גרבוז להשתמש בכוח משרתו כדי להכתיב את דיעותיו ולנהוג אדנות בסינמטק משל היה הוא מיזם פרטי שלו. כך בחר בשנת 2002 להקרין בסינמטק את סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" תוך התנכרות לכאבם של ההורים השכולים שבניהם נפלו בקרבות כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים פלסטיניים. כדי לעקוף את איסור ההקרנה המסחרי של הסרט הוא אף יצא מגדרו ובחר שלא לגבות תמורה עבור כרטיסי הכניסה. גרבוז לא הסתפק בעצם הקרנת הסרט שעליו אמר בית-המשפט העליון כי הוא מציג שמועות זדוניות כתיעוד של התרחשויות שאירעו בפועל וכי "לפחות חלקים אלה של הסרט הינם שקריים בעליל." גרבוז הגדיר את "ג'נין ג'נין" כ"סרט עם תקווה ובוודאי שלא היתה בו כוונה לפגוע במישהו." הוא אף ראה בו "סרט על כמיהה לשלום." הוא הוסיף והביע הבנה, גם אם לא הסכמה, למניעיו של "עם הנלחם על חרותו בהגיעו לשלב ייאוש כתוצאה מהשפלה של למעלה מ-35 שנה – נוקט בכל האמצעים העומדים ברשותו להגיע לעצמאות." את יוצר הסרט תיאר כבמאי ושחקן נפלא. בהתרסה קבע: "אנחנו נקרין את 'ג'נין ג'נין' בכל עת, ואני מקווה שרבים יבואו כדי להביע תמיכה בבמאי ובסרט." עד כמה היה זה "סרט של כמיהה לשלום" ניתן היה להיווכח מדבריו של בכרי הנפלא בתום הקרנת הבכורה של הסרט. לצופה שתהה "איך לא ראינו אף שאהיד, אף מעבדה לחומרי נפץ, זה די חד-צדדי," השיב: "אני לא עובד בטלוויזיה הישראלית." לא היה זה הגילוי היחיד למשנתו הפוליטית והאמנותית של גרבוז. בסמוך להקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" נערך בסינמטק פסטיבל דוקאביב. בין הסרטים שהוקרנו במסגרת הפסטיבל נכלל הסרט "הנאהבים מסן פרננדו" של הבמאי השוודי פטר טרוביורנסון. טרוביורנסון דרש מהנהלת הפסטיבל לקרוא מעל הבמה הודעת גינוי לראש הממשלה ולפעולות צה"ל בשטחים לפני כל הקרנה של סרטו, והנהלת הפסטיבל נענתה לדרישתו. בתגובה למחאת הצופים על הכניעה לגחמתו של הבמאי אמרה מנהלת הפסטיבל: "מי שלא מסכים לעמדה לא היה חייב לראות את הסרט. לבמאי יש זכות להציג את הסרטים שלו." וניתן להיזכר באירועים נוספים. ההבדל בין מירי רגב לבין אלון גרבוז ברור. רגב היא אישיות פוליטית שנבחרה על-ידי הציבור על יסוד מצע פוליטי אותו התחייבה לממש. הדבר אינו מונע כמובן את החירות לבקר את החלטותיה ולהניעה לחזור בה מהן, כפי שאכן אירע בכל הנוגע לתמיכה בתיאטרון "אל מינא". גרבוז הנו משרת ציבור שהופקד על מוסד ציבורי, הממומן בכספי הציבור, לא על מנת שיממש את מצעו הפוליטי. בכך הוא מועל בתפקידו ובמוסד שעליו הופקד. בריאיון שנערך עימו לפני חודשים אחדים הודיע גרבוז על כוונתו לפרוש מניהול הסינמטק בספטמבר השנה. בהזדמנות זו התחייב: "אני מבטיח שעד שאעזוב תהיה עוד שערורייה." מעניין לדעת האם לשערורייה זו התכוון או שמא נכונו לנו עוד אחרות. ועוד שאלה מסקרנת – מה דעתו של גרבוז על הודעתו של עיסא כי "התיאטרון שלו יופיע בכל מקום שאליו יוזמן" ועל אישורה של רעייתו, מנהלת תיאטרון "אל מינא", כי "התיאטרון אכן ייסע לכל מקום שאליו יוזמן כדי לפעול לקירוב לבבות ולקבלת האחר." פרופ' אשר מעוז מכהן כדיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס. נוסח אנגלי של המאמר יתפרסם מחר 19/6/2015 בגיליון יום שישי של "ג'רוסלם פוסט".
    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      מוטי הרכבי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין